בישראל יש שני סוגים של מציאות. זו שמוכרים לנו וזו שמתקיימת בפועל. טוב, האמת היא שלא אנחנו המצאנו את זה, אבל נדמה שבישראל יש שכלול של הפער בין המציאות המדומה לבין זו המתרחשת – עד לרמות מפתיעות ממש.
קחו למשל את המקרה של ארבע חברות האנרגיה הגדולות, אלה שהודו בדליפות דלק מהתחנות שלהן ביותר מ-200 מקרים, דליפות שהתגלו אבל לא דווחו למשרד האנרגיה במשך השנים 2004-2000. הן צפויות לשלם קנסות מצטברים בהיקף של 3 מיליון שקלים בערך. ההכנסות של החברות הללו נעות בסביבות 30-20 מיליארד שקלים בשנה.
כלומר, על פי חוק, יש סנקציות נגד מזהמים. על פי חוק יש גם סנקציות נגד מזהמים שלא מדווחים שזיהמו. זו המציאות המדומה. בפועל, הענישה על עבירות שעשויות לפגוע באיכות המים שאנחנו שותים והמזון שאנחנו אוכלים כואבת לחברות שמבצעות את העבירות הללו קצת פחות מעקיצה של יתוש. קטן.
המציאות המדומה טוענת שיש בעיית משילות כי אנחנו לא משלמים מסים, או כי יש יותר מדי מפלגות בכנסת וצריך להעלות את אחוז החסימה, או כי אפשר להפיל את הממשלה בקלות רבה מדי, או כי הבריונים מהנמלים לא נותנים למדינה לעשות עסקים. במציאות האמיתית, אין משילות כי זה נוח לבעלי ההון. אם הממשלה לא מושלת, נחשו לאן הולך הכוח.
רק תזכורת קטנה: לארבע חברות הדלק הגדולות קוראים פז, סונול, דור-אלון ודלק. מי האנשים שעומדים מאחורי החברות האלו?
בפז מחזיק אחד, צדיק בינו. האיש הוא גם בעל השליטה בבנק הבינלאומי. כלומר, יש לו חלק גם בשוק לא תחרותי בעליל ריאלי (דלק) וגם בשוק לא תחרותי בעליל פיננסי (הבינלאומי). הוא מכאיב לנו במחירים שנוחים לו ורעים לנו גם פה וגם פה. מה הוא חושב על ועדת הריכוזיות שהמליצה להכריח אותו למכור אחזקות באחד מהגופים האלה? "זה רק עוד שש שנים. מי יודע, אולי עד אז תהיה רפורמה חדשה", צוטט במקום אחד.
הבעלים של סונול הוא מישהו שגם שמעתם את השם שלו. קוראים לו דוד עזריאלי. אתם מכירים אותו מהקניונים. אתם בטח לא יודעים, אבל הוא שולט גם בצרור חברות אחרות, כמו סופרגז וטמבור. הוא מחזיק גם ב-20 אחוזים מלאומי-קארד. בחמש השנים האחרונות הוא משך משכורות של יותר מ-100 מיליון שקל. הרבה יותר אפילו. פעם התפנה וענה לעיתונאי ששאל אותו מה דעתו על גובה השכר שלו. "מגיע לי יותר", ענה.
דור-אלון, החברה השלישית ברשימה, מחזיקה בין היתר גם ברשת הסופרמרקטים מגה, שגם היא חלק מדואופול ששולט לחלוטין בתחום רשתות הקמעונאות בישראל. אחת הפעילויות החינניות ביותר שלה, "תרומה לקהילה", היא קוראת לזה, היא חינוך בני נוער לקבלת החלטות צרכניות נבונות. מעניין אם הקבוצה מחנכת את התלמידים כיצד לכופף ספקים ולקוחות למקסום הרווח, איך להיפטר ממוצרים לא רצויים ב"מבצעים" ואיך להעלות מחירים בחנויות המצויות בפריפריה ואינן סובלות מתחרות. דודי וייסמן, בעל השליטה, הסביר פעם לעיתונאי שבמשק "אין בעיה של ריכוזיות. יש בעיה של תחרותיות."
ואחרונה חביבה, חברת דלק, חלק מקבוצת דלק, שהיד שלה נמצאת בכיס שלנו גם כיבואניות הרכב, גם בשוק הביטוח והפיננסים (הפניקס ואקסלנס) וכמובן, גם בשדות הגז המפורסמים. הבעלים שלה, יצחק תשובה, הוא אדם שבאמת דואג לעמו. זכור במיוחד הראיון שבו אמר כי "מדינת ישראל יכולה לסמוך על הגז שלי." לא שלכם. לא של המדינה. שלו. מה שבטוח, יצחק תשובה יכול לסמוך על דמי הניהול שלכם ועל תאוות קניית הרכב שלנו ועל הממשלה שתיתן לו מה שהוא רוצה, ובסוף אולי אולי תקנוס אותו בשניים-שלושה שקלים.
וכל עוד לאנשים האלה – ששמים ידם כמעט על כל שקל שאתם מוציאים מהכיס, ושולטים במחירים של מרב המוצרים והשירותים שאתם צורכים – יהיו חוקים מיוחדים עבורם, ובכן, כל עוד זה המצב, ניוותר עם שני סוגים של מציאות: המציאות המחורבנת שלנו והמציאות המוזהבת שלהם.
תזכורת
שראוצרנו יאיר לפיד פתח את איגרתו ליום הכיפורים בהצהרה לפיה "לפני פחות מחצי שנה מוניתי לשר האוצר וגיליתי את ההיקף המבהיל של האוברדראפט שהוסתר מכולנו". האמת, לא קראתי את ההמשך. אם התשתית העובדתית מעוותת, מה הטעם לקרוא את מסקנותיה?
זה לא שראוצר, זה כמעט פינוקיו. כל בר דעת ידע שהמדינה במינוס של 40 מיליארד שקל. הרי בגלל זה ביבי הלך לבחירות. אבל רק איש אחד לקח את המידע הזה, והלך להקים עם אותו ביבי, שפער את הבור הזה, את הממשלה הבאה.
מעניין אם אי פעם יהיה קשר בין המציאות שלכם ושלי לבין המציאות של בינו, עזריאלי, וייסמן ומציל המשילות הציונית – פינוקיו לפיד.