ג'אמל ישב מולי ובינינו המחיצה של המבקרים בכלא השרון. דיברנו בטלפון משני צידי המתרס והוא סיפר לי שהכניסו אותו לצינוק, כי מישהו בתא חשב שאפשר להתעסק איתו אז הוא שבר לו את הפנים כדי להראות לשאר החבר'ה שאיתו לא כדאי לריב.
בביקור הבא הוא סיפר שחזר ללמוד אנגלית ומתמטיקה, בכיתה של הכלא. ככה ג'מאל לומד. כשהיה ילד היה בורח מביתו בשטחים לישראל, עובד כאן בקייטרינג, וכשהיה מעמיס את הקרטונים ניסה לקרוא מה שכתוב על הקופסאות שימורים עד שלמד לקרוא.
בביקור השלישי, האחרון שלי, ג'מאל כבר לא נראה טוב. הניקיון הכפוי מאלכוהול נתן בו אותותיו. הוא סיפר שדיבר עם העובדת הסוציאלית בכלא, שיתחיל גמילה ואז ילך לשנה לקהילה בה גרים כמה חבר'ה ביחד ויוצאים לעבודה וכך מתחילים את תהליך השיקום הארוך מהרחוב. הוא היה מותש אבל אופטימי. שמחתי מאוד בשבילו, קיוויתי לא לראות אותו יותר ברחוב.
את ג'מאל הכרתי בקיץ לפני שלוש שנים. הוא ישב ליד הפיצוצייה באלנבי וקיבץ נדבות, רכון עם הראש למטה. חיפשתי חסרי בית לראיין למחקר שלי וג'אמל הרים את הראש וחייךואמר לי שראיינו אותו כבר כמה סטודנטים בעבר אז מה אכפת לו עוד אחד. שבועות אחרי הראיון המשכתי להגיע כדי לשבת איתו, שמעתי ממנו סיפורים שגרמו לי לצחוק ולבכות. הוא הכיר לי את החבורה של ההומלסים שמסתובבים סביב שוק הכרמל והכרם. אחר הצהריים, כשהחום היה יורד, הייתי פוגש אותו בפינה הקבועה שלו באלנבי.
ברחוב, הוא היה מספר לי, לומדים לאט לאט איך לשרוד, איך לקבץ נדבות, איפה אוכלים, איפה ישנים, עם מי מתחברים ועם מי לא מתעסקים. כמו לוחם למוד קרבות הוא הראה לי את הצלקות על הגוף שלו, כל אחת מספרת סיפור אחר: על הזרוע קווים ארוכים בתוך הבשר וליד צלקת עמוקה מעשה ידיו. הצלקות ברגל, איפה שריסקו אותה עם מקלות. עין אחת שלו הוצאה עם שברים של בקבוק ועל הגב והבטן סימנים משונים. רוב השיניים חסרות והשאר רקובות. בגלל המכה האחרונה שקיבל בלסת, שפעם כבר שברו אותה, הוא כמעט לא יכול לאכול. ג'מאל הוא איש עדין וטוב לב, אבל מאחרים וממנו למדתי, שכשהוא שותה הוא נהיה אדם אחר, שצריך להתרחק ממנו.
פעם ישבנו עם יוסי, שבדיוק קם מלילה כבד של שתייה. הוא היה מנופח ממכות ולא ידע להגיד איך זה קרה לו. קניתי אבטיח מהכרמל וכולנו ישבנו לאכול. זה היה לפני שהעיריה הוציאה את הספסלים מהגינה של הכרמל כדי שההומלסים לא יוכלו לישון שם, ועוד היה אפשר לחטוף שיחה או תנומת צהרים על ספסל. ג'מאל ויוסי הסבירו לי שברחוב אוכלים מה שיש, לא מה שרוצים. לפעים סנדביץ' שמישהו מביא, לפעמים ארוחה בבית תמחוי ביפו או בשבת בבית הכנסת, וכשממש רעבים גם אוכלים מהזבל.
הם לקחו אותי לראות את הזולה שג'מאל חי בה עם חבר, בכרם, מבנה הרוס בלי מים (יש איזה ברז בחוץ שמתקמבנים עליו, ואם רוצים להתקלח הולכים לים או משלמים 7 שקל במקווה), והוא היה גאה בה. "העיקר שיש תקרה", ג'מאל אמר.
מאז ראיתי את יוסי עוד כמה פעמים, תמיד מלא סיפורים, תמיד מסטול, תמיד פצוע. ביום ההוא, כשהוא עוד ניסה להתאושש מההאנגאובר הרצחני של הלילה הקודם, דיברנו על העתיד ועל חלומות. ג'מאל צחק: "איזה עתיד, אני לא יודע מה יהיה מחר". הוא אמר שהוא רוצה להיגמל ולהקים משפחה, ויוסי שטף את הפנים ואמר שתמיד עולות לו מחשבות על מה שפספס ושכל אחד רוצה שיהיה לו טוב בחיים, אפילו הומלסים.
עמדתי לנסוע לניו יורק לשנתיים. רציתי שנעשה משהו מיוחד לפרידה ושאלתי את ג'מאל מה הוא רוצה לעשות. הוא ביקש סרט אז קרעתי את החלק של הסרטים מהעיתון והוא בחר את "Toy story 3". אחר-כך הלכנו לאכול דגים בצ'ופאק. היה לי מן חוק כזה שאני אף פעם לא נותן כסף לחסרי בית, כי זה הולך לשתייה, אלא מביא להם דברים שהם צריכים כמו אוכל ובגדים, אבל זו היתה הזדמנות מיוחדת. הפעם ישבתי עם חבר שלי ג'מאל ושתינו בקבוק יין. דאגתי לעתיד שלו ושאלתי אותו מה הוא יעשה. ג'מאל צחק ואמר שמי שחי שנים ברחוב יודע איך לשרוד ושאנחנו עוד ניפגש. בסוף, מסטולים, הרמנו כוסות לחיי החיים ולחיי העתיד הלא ידוע וכל אחד יצא למסע שלו.
שנתיים חלפו. כשחזרתי לתל אביב חיפשתי את ג'מאל במקומות המוכרים, אבל הוא לא היה שם. סיפרו לי שהוא היה בגמילה, אבל אולי כבר חזר לרחוב, ובאמת אחרי שבוע הבחנתי בו הולך על אלנבי. הוא נראה לא טוב, תשוש ומובס, השיניים המעטות שהיו לו נעלמו. התחבקנו והוא אמר לי: "איך נפלת עלי מאלוהים, עוד כמה ימים אני נכנס לעשרה חודשים לכלא".
איחדו לו כמה תיקים על תקיפת שוטרים, והוא קיבל עונש רציני הפעם. בשעות שבילינו יחד ג'מאל סיפר איך הבני זונות העלו את המחיר של הוודקה, על מוחמד ההומלס המיתולוגי שישב בפינה שנעלם ואומרים שהוא מת, על דיוויד החבר המשותף שלנו ששוב נפל להרואין. קבענו ליום ראשון בבוקר המאוחר והשבעתי אותו שיגיע כדי שלא יידפק עוד יותר.
הוא הגיע לפגישה שלנו מסטול ועצבני, בסערת רגשות. שום דבר שאמרתי לא הצליח להרגיע אותו. הוא חצה את הכביש בלי לשים לב ואמר "על הזין שלי, הכי הרבה אמות" וכששאלתי אותו למה הכי יתגעגע הוא ענה בעצבים: "לרחוב". הוא גלגל ג'וינט של "נייס גיי" ושתה בירה ואז הלכנו באלנבי והוא נפרד מכולם: מזה בקיוסק איפה שהוא היה קונה את הוודקה, מההוא באופניים, מההומלס הזקן שהוא קורא לו "סבא".
הבטחתי לבוא לבקר אותו עם טלכרד ונובלס. היה לי קשה לקלוט שג'מאל, שמרגיש הכול, נכנס לכלא לעשרה חודשים. הוא אמר: "הייתי בכלא שנים, אני כבר אסתדר". אני רק חשבתי איך התא הקטן יוכל להכיל לב כזה ענק.
ביקרתי אותו שלוש פעמים, ואז לא היה לי זמן לבוא, החודשים חלפו וחשבתי שהוא כבר עבר גמילה ונמצא בקהילה ושבטח אמצא אותו דרך שירות בתי הסוהר. עד שלפני שבועיים יצאתי מדיזינגוף סנטר ועל המדרכה ראיתי את ג'מאל יושב, מקבץ נדבות. בהתחלה לא זיהיתי אותו. הוא נראה אפילו עוד יותר שפוף, חסר אנרגיות.
ג'מאל סיפר לי שבתוך הגמילה הוא אמר לעובדת הסוציאלית שאם לא ייקחו אותו לקהילה הוא ישר יחזור לשתות ברחוב, וכך היה. סיפר שהוא כבר בחוץ כמעט חודש ושהוא מקבץ נדבות בבוקר בדיזינגוף ואחר הצהרים ליד אלנבי. דיברנו על זה שיאיר לפיד העלה את מחירי השתייה והסיגריות וכמה היום עוד יותר קשה להיות הומלס. שאלתי אותו מה יהיה איתו והוא אמר שבטח הוא יחזור לכלא כי יש לו עוד איזה תיק פתוח, שהיה יום חלש אז הוא רוצה לקבץ עוד בשביל בקבוק וודקה, ושמחר יום חדש.