עכשיו, כיאה לתיאטרון מוביל, מתחיל שלב הראשומון: נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, מסר בתגובה להארץ כי
"ענת היימן לא פוטרה, אלא נתבקשה להיטיב את דרכיה על ידי מנהלת המחלקה כיוון שהיא נעדרת זה שלושה שבועות מהעבודה בכל מיני תואנות שווא. למעשה, היא עובדת הערב. לקאמרי אין שום קשר עם ארגון שנקרא 'כוח לעובדים', ומנהלת המחלקה הודיעה להיימן שהיא לא תוכל לשבץ אותה בחודש נובמבר. אין כלל התארגנות עובדים. קיבלנו מסמך חתום על ידי ענת היימן בלבד, שהכתירה עצמה כיו"ר ועד התארגנות."
כדאי לקרוא בעיון את דבריו של סמל, המזכירים את הטקסטים של מעבידים קבלנים: היימן לא פוטרה, אך לא ניתן יהיה לשבץ אותה לעבודה בחודש נובמבר. לכן, מתעוררת השאלה ממה אמורה היימן להתקיים בחודש זה במיוחד לאור 'האיסור לעבוד במקומות אחרים', שתובע לדבריה התיאטרון. גם אם נקבל את עמדתו של סמל כי היימן לא פוטרה, נוכל להסיק כי תנאי העסקתה הם כאלו שאין בהם להבטיח את קיומה, משמע הם בלתי-אנושיים. תנאים כאלו הופכים את התאגדות העובדים לצורך קיומי.
אלא שסמל הולך מעבר לכך. בדבריו הוא מצדיק את אחת הנורמות הפסולות ביותר המקובלות בשוק ההעסקה הקבלני ובזה של הפרילנסרים: 'הייבוש'. לא מפטרים את עובד רישמית, אלא פשוט לא נותנים לו משמרות, וכך הוא מגיע למסקנה הרצויה ומתפטר בעצמו. היימן, כעולה מדבריו של סמל, היא קורבן קלאסי לייבוש. מה שהופך את השאלה אם היא פוטרה או לא לשאלה משנית: גם אם היא לא פוטרה להלכה, כטענת סמל, היא פוטרה למעשה, כפי שהוא מעיד.
אבל כאן מסתבך הראשומון. מנהלת מחלקת התלבושות והאביזרים בקאמרי, גילי קמרמן, המנהלת שלפי היימן פיטרה אותה, התראיינה לכתבה שהכינה חן ליברמן לחדשות 10 והסבירה את נסיבות הפיטורין. לדבריה: 'זכותי המלאה כמנהלת מחלקה בגיבוי מלא של אלה שמעלי לבחור לי את הצוות הטוב ביותר'. היימן, כפי שמתארת אותה קמרמן, לא עונה על דרישות אלו שכן היא מאגדת עובדים, כפי שניתן ללמוד ממסרון ששלחה קמרמן להיימן:
עצה: שהחבר'ה מלמעלה (ההנהלה) לא יתעצבנו על רעיון האיגודים האלה. או שאת בפנים עם כל האהבה והמקצועיות והחוזה שחתמת, או שאת מאגדת.
וקמרמן מוסיפה בראיון לחדשות 10:
"אם היא מאוד אוהבת, כמו שהיא אומרת, לעבוד בתיאטרון, אז שתמשיך ותשאר בלי כל הבלגנים".
קמרמן יודעת אפוא שהנהלת הקאמרי לא אוהבת את 'רעיון האיגודים האלה' ו'החבר'ה למעלה' עלולים להתעצבן. היא גם מציבה בפני היימן את הברירה: 'או שאת בפנים […] או שאת מאגדת', ומסבירה להיימן כי אם היא רוצה לעבוד בתיאטרון 'אז שתמשיך ותשאר בלי כל הבלגנים', ובמילים אחרות אם היא תמשיך עם 'הבלגנים' אז היא לא 'תמשיך ותשאר'.
בניגוד לדבריו של סמל, קמרמן מאשרת אפוא שהיימן פוטרה על רקע פעילותה באיגוד העובדים. אפשר כמובן שסמל אינו מודע לכל הפרטים ואז ראוי שיתקן את עצמו. אך ישנה גם אפשרות נוספת: יתכן שסמל יודע כי פיטורין על רקע התארגנות עובדים אינה חוקית, ולכן הוא טוען כי היימן לא פוטרה, אלא 'רק' יובשה.
עניינה של היימן יגיע מן הסתם לבית הדין לעבודה, ואפשר שהשופטים יגלו עניין בהבדלי הגירסאות בין סמל לקמרמן. אלא שיותר מאשר סוגיה משפטית 'פרשת היימן' היא עניין ציבורי, ופיטוריה של היימן מעלים כמה שאלות עקרוניות בדבר יחסיו של הקאמרי עם קהלו.
הקאמרי אוהב להתהדר בנוצות 'חברתיות'. בשנים האחרונות המגה-סטאר שלו איתי טיראן עומד מאחורי ובמרכז הצגות שעניינן גינוי עוולות הקפיטליזם. כך ביים טיראן בקאמרי את 'איש קטן – מה עכשיו' על פי הנס פאלאדה, שבמרכזו זוג צעיר בגרמניה של ראשית שנות ה-30. בראיון לאילה בלופולסקי בעכבר העיר (6.7.2012) אומר טיראן:
"אני חושב שהשניים האלה מתמודדים עם הרבה מאוד מהמצוקות שהרבה זוגות צעירים מתמודדים איתם […] בעיקר בעולם שבו צעירים מרגישים שהם נשחקים תחת הגלגלים של הקפיטליזם הדורסני ושואלים את עצמם 'מאיפה אני מביא לחם הביתה? מאיפה אנחנו בכלל מתחילים לחיות?'.
אלו בדיוק השאלות שבפניהן מציב הקאמרי את היימן עם פיטוריה. אלא שבמקרה שלה השאלות הלו אינן תולדה של 'קפיטליזם דורסני' מופשט ועלום אלא של פעולתהו של תיאטרון הבית של טיראן. הנהלת הקאמרי או שלא קראה את דבריו, או שסבורה שאין קשר בין הטפת המוסר מעל הבמה להתנהגות 'קפיטליסטית דורסנית' מאחורי הקלעים.
הפער בין קדמת הבמה לאחורי הקלעים הופך את הנאורות שמשווק הקאמרי לנאורות חלולה. הנאורות החלולה אינה רק פגם התנהגותי, היא סכנה פוליטית: הפער בין המסרים החסודים למעשים הדכאניים הופכת את 'הצדק החברתי' לססמה ריקה, לשעשוע ולקתרזיס, המקל על הפרתו.
בפרשת היימן עושה הקאמרי פלסתר לא רק את הטפותיו מעל הבמה, אלא את עצם מהותו כתיאטרון ציבורי הניזון מכספי הציבור. תיאטרון ציבורי פירושו לא רק להתדפק על דלתות משרדי הממשלה בתביעה לתקציבים, או להזעיק את דעת הקהל כאשר הם מקוצצים. להיות תיאטרון ציבורי פירושו לנהוג בנורמות ציבוריות, וזכויות העובדים ולא כל שכן הזכות להתארגן היא אחת היסודיות שבהן. התנהלותו של הקאמרי בפרשת היימן מלמדת כי הוא מתנהל כגרוע שמעסיקים הפרטיים, תוך הפרה בוטה של החוזה הבלתי-כתוב המונח ביסוד המונח 'ציבורי'. והקאמרי הוא רק משל, הנמשל הוא המגזר הציבורי כולו, שזיהום המושג 'ציבורי' עתיד לשמש נשק בידי החותרים לפרקו.
טיראן הוא גם השחקן המרכזי במחזה 'קברט' שעלה גם הוא בקאמרי. בביקורת מחמיאה במיוחד על ההצגה כותב מיכאל הנדלזלץ בהארץ (13.11.2011):
אבל זה גם אירוע של תיאטרון חשוב וחושב. עמרי ניצן מגיש לקהלו שתי הצגות בכרטיס אחד: מחזמר נוצץ ומבדר, וחלק שני המכה בבטנו ומחייב אותו לנקוט עמדה. כי בחלקו השני של הערב זה מחזה על הרוב הדומם של אזרחים שחושבים (כמו סאלי) שפוליטיקה לא נוגעת בהם (כמו רובנו). ולמרות השירים הרגעים החשובים שנותרים אצל הצופה הם אמירתו של קליף לסאלי: "אם את לא נגדם, את בעדם", ושאלתה של פרוליין שניידר "מה היית עושה אתה".
לקחים אלו של 'קברט' יפים גם ל'פרשת היימן' והופכים אותה ל'מבחן היימן': פיטוריה של ענת היימן אפשריים כי רובנו בטוחים שזה לא נוגע לנו, אלא שזה כן; אם ניכשל ב'מבחן היימן' נהיה אנחנו הבאים בתור ונעמוד במקומה, אם לא בקאמרי אזי במשרד ממשלתי, בחברה ציבורית או במפעל פרטי. 'מבחן היימן' מחייב את כוכבי הקאמרי ואת קהלו לנקוט עמדה ולדעת ששתיקתו היא תמיכה בפיטורים שרירותיים, ושאם הוא לא נגדם – הוא בעדם. ש'מבחן היימן' הופך את השאלה 'מה היית אתה עושה' לשאלה הרלוונטית מתמיד.
לכן אתם – שהולכים להצגות הקאמרי, לכל הצגה שהיא – לצד מחיאות הכפיים בסיומה נקטו עמדה וצעקו בעמידה 'תוחזר היימן', 'תוחזר היימן', 'תוחזר היימן'. כך תהפכו לשחקנים בתיאטרון החברתי הממשי.
אולי, בניגוד לדבריה של קמרמן, את הצעקות הללו סמל ישמע.
הערב, ה-9 באוקטובר, ב-19:30, תיערך מול תיאטרון הקאמרי הפגנת תמיכה בעובדים