חלק מאיתנו איבדו אחים, הורים, בנים ובנות באסון בשבוע שעבר. בימים האחרונים אנחנו הולכים מבית לבית, מנסים כמיטב יכולתנו לנחם את אלה אשר איבדו את אהוביהם.
אני רוצה לספר לכם כמה דברים על המקום שממנו הגענו, דברים שנשאתי בפני ישראלים בעבר וחשוב לי שתשמעו: המשטר הדיקטטורי באריתריאה משתמש בשירות צבאי שאינו מסתיים כדרך לשלוט באזרחים. איך נוכל להסביר זאת לישראלים, שגם הם משרתים בצבא? השירות באריתריאה אינו מזכיר במאום את זה הישראלי.
באריתריאה, אנשים אינם הולכים לצבא כדי לשרת ולהגן על ארצם. אנחנו הולכים לצבא כדי להיות עבדים. אם המפקד רוצה בית גדול יותר, הוא מאלץ את חייליו לבנות אותו עבורו. אם גנרל רוצה להיות עשיר יותר, הוא יכריח את חייליו לעבוד במפעלים שלו או לעבוד את שדותיו, לא כדי לשפר את המצב במדינה, אלא כדי למלא את כיסיו בכסף. אפילו החיילות צריכות לעשות כל מה שמפקדיהן אומרים, כולל מתן "שירותים מיניים". איזה צבא בעולם מאלץ נשים לקיים יחסי מין עם מפקדיהן? זוהי הדיקטטורה באריתריאה.
דמיינו את עצמכם בסיטואציה הזאת. האם אינכם חושבים שאחרי שנים על שנים, בסוף, אפילו רק פעם אחת, תשאלו את השאלות – מתי אהיה חופשי? מתי אראה שוב את משפחתי? מתי אוכל להתחיל ללמוד, או להתחתן?
העלאת שאלות כאלה באריתריאה היא פשע ואם שאלת אותן – אוטומטית תכנס לרשימה שחורה. כוחות הביטחון של הדיקטטורה יגיעו אליך עד מהרה, ותשלח לכלא.
גם הכלא באריתריאה לא דומה לשום דבר שראיתם בישראל. אלו מכולות שקבורות מתחת לאדמה, באמצע המדבר. עשרים איש חיים שם בצפיפות, בחום, ללא מספיק מזון. במקומות רבים פותחים את דלת המכולה רק פעם בשבועיים. אם מישהו מת, בגלל התנאים או העינויים שעבר, גופתו נשארת במכולה, עד שהדלת תפתח שוב.
אף בן אנוש לא רוצה למצוא את עצמו עצור באריתריאה. ברגע ששמך נכנס לרשימה השחורה, באמת שאין לך שום ברירה חוץ מלהציל את חייך ולברוח. בכל חודש אלפים נמלטים מארצנו, הידועה בעולם כ'צפון קוריאה של אפריקה'. הם נמלטים לאתיופיה, סודן, לוב, איטליה, לאיפה שאפשר. חלק מאיתנו הגיעו לישראל. אלפים לא שרדו את מסע העינויים אל החופש.
אחרי שנמלטו לכיוון ישראל, רבים מאחינו ואחיותינו נמכרו לכנופיות פשע בדואיות במדבר של סיני. הם מוחזקים, גם היום, כבני ערובה בשבי, קשורים בשלשלאות, מוכים, מורעבים, נתלים במהופך ונאנסים על ידי שוביהם, הכול כדי לסחוט כופר מקרובי משפחה וחברים. יותר מ-5,000 ניצולים ממחנות העינויים האלה הגיעו לישראל. אין להם שום עזרה כאן – לא טיפול רפואי, לא עזרה נפשית, הם לבדם, נלחמים לשרוד.
העולם נזכר בנו רק כשקורה אסון מסדר גודל כזה. איטליה קיימה השבוע יום אבל לזכר הפליטים. אריתריאה לא עשתה זאת. זה מראה בצורה הכי ברורה איך השלטון שלנו מתייחס לבניו. לא אכפת להם אפילו כשמאות טובעים בים, ולא בפעם הראשונה. כאן איש לא דיבר איתנו, ולא נראה שלמישהו אכפת. הכאב הגדול שלנו נשאר סגור בתוך הקהילה.
אנחנו מקווים ומתפללים שיגיע היום שבו נוכל לשוב לביתנו בשלום. עד שהיום הזה יגיע, אנחנו מבקשים מהמדינות שמארחות אותנו לזכור שלא בחרנו להיות פליטים, ולתת לנו מקלט. לאף אדם לא מגיע מוות במחנה עינויים במדבר או בטביעה בים, בדרכו אל החופש.
עינת פישביין מדווחת מטקס הזיכרון, שבת ה-12 באוקטובר, פארק לוינסקי בתל אביב
דוויט דמוז, ממנהיגי הקהילה האריתריאית בישראל, יכתוב מהשבוע טור קבוע במקום הכי חם בגיהנום