"אופניים הם אמצעי הנסיעה הכי יעיל בעיר קטנה כמו תל אביב"
שמך איל פדר
גילך 29
מקום מגוריך כרם התימנים
אופי תחבורה ראשי אופניים
מאיפה אתה בא ולאן אתה רוכב? מפגישה בעיריית תל אביב, חזרה למשרד במגדל שלום.
אורך המסלול היומי הממוצע 8 ק"מ.
אתה משתמש בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? אני משתמש ברכב בשביל לנסוע מחוץ לעיר, ובאוטובוסים/מוניות ליעדים רחוקים בתוך העיר (או בימים חמים במיוחד).
למה אופניים? קודם כל, זהו אמצעי הנסיעה הכי יעיל בעיר קטנה כמו תל אביב – מגיעים תוך דקות מצד אחד של העיר לצד השני, אבל חוץ מזה זה גם פשוט כיף
מי האויב? הרכב הפרטי – הוא מצפה ליחס מועדף, מייצר רעש וזיהום ובפועל תופס לנו את כל המרחב הציבורי בשביל להבטיח שהוא יוכל לעבור.
מה הפתרון? כל עוד אין תחבורה ציבורית טובה 24/7, אין באמת אפשרות לצמצם את השימוש ברכב הפרטי. הפתרון הוא להתחיל להשקיע בתחבורה אלטרנטיבית – תחבורה ציבורית טובה קודם כל, ובמקביל תחבורה אלטרנטיבית.
"אני נהנית להרגיש את הרוח, להיות חלק מהרחוב, אבל בקצב מהיר יותר"
שמך צביה ארגוב
גילך 44
מקום מגוריך מרכז תל אביב
אופי תחבורה ראשי אופניים חשמליים
מאיפה את באה ולאן את רוכבת? בין העבודה, הבית, הסידורים והקפצות ילדים.
אורך המסלול היומי הממוצע 1-2 ק"מ.
את משתמשת בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? אנחנו מחזיקים רכב ומשתמשים בו בנסיעות ארוכות.
למה אופניים? הכי כיף, הכי נוח והכי חסכוני. אני נהנית לחצות את השדרות, להרגיש את הרוח, להיות חלק מההתרחשות של הרחוב, אבל בקצב קצת יותר מהיר. הרבה שנים נסעתי על טוסטוס בעיר, היום אני מעדיפה את האופניים שלי, פחות מסורבל, מאפשר לי יותר גמישות בנתיבי הנסיעה.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? אין מספיק שבילי אופניים.
מי האויב? אין ממש אויבים. נהגי המכוניות לא אוהבים שמפריעים להם למהירות הנסיעה, והולכי הרגל לא אוהבים אופניים שנוסעים על המדרכה. אני יכולה להבין את שניהם כנהגת וכאמא שהולכת על המדרכות עם ילדים. אם אין שביל אופניים, אני מרגישה לא רצויה גם בכביש וגם על המדרכה. אני מאד נזהרת, מתחשבת, משתדלת לא להפריע לא נוהגת בפראות ולא חותכת, ומתחשבת באנשים שהולכים על המדרכה.
מה הפתרון? הרבה יותר שבילי אופניים – כולם יהיו יותר מרוצים מזה. רשת השבילים משרתת אותי טוב מהבית לעבודה, אבל למקומות אחרים – המצב רחוק מלהיות טוב. אין מספיק שבילים בשביל להגיע לאן שצריך. פעם בשבוע אני רוכבת לגבעתיים, וזה זוועה. לוקח עשר דקות לחצות רק את צומת קפלן, ועל דרך השלום כבר אין שבילים. גם בדיזנגוף ובבן יהודה, צירים ראשיים, אין שבילים.
התנועה האידאלית בעיר, היא…אופניים. לא חייתי בתל אביב כשבע שנים, והשבילים התפתחו בצורה מדהימה. אני חושבת שזה כלי מדהים ופרקטי, וחשוב להשקיע בו יותר. ככל שיותר אנשים ישתמשו בו יותר – נרוויח.
האופניים שלי ואני יצאנו לדרך…כשחזרנו לתל אביב לפני כשנה, התחלתי לרכב על אופניים רגילים וכבר הרגשתי הרבה יותר נח. לפני שלושה חודשים הייתי צריכה להחליף את האופניים שלי, ושכנעו אותי לעבור לאופניים חשמליים. למרות שבהתחלה לא רציתי בהם, היום אני שמחה על ההחלטה. אני מסתובבת בעיר בלי מאמץ, ומרכיבה את הילדים שלי (בני 6, 12).
"אופניים זה כיף, כמו שילדים מרגישים כשאומרים שמשהו כיף"
שמכם שרית ודניאל דוידובסקי, ואלה הם ילדינו, יובל ואיתי. גרים בלב העיר תל אביב
מקום מגוריכם מרכז תל אביב
אופי תחבורה ראשי שרית ודניאל מתניידים בעיקר באופניים
מאיפה אתם באים ולאן אתם רוכבים? בדרך לאבן גבירול, בעקבות הבורקס שאנחנו אוהבים.
אורך המסלול היומי הממוצע משתנה בהתאם לעבודה. היות שדניאל עצמאי, המסלול יכול להיות ת״א-הרצליה, ת״א-ר״ג – או ת״א-בית הקפה החביב עליו.המסלול של שרית קצר. היא עובדת במרכז העיר.
אתם משתמשים בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? רק כשאין ברירה, אנחנו משתמשים בתחבורה ציבורית. אחת לשבועיים אנחנו אוכלים ארוחת שבת אצל ההורים בבת-ים. לצורך זה נעזרים בשירותי השכרת רכב לפי שעה.
למה אופניים? כבר 20 שנה אנחנו חיים בלב העיר. כלי התחבורה הכי אפקטיבי בעיר הוא אופניים. העיר שטוחה יחסית, מזג האוויר מאפשר רכיבה במרבית ימות השנה. עם אופניים אין בעיית חניה, הם לא מזהמים את האוויר שאנחנו נושמים, אנחנו שומרים על כושר, ומעל הכל, אופניים זה כיף. כיף, כמו שילדים מרגישים כשאומרים שמשהו כיף. ככה פשוט.
מה המכשול שהכי מקשה על דרככם? דניאל: עכשיו בואי נדבר על מכשולים. שימוש באופניים קיבל תנופה אדירה בעשור האחרון. יותר ויותר אנשים רוכבים. העיר ״כאילו״ מכילה את הרוכבים, אבל תכל״ס, זה מרגיש קצת כמו חלטורה. ״ידידותיות״ העיר כלפי רוכבי אופניים היא למראית עין. רוב שבילי אופניים בתוך העיר הם לא רציפים, מגושמים, עם מכשולים מכל הסוגים. מהולכי רגל שטרם הפנימו שיש שביל ייעודי להם (לרוב אנשים שמבקרים בעיר) ועד היעדר תרבות רכיבה בסיסית.
זה ברור לכולם שמי ש"מתכנן" את שבילי האופניים (ואת מדיניות התחבורה בעיר) לא באמת רוכב בעיר. כלומר, לא ממש משתמש באופניים ככלי תחבורה, ועל כן כל הפתרונות נראים במקרה הטוב לא רלוונטיים. לכן, המכשול הכי גדול שרוכב אופניים נתקל בו, הוא חוסר המודעות. חוסר המודעות של העיר כלפי תושביה, חוסר מודעות של הרוכב כלפי זולתו, חוסר מודעות של הולכי רגל ושל נהגים כלפי רוכבים, ואני אכלול יצור חדש שהתווסף לביוספרה האורבנית והיא קטגוריה בפני עצמה: רוכבי אופניים חשמליים. אי אפשר להכניס באותה קטגוריה אופניים חשמליים ואופניים ״רגילים״. רוכבי אופניים חשמליים הם (לא כולם, כמובן) סוג של צרה בפני עצמה. למשל, רוכב אופניים חשמליים לא יכול לנסוע במהירות של 25 קמ״ש בשביל אופניים! זה מתכון לאסון! מי שרוצה לרכב מהר, יתכבד לנסוע בכביש. זה מתחבר לנושא של תרבות רכיבה. אנשים רוכבים עם אזניות ותוך כתיבה-קריאה של מסרונים בטלפון. זה טירוף. זה נראה טריוויאלי, אבל זה חסר אחריות. אנשים מרגישים על האופניים כאילו הם הולכים ברגל, רק יותר מהר ופשוט לא קולטים כמה הם מסכנים אנשים אחרים.
מי האויב? לשרית ולי סגנונות רכיבה שונים. שרית פוחדת מהכביש. לעומתה, אני נרתע מרוכבי אופניים שאננים והולכי רגל לא צפויים. הם לא האויב. האויב הוא חוסר המודעות ולא לראות את האחר. אני רוכב כמעט בלעדית בכביש, למעט כשאני רוכב עם הבן הצעיר. בכביש אני מרגיש את היעילות של כלי התחבורה שלי. ועם זאת, אני מחלים מתאונת פגע וברח מרכב ש״סגר אותי״ בכביש. נהגי מוניות יכולים בהחלט להיות אויב לעיתים קרובות מדי.
מה הפתרון? שבילים בכביש ייעודיים לאופניים ונפרדים ממסלולים ייעודיים לתחבורה ציבורית. רמזורים נפרדים עם סנכרון נפרד לאופניים ולמכוניות. הסברה אפקטיבית ורציפה (ולא קמפיינים ספורדיים ומגוחכים) על מנת שאף אחד לא ייפגע. איסור רכיבה על מדרכה. דירוג וסימון אופניים חשמליים לפי עוצמתם ותקנות בהתאם: מה שנוסע מעל 15 קמ"ש, חייב לנסוע אך ורק על כביש. מתחת לזה, לאפשר רכיבה על שבילי אופניים. פקחים בעלי שיקול דעת שפועלים לטובת העיר ותושביה, ולא נגדם.
התנועה האידאלית בעיר, היא… הכביש. שביל האופניים או המדרכות הם בסך הכל ראי ודוגמה של החברה הישראלית. אין לי ציפיות מראש העיר או ממתכנני העיר שיפתרו את בעיות התחבורה בת״א, כי הבעיה היא קודם כל תפיסתית-תרבותית. חברה כוחנית היא כוחנית גם בשבילי האופניים וגם בכבישים.
"אי אפשר להגיד לי לבחור צד בין הולכי רגל לרוכבים"
שמך אור נתנאלי
גילך34
מקום מגוריך הצפון הישן של תל אביב
אופי תחבורה ראשי אופניים ורכבת
מאיפה אתה בא ולאן אתה רוכב? חזרה מהקליניקה בה אני עובד, שנמצאת במרחק 10 דק' רכיבה מהבית.
אורך המסלול היומי הממוצע 7 ק"מ.
אתה משתמש בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? אני מתמחה במרפאה בבאר שבע, אז עד לרכבת אני מגיע באופניים, ומהרכבת למרפאה אני ממשיך על אופניים אחרים שמחכים לי שם. הרכבת לב"ש גם אחלה.בסופ"שים אני משתמש ברכב פרטי כדי לנסוע למשפחה מחוץ לעיר.
למה אופניים? זה התחיל כשעבדתי במרפאה בתל השומר, וראיתי שעם אופניים ואוטובוס מתל אביב מגיעים באותו זמן, וכשהגעתי באוטובוס, הגעתי עם בחילה ועייף מהטרטור של הדרך, בעוד שבאופניים הרגשתי חי וערני ומוכן להתמודד עם המשימות של היום. גם רכב זה לא אלטרנטיבה, כי אין לי כוח להתמודד עם הפקקים ולחפש חניה בעיר. זו בחירה של חופש עבורי. וחוץ מזה אופניים זה כיף, איזו מין שאלה זו, מי שרוכב, יודע שזה טוב.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? אני נושם הרבה פיח על הכביש, ברמזורים נהגים פונים ימינה מבלי לראות שאני רוכב לצדם, אפילו ברחובות הצדדיים, נהגים נצמדים אליי וצופרים בחוסר סבלנות לנוכחות שלי שם, ואין רצף של שבילים שאפשר לרכוב בהם בבטחה. זה מצב בלתי אפשרי. הסיבה היחידה לרכוב בכל זאת, היא שאוטובוס ורכב מדכאים עוד יותר.
מי האויב? דאע"ש, מה אני יודע… תמיד יש אויב שמושך יותר תשומת לב מעבודה ביחד עבור עתיד טוב יותר. החלטתי להיאבק בנושא הזה מאז קמפיין ההפללה של רוכבי האופניים, כי קלטתי שהנה סופסוף-סופסוף משהו שיהיה לי מאוד קשה להפריד ולמשול בו – כי אני גם הולך רגל, גם רוכב אופניים, גם נוסע תחבורה ציבורית, וגם נהג ברכב פרטי, אז אי אפשר להגיד לי לבחור צד, ואני לא יכול להעדיף פתרונות win-lose, כי אני בכל הצדדים. אבל המסך האמפתי הוא קשה להסרה, למרות שאנחנו מחליפים תפקידים כל הזמן. לדוגמא, כשאני על אופניים אני חושב שרכבים צריכים להתחשב בי, וכשאני ברכב אני חושב שרוכבי אופניים מטורפים שמסכנים את עצמם וזה בעיה שלהם. קשה לזכור שמדובר בבני אדם.
מה הפתרון? יש המון פתרונות. לא חסרים פתרונות, מהסוג הזה שכולם חולמים עליהם, כולם יודעים כמה נהדר היה יכול להיות. ואלו פתרונות שגם לא עולים הרבה, גם יש להם המון תועלת לסביבה, לבריאות ולכלכלה, והם גם מעודדים התחשבות בין בני אדם. אבל זה נשאר בגדר אוטופיה. כיום, אנשים מאחרים לעבודה וגם ככה לחוצים, אז דואגים לשמור על מה שיש לפחות ולא להפוך עולמות. כי מי יודע מה יהיה, אז לא קמים ועושים בלגאן ולא מתערבים בעניינים ציבוריים. במקום זה, נותנים לשר התחבורה ולראש העיר שקט לעשות מה שבא להם, ואפילו עושים להם לייק על כסת"ח במקום עבודה רצינית. הפתרון אינו העניין. הדרך היא מעורבות אזרחית.
התנועה האידאלית בעיר, היא… חופשית. כלומר, היא לא תהיה פשרה גרועה בין חום אימים, לבין עלות הנסיעה, לבין זמן חיפוש חניה, לבין סכנת חיים, לבין איסורים דתיים, לבין יעילות, וכו'. התנועה האידיאלית היא חופשית במובן שאפשר ללכת ולרכוב בבטחה וביעילות, אפשר לנסוע בתחבורה ציבורית ביעילות ובלי טרטור, ורכב פרטי יהיה רק קטע של חובבי רכב בקטע רטרו אירוני.
האופניים שלי ואני יצאנו לדרך… כשעברתי לתל אביב. כל תל אביב מסודרת לי בראש לפי שיפועי הרחובות. למה לטפס ולרדת בז'בוטינסקי כשאפשר שטוח בארלוזורוב? לפעמים אני מוצא את עצמי הולך ברגל ולא מבין למה עשיתי עיקוף מאוד גדול כדי להגיע לאנשהו. ואז אני קולט שהלכתי בדרך שיש בה יותר שיפועים מתונים, שכמעט לא שמים לב אליהם בלי גלגלים. פעם אחת יצאתי בהליכה מבית קפה שהגעתי אליו באופניים, ותוך כדי שאני הולך, אני מרגיש שמשהו לא בסדר, שאני אמור לרחף מטר מעל לקרקע, עד שהבנתי ששכחתי אותם. זה מצב תודעה.
"כל רוכב אופניים הוא מכונית אחת פחות שאתם מתחרים איתה על חניה"
שמך מירב מורן
גילך 49
מקום מגוריך יפו-תל אביב
כלי תחבורה ראשי אופניים
מאיפה את באה ולאן את רוכבת? באתי ממקום עבודתי במערכת עיתון "גלובס" בראשון לציון, לפגישה בבית קפה בתל אביב.
אורך המסלול היומי הממוצע 25-20 קילומטר (בדרך לעבודה וממנה, פלוס נסיעות לפגישות, לקניות, סידורים ולחברים).
את משתמשת בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? נוסעת באוטובוסים, רכבות, מוניות ומטוסים. אופני הברומפטון שלי (המכונים בפי ידידי “הסייחה”) תמיד איתי, הם מתקפלים לגודל תיק, ואני מעלה אותם לכל כלי תחבורה אחר שאני נוסעת בו. גם לחו"ל אני לוקחת אותם. אני משתמשת בכלי תחבורה אחרים כשהיעד רחוק מדי, כשהדרך מסוכנת מדי, ולעתים רחוקות במזג אוויר קיצוני (חמסיני אוגוסט, וסערות ממש קשות בחורף, אבל זה נדיר).
מדוע אופניים? זה כלי הרכב הכי מהיר, גמיש, נוח, זול ובריא. אופניים (הם לא חשמליים!) הם כמו כנפיים שמטיסות אותי מכל מקום שאני נמצאת בו, לכל מקום שאני חפצה להגיע אליו, מיד, בלי להגיע לתחנה (רכבת), לחכות (לאוטובוס), ובלי לשלם (למונית). בלי לחפש חניה, וכמובן בלי כל העול הנורא שכרוך בהחזקת מכונית פרטית, שבנוסף לכך שצריך לנהוג אותה לכל מקום, גם צריך למצוא לה מקום לישון (חניה), למלא דלק, לשלם ביטוח, לטפל בה במוסך וכולי. כאב ראש נורא, בלי תמורה ממש.
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? הנהגות/ים בכביש שלא מבחינים בי, והמכוניות שלהן/ם עלולות להרוג אותי. לפני שנה זה קרה, דרסה אותי מכונית בדרך לעבודה, וכתוצאה מכך עברתי ניתוח ביד שהשאיר אותי קצת מוגבלת. מאז אני רוכבת תמיד במרכז הנתיב, על הכביש, כך בטוח שיראו אותי. לפעמים כועסים עליי וצופרים, וגם מקללים: "משוגעת, זוזי מהדרך, תרכבי על המדרכה" וכיוצא בזה, גם גידופים יותר בוטים. כשאני מגיעה עם הצופרים לרמזור (תמיד מגיעים יחד בסוף, הרי מכוניות לא באמת יותר מהירות מאופניים ברחובות העיר), אני נעצרת ליד החלון ומסבירה למגדף: "אני נוסעת במרכז הנתיב כדי שיראו אותי, ככה אני שומרת על הביטחון שלי, ועל הביטוח שלך. אני לא נוסעת בצד ימין, כי שם נעים אוטובוסים ובהם עשרות אנשים בבת אחת ואני לא רוצה לעכב אותם. אני מבינה שנדמה לכם שאתם יותר מהירים וממהרים ממני, אבל גם אני ממהרת וגם אני רוצה להגיע בשלום, ויש לי זכות בדיוק כמו שלכם בדרך – את/ה אחת/ד ואני אחת, לא מפייחת, לא מרעישה, פחות מסוכנת למי שנפגע ממני והרבה יותר בריאה לעצמי ולסביבה. תתנהגו אליי יפה, בבקשה. כדאי גם לכם. כל רוכב אופניים הוא מכונית אחת פחות שאתם מתחרים איתה על חניה".
מי האויב? לכאורה, נהגים ומכוניות. למעשה, נבחרי הציבור שלא מעזים לצאת נגד הלובי החזק ביותר בישראל: בעלי מכוניות. הם לא מפנים לנו מקום בכביש כי הם מפחדים מתגובת הבוחרים שיתקוממו נגדם. דרוש, כרגיל, מנהיג (עדיף שר תחבורה או ראש עיר) אמיץ.
דעתי על הקונפליקט שהתפתח בין רוכבים לבין הולכי רגל: המדרכה היא של הולכי הרגל, ושלהם בלבד. אופניים, כל אופניים, חשמליים, רגילים, תלת אופן, קורקינט, צריכים לנוע על הכביש. אני מבינה לליבם של רוכבי אופניים שמפחדים מהמכוניות הקטלניות ולא רוצים לנוע על הכביש, אבל רוכב אופניים שמחליט לנוע על המדרכה עושה את הדבר הנורא מכל (בעיניי): הוא הופך בעיה שלו לבעיה של הזולת החלש ממנו. מי שחי בשלום עם גירוש חלשים משטח המחיה שלהם בכוח הזרוע והגלגל, שיבושם לו. רוכבי אופניים הגונים, נעים על הכביש ובכך משיגים מטרה נוספת: הפגנת נוכחות, שתורמת למודעות הציבורית ולהכרה שאופניים הם כלי רכב שיש לו זכות בדרך, לא פחות מכל מכונית.
מה הפתרון? לפנות נתיב תנועה לכלי רכב קלים בכל דרך סלולה בארץ, בכל כביש ובכל רחוב – לא על חשבון מדרכה, אלא על חשבון נתיב בכביש. בנתיב הזה ייסעו אופניים, אופניים חשמליים, קורקינטים, קלנועיות (רכבי גולף חשמליים), סקייטבורד ותלת אופנים. לא צריך לחכות לשבילים מיוחדים שיסללו בנתיב מסוים. צריך לשנות את הקצאת הדרך ברשת הדרכים – הרחובות והכבישים – הקיימת. נבחרי הציבור צריכים להיות אמיצים ולהחליט את מי רוצים לקדם ולמי מגיע לקבל מקום ברשת הזו (הרחוב והכביש הם שטחי ציבור של כולנו): האם צריך לתת דיור ציבורי למכוניות – חניה לאורך הרחובות? עוד נתיבים למכוניות שנוסעות, מזהמות, מרעישות והורגות? או לפנות דרך לכלי הרכב שאנחנו רוצים לקדם: התחבורה הקלה, הבריאה והזולה. אם יפנו נתיב בדרך לאופניים, כולם ירוויחו, גם בעלי המכוניות הפרטיות. כי תהיה להם פחות תחרות על חניה, ויותר מקום על הנתיבים שיישארו בשבילם.
התנועה האידאלית בעיר, היא…הליכה ברגל למרחקים שבטווח שני קילומטר, רכיבה לטווחים ארוכים יותר. אוטובוסים בצירי תנועה מרכזיים.
האופניים שלי ואני יצאנו לדרך… לפני ארבע שנים. אז עוד היתה לי אז מכונית משלי. עשיתי מנוי לתל אופן (מיזם השכרת האופניים הציבורי של תל אביב), ומהר מאוד הבנתי שהרבה יותר קל ונוח להסתובב בעיר ברכיבה. עדיין האמנתי שאני צריכה את המכונית כדי לנסוע ליעדים רחוקים, ולא העזתי למכור אותה. בתחילת נובמבר 2012, החלטתי לעשות ניסיון, סימולציה, להתנהג כאילו אין לי מכונית. השארתי אותה ליד הבית, ותוך שבועיים הבנתי שלכל יעד, גם רחוק, הרבה יותר נעים להגיע באופניים בשילוב עם רכבת, לעשות השלמות באוטובוסים ובמוניות במקומות שאין בהם אופניים להשכרה, וללכת ברגל.
ב-2.12.2012, תאריך יפה וגם סימבולי, כי הוא יום ההולדת של אבא שלי, שהיה רוכב על אופניים, ונטה להעדיף תחבורה ציבורית על פני מכונית פרטית, מכרתי את המכונית שלי בשמחה גדולה, ולא הצטערתי על כך אפילו פעם אחת מאז. הצטערתי שלא עשיתי זאת קודם. מכונית פרטית היא בזבוז של כסף, עצבים ובריאות. חצי שנה אחרי כן קניתי אופניים מתקפלים משלי, ומאז הם איתי בכל מקום. בגילי, ובמעמדי, אם אני לא יכולה להגיע בכוחות השרירים שלי ליעד, אני מעדיפה שמישהו אחר ינהג בשבילי. לשם כך יש נהגי קטר, נהגי אוטובוסים, טייסים ונהגי מונית.
"צריך להפנים עקרון שזר לנו בישראל: צריך לכבד את האחר"
שמך יותם אביזוהר
גילך41
מקום מגוריך קיבוץ גבים. עזבנו את קיבוץ תל אביב לטובת קיבוץ גבים, אי שם בעוטף עזה, בספטמבר האחרון
אופי תחבורה ראשי אופניים/רכבת
מאיפה אתה בא ולאן אתה רוכב? בשדרות בן גוריון, בדרך למנהל ההנדסה בעיריית תל אביב, בניסיון לשדרג את תוכנית העבודה לשבילי אופניים ב 5 שנים הקרובות.
אורך המסלול היומי הממוצע 10 ק"מ. מהקיבוץ לתחנת רכבת שדרות, מתחנת רכבת ההגנה למשרד בתל אביב ובחזרה.
אתה משתמש בעוד אמצעי תחבורה? באילו נסיבות? אופניים בעיר או בקיבוץ, ואופניים על הרכבת לנסיעות בין עירוניות. בסופי שבוע/בליל הסדר וכשאין תחבורה ציבורית, משתמש ברכבים של הקיבוץ לנסיעות בין עירוניות. משתדל שברכב יהיו 2 נוסעים לפחות, בנוסף אליי.
למה אופניים? כי זה יעיל, כי זה טוב לסביבה, לבריאות ובעיקר, כי זה כיף 🙂
מה המכשול שהכי מקשה על דרכך? הנהג הישראלי המצוי.
מי האויב? משרד התחבורה, עיריות. הנהג הישראלי כבר אמרנו?
מה הפתרון? גיוס הציבור הרחב והרוכב למען יצירת הסדרים בטוחים לתנועת אופניים, מופרדים מתנועת הולכי הרגל, בשילוב אכיפה כלפי נהגים המסכנים רוכבים. עד שזה יקרה, ניאלץ כולנו – נהגים, רוכבים והולכי רגל – להפנים שני עקרונות שקצת זרים לנו, משתמשי הדרך בישראל: צריך לכבד את האחר. החזק צריך לכבד ולשמור על החלש: הנהגים את הרוכבים, הרוכבים את הולכי הרגל.
התנועה האידאלית בעיר, היא…נגזרת של מרחק הנסיעה. עד 1 קילומטר, הליכה ברגל היא האמצעי תחבורה המועדף. 1-10 ק"מ – האופניים. מעל 10 קילומטר, אופניים בשילוב תחבורה ציבורית. רכב פרטי – רק כשאין ברירה (ימים ושעות שהתחבורה הציבורית לא פועלת או שהשלג הכבד בתל אביב מקשה על הרכיבה באופניים…).
האופניים שלי ואני יצאנו לדרך… ואנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו בעמותת "ישראל בשביל אופניים", ולהפוך את הערים שלנו לאמסטרדם ואת ישראל להולנד, ככל שזה נוגע לתחבורת האופניים. לפרטים נוספים: www.bike.org.il