ידעת שזה הסוף

מה הוא יעשה אתם? כבר שלושה ימים ששני אלה חיים אצלו בתוך הטנקים, "שתו לנו את המים ואכלו לנו את המנות קרב". זה שבטנק שלו עוד יש לו כוויות, הוא מאבד נוזלים, הוא כל הזמן מבקש עוד ועוד מים, ו"לנו לא היה הרבה, היינו מבודדים, לא הגיעה אספקה", מספר המ"פ גבי ורדי.

אלה הימים הראשונים של המלחמה והפלוגה של ורדי, פלוגה ג' של גדוד 407, נשלחת לכיוון מוצב "כברית" (או "בוצר" במפות סיריוס), בחיבור שבין האגם המר הקטן לאגם המר הגדול, איזה 20 ק"מ דרומה מהמיקום של שאר הגדוד, מין סיור – לראות מה קורה שם. זה שטח חולי של דיונות שקל להסתתר ביניהן, ותחילה שום כוחות לא נראים לעין, לא ישראליים ולא מצריים. עשרת הטנקים של הפלוגה בכל זאת נוסעים בפריסה, כי אי אפשר לדעת, לך תדע מה יצוץ מולך. למשל חייל סודני ענק באמצע המדבר. מתברר שבגלל שזה שטח מבודד נחתו בו כוחות קומנדו מצריים עם תגבור של חיילים סודנים. "אחד הטנקים דיווח שהוא נתקל באיש קומנדו. אמרתי לו 'תאסוף אותו'. בהתחלה הם רצו לחסל אותו אבל כמובן שלא נתתי".

הסיור ממשיך ואז ורדי רואה על החול שוכב עוד חייל, שמן ומשופם. "ראיתי מישהו פצוע, ראיתי שהוא יחסית בסדר, אחר כך ראיתי שהוא היה שרוף, מתברר שהוא טייס מצרי, אני אפילו זוכר את השם שלו: אַסָיֵיד בּסוּן. הוא נשרף מההתרסקות של המסוק שלו". ורדי מגיע אל שברי המסוק, הוא עושה שם סיבוב או שניים בין השברים, מחפש עוד ניצולים או גופות, ולא מוצא כלום. זה רק בסון שנשאר. הוא יודע לגמגם קצת באנגלית והוא מספר לוורדי שהוא בא מכפר באזור פורט סעיד. יש לו אשה וילדים. הוא מראה לוורדי תמונות שלהם.

---

ורדי כל הזמן קורא בקשר לחטיבה, מבקש שיבואו לאסוף את השבויים. אבל בחטיבה מתעלמים ממנו, לא עונים לו, לא שולחים אף אחד. בינתיים הוא מסתובב עם שני השבויים. בתוך הטנק עצמו אין מקום אז את בסון מושיבים מחוץ לטנק, על הצריח, והוא שם גם בפעם שהם נתקלים במחלקת טנקים מצרית:

"החבר'ה האלה יושבים לך מלמעלה כשהטנק שלנו יורה על טנקים מצריים. זה פשוט מחזה סוריאליסטי: המצרי יושב לך על הצריח, מחזיק במשהו וצופה בקרב שלך עם המצרים". כך בימים, ובלילות אי אפשר להשאיר אותם על הטנק "כי הם עלולים לקחת איזה רימון או משהו". אז בפלוגה פורשים להם איזו יריעה במרכז החניון "וכל הזמן התותחים של הטנקים מכוונים אליהם, לכל מקרה שהם ינסו לעשות משהו. לא ידענו למה לצפות מהם, במיוחד לא מהאיש קומנדו שהיה לגמרי בריא וחסון".

ככה עובר יום ועוד יום, ורדי ממשיך להפעיל לחץ על החטיבה שייקחו את השבויים האלה ממנו אבל שם אף אחד לא עונה לו, והחיילים שלו כבר מתחילים לאבד את הסבלנות "היו כאלה שרמזו שצריך להיפטר מהם כבר בהתחלה. כשתפסנו אותם היו כאלה שאמרו 'בואו נירה בהם ונגמור אותם וזהו', אבל אני לא יודע אם זה היה ברצינות. וגם בשטח אי אפשר היה להשאיר אותם. אתה לא יודע מה הם יכולים לעשות: לכוון אליך ארטילריה, כל מיני דברים. אז זה או להרוג אותם או לקחת אותם בשבי. ולהרוג אותם זאת לא היתה אופציה: הם לא ירו עלינו, הם לא נלחמו, הם מיד נכנעו". 

גם אם זאת לא אופציה, ביום הרביעי שהוא סוחב אתו את שני הטרמפיסטים הלא רצויים הללו ורדי מגלגל אותה על השפתיים. "לא שהתכוונתי, אבל אמרתי לחטיבה: 'חבר'ה, אם אתם רוצים שהשבויים האלה יגיעו בחיים אליכם אז כדאי שמהר מאוד תשלחו מישהו". וכך יוצא טנק מהפלוגה של ורדי, ונפגש באמצע הדרך עם טנק אחר שמעביר את השבויים לידיו של הד"ר חנן טאובר מנגמ"ש הרפואה צ750421.

החובש של טאובר, עקיבא גרוס, זוכר איך שמביאים את הטייס הזה, את בסון "קשור לצריח של טנק. הורדנו אותו והוא היה מאוד מדושן", הטייס סובל מחום גבוה. טאובר זוכר ש"זה היה בחור שמן, ואני עוד הייתי מספיק נבזה כדי להגיד לו: 'No wonder your plane crashed', אין פלא שהמטוס שלך התרסק". אז הם מפשיטים אותו כדי לטפל לו בכוויות "ומה שאני זוכר", מתאר גרוס, "זה שאי אפשר היה לראות את אבר המין שלו, ולא רק בגלל כפלי השומן. גם בגלל הפחד. הוא ממש פחד. בשבילו זה היה פחד אימים. אז זה התחבא לו שם".

לא מסדר בוקר ולא נעליים

היו עוד שבויים. בוקר אחד עם אור ראשון הדוקטור מסתכל מזרחה ועל קו הרקיע, כמה מאות מטרים מהמקום שהנגמ"ש נמצא בו הוא רואה טנק מקולקל של החטיבה, אחד שעמד שם כבר משעות הערב, ולידו נגלה מחזה מוזר: חיילים שניצבים שם בשורה. טאובר קורא לאחד מפקודיו ואומר לו: "מה זה, הם השתגעו לגמרי? עושים לי מסדר בוקר באמצע המלחמה? לך תבדוק מה קורה שם". החייל יוצא אל הטנק וחוזר עם תשובה: לא מסדר בוקר ולא נעליים. שבויים, חיילי קומנדו מצרים שמסוק הנחית אותם במדבר, הם איבדו את הדרך, נגמרו להם המים ועכשיו הם באו להיכנע אצל המט"ק ששומר על הטנק המקולקל שלו.

ועוד שבויים: חיילים מצרים שבמשך ימים ארוכים שכבו במחפורת שלהם עם פצעים פתוחים, בלי שהם יכולים לזוז, משותקים מכאב, גמורים מפחד, ובפצעים כבר פשט הנמק. אף אחד לא מסתכל עליהם עד שטאובר לא ניגש. טאובר מתקרב אליהם, עם מספרי האסקלופ שלו הוא חותך להם את כל הבגדים.

עכשיו הוא מרים ג'ריקן מלא ושופך עליהם את כל התכולה שלו – 20 ליטר של מים, כדי לנסות וקצת לנקות את הפצעים לפני הטיפול. רק אחר כך הוא מתכופף אליהם וביחד עם גרוס הוא חובש אותם. "היה ברור שהם פצועים כבר כמה ימים טובים, הם היו מכוסים בפצעים עם נמק. והריח הזה של הגנגרנה, ממש כמו הריח של הבשר החרוך של הטנקיסטים" אומר גרוס, לא יעזוב אותו כבר כל החיים. "יש לזה ריח איום ונורא, שפשוט חרות בזיכרוני ואני מקווה לא להריח אותו שוב בחיים. אלה היו ממש פלאחים, אנשים פשוטים". גרוס חובש איזה שניים או שלושה ומכניס להם עירויים. הוא זוכר שאחד הרופאים שבמקום אומר לו שהאנטיביוטיקה בעירוי תעשה אצלם פלאים, כי אלה אנשים שמעולם לא נחשפו לה והגוף שלהם לא פיתח כלפיה עמידות "הם יחיו, אין ספק", מבטיח לו אותו רופא.

 גופת חייל מצרי. קבר אחים ב"חצר מוות".
למעלה: אנשי חטיבה 600 לצד נגמ"ש צ750421. מימין: גבי בר גיורא, ד"ר חיים יפה, ד"ר קלמן גויטיין וד"ר חנן טאובר. למצוא וריד, להכניס אינפוזיה, לנתח בחירום 

גרוס גומר לחבוש את הפצוע האחרון ואז אחד השבויים המצרים פונה אליו. הוא רוצה לאחוז בידו. גרוס נרתע. החייל מבקש לנשק את אצבעותיו של גרוס, להביע תודה בשפה היחידה שיש לו וגרוס מושך את ידו לאחור. "לא נתתי לו. הסיבה היא כמובן חשש מזיהום". עד היום עקיבא גרוס מתחרט שלא איפשר לאותו חייל את המחווה האנושית הפשוטה הזאת. כשהם גומרים לטפל בפצועים טאובר מציע לגרוס שיחטאו את הידיים. מתוך ג'ריקן הם שופכים על עצמם סולר.

אבל היו אנשים עם דעות אחרות ביחס לשבויים. גרוס זוכר חיילים ישראלים שאומרים לו "מה אתם עושים? תהרגו אותם". כי אלה החיילים "שהיו מושכים את החוטים של הסאגרים, הטילים שעשו את השמות בטנקים". גם גרשון גורביץ, מפקד הנגמ"ש, זוכר איך פעם הוא נוסע ומסביב יש חיילים מצרים מסתובבים "בלי מטרה, בלי נעליים ובלי נשק" פתאום הוא שומע מישהו מעליו דורך את המא"ג. זה הסמל שלו, סיגלר "ואני אומר לו 'מה אתה עושה? אתה לא מעיז. לגבינו זה שבוי – לוקחים אותו, לא לוקחים אותו – עצם העובדה שבחוץ כל כך חם ואנחנו לא נותנים לו מים זה מספיק'". סיגלר נוצר את הנשק מיד.

וגורביץ עוד זוכר את השבוי עם הפלנלית על העיניים. זה אחרי הפסקת האש, מעבר לתעלה, מגיעים שני חוקרי שבויים ואומרים שהמצרי שאתם יודע איפה קבור טייס ישראלי והוא מוכן להוביל אותם אבל הם צריכים נגמ"ש ומישהו שמכיר את השטח. הנגמ"ש מגיע קרוב לגדת התעלה עם הפנים מזרחה, ואז מורידים לשבוי את כיסוי העיניים "והוא מסתכל. מסתכל. ואתה רואה שהוא מכיר את השטח ואומר לנו איך לנסוע".

הנגמ"ש נוסע וגורביץ שם לב שלאט-לאט השבוי מושך אותו לכיוון כיסי ההתנגדות שעוד היו לכוחות המצריים שם. "עצרתי את הנגמ"ש ואמרתי לאחד החוקרים 'תשמע, עד כאן. אני יותר לא עובר. הוא מכניס אותי לאזור שלהם'. ואני רואה איך החוקרים ככה נזפו וכעסו עליו", אבל השבוי עומד על שלו. מתעקש. והנגמ"ש ממשיך עד שפתאום בתחתית של איזו גבעה שבראשה עומדים כמה טנקים ישראליים השבוי אומר לעצור "פה. פה תחפשו". החיילים הישראלים מתחילים לסרוק את השטח ולא מוצאים שום דבר. מהגבעה רואים שלמטה מסתובבים כמה חיילים ותרים אחר משהו, אז שני טנקים יורדים לשם "מה אתם מחפשים פה?" שואל אחד הטנקיסטים והחוקר עונה לו שמתחקורים שהם עשו לשבוי מתברר שפה יש טייס ישראלי קבור, אז הטנקיסט אומר לו "בוא אתנו, איזה 40-30 מטר מפה יש גופה, והרגל שלה קצת מבצבצת מהחול ובכוונה כל פעם שאנחנו נוסעים עם הטנקים אנחנו עולים עליה". חושבים שזו גופה של חייל מצרי. גורביץ מסיע את החיילים לשם. הם לוקחים אתים ומתחילים לחפור ולעיניהם מתגלה גופה של טייס ישראלי, עדיין בסרבל הטיסה שלו. לפי מספר הכביסה שלו, שרשום על תווית הגופייה שלבש, זיהו מיהו.

והיו המתים המצרים, למשל ב"חצר מוות", אזור הצליחה של גשר הגלילים: כל השטח שם מלא גופות. גופות שחורות במדים בצבע חול, גורביץ מתאר איך "הגענו למצב שלא יכולנו להיות שם. מהסירחון". הוא זוכר תמונה מיום אחד שבו מגיעים שופלים של צה"ל "וחפרו בורות ועם הכף אספו את כל הגופות לקבר אחים, וסימנו את זה עם בזנ"טים גדולים".

אבל זה לא מפריע למישהו שסוחב את עקיבא גרוס לשם, כבר אחרי הפסקת האש. הוא מחפש משהו. "אנחנו מגיעים לראש הגשר וזה זוועה: הרוגים מצרים בריכוז מדהים וערימות של כלי נשק וכלי רכב", מתאר גרוס, "אמרתי לו 'תשמע, בוא נצא מפה. אני לא רוצה להיות פה, ובכלל יכול להיות שכל העסק הזה ממולכד' והוא אומר לי 'לא-לא-לא. אני רוצה סכין'. סכין קומנדו. ומה-זה? היה מוכרח למצוא שמה סכין קומנדו". ובסוף מצא. "ראה אצל מישהו, לקח את זה ואז הוא נרגע. אני נגעלתי מזה. אני זוכר שפשוט לא יכולתי לראות אותו מוריד את זה מכל הזבובים שכיסו את הגופה".

כדור בלי כתובת

הד"ר חיים יפה כבר ראה פעם בחיים שלו ערימה כזאת של גופות. באחד מימי הקרבות בחווה הסינית הוא והחיילים שלו מפנים חללים מהצנחנים "איזה 30 גופות הוצאנו משם בבוקר אחד, על תקן של רבנות". פתאום מתוך ערימת המתים הם רואים מישהו שזוחל לכיוון שלהם. "אתה רואה משהו עם פנים מפויחות לחלוטין, זאת אומרת שחור. ושחור זה מצרי, והחבר'ה כבר רצו להכניס כדור לקנה. עצרתי אותם, אמרתי 'רגע, האיש פצוע קשה'". ואז מתברר שזה קצין שריון "ישראלי. נפצע קשה והיה מפויח מהכוויות".

יפה הוא הרופא של גדוד 410. הוא מפקד על שני זחל"דים ויש לו גם נשק סודי: הליילנד. המשאית שמצאו בתחילת המלחמה על אחד הצירים "ליילנד גדול של חיל רפואה מלא בציוד רפואי ומכל גומי ענקי מלא במים, אז אנחנו יכולנו להתרחץ בכל יום". לאיזו יחידה היתה שייכת הליילנד במקור? מי היה הנהג שלה? מה עלה בגורלו? אלה שאלות שלאף אחד אין עליהן תשובה. אפשר לנחש. כשאנשיו של יפה מצאנו אותה "לא ישב בה אף אחד", אבל ה"משאית ירויה, עם כתמי דם. לא יודע מה קרה לנהג, כנראה שהוא נפגע באחת ההפגזות על הצירים, אז אחד הנהגים שלי לקח את המשאית".

כמו שאר התאג"דים של חטיבה 600, גם יפה, שני הזחל"דים שלו והליילנד, נעים לאורך ציר עכביש. את הפצועים הטנקים בנסיעה מטורפת מביאים אליהם והם "יורדים עם התרמילים ומטפלים בהם" או שאוספים אותם על הדרך, או שסתם "אתה נתקל באיזשהו מקום של איסוף פצועים גם כאלה שאפילו בכלל לא מהגדוד שלך: אתה פתאום רואה צֶבֶר של פצועים ואתה מטפל בהם".

ויפה הוא פרופסור לגינקולוגיה, שמאוחר יותר ניהל במשך שנים את המחלקה לרפואת נשים בבית החולים הירושלמי ביקור חולים, "בסך הכל אני בא ממקצוע כירורגי", הוא אומר, "אז ככה שלא היתה לי בעיה עם האינפוזיות ולמצוא ורידים וניתוחי החירום", אבל היו רופאים אחרים אז אתה עוזר לרופא שהיה שם או שאני מטפל ורופא אחר בא ועוזר לי. לא היה סדר. לא היה איזשהו משהו מאורגן" .

ככה התאג"ד של יפה תופר את הציר, לא פעם תחת הפגזות אימים, למשל בצומת עכביש-טרטור, שמטוּוַח באופן קבוע, "וכל פעם צריך לנסוע ולחזור ולחטוף הפגזה בצומת הזה" ואיך שהם עוברים את הצומת בין הפגזים הנהג של יפה עוצר את הזחל"ד באמצע שום מקום, רץ הצדה "ומחרבן את נשמתו שם מרוב פחד".

ככה יפה נוסע ממקום למקום, מטפל בפצועים שמתוכם "כמות ענקית של נפגעי כוויות, וכוויות נוראיות", אבל גם פצוע בודד אחד ב"חצר מוות" שלו "עשיתי את הפיום קנה הראשון שלי: כלומר להחדיר צינורית דרך פתח קטן בקנה הנשימה וכך לעקוף את מערכת הנשימה העליונה של הפה, האף והלוע שלו. לבחור יש חצי מוח בחוץ והוא לא נושם, ואני עושה לו פתח קטן מתחת לקנה וצריך להנשים אותו דרך החיתוך".

עקיבא גרוס עם חנן טאובר מטפלים בפצוע. הוא היה דמות אב בשבילי

והיה עוד חייל עם פתח קטן בקנה הנשימה: יוני (יהונתן) בוימפלד הוא הקשר של התאג"ד. הוא יושב בזחל"ד שנע באותו יום על הציר העולה מהאגם המר לאזור בלוזה ופתאום נופל ומת, בלי כל סיבה נראית לעין, פשוטו כמשמעו: כי יפה ממש מחפש "ולא מוצא שום פגיעה. פשוט כלום". רק זמן רב מאוחר יותר התברר שחדר לו קליע מתחת לגרוגרת עם פצע כניסה קטן ביותר שקשה מאוד לאתר. יפה עוטף אותו בשמיכה, על המתים הוא נוהג לתולות פתקה עם פרטים אישיים, אז הוא מצמיד אחת לבוימפלד ושולח אותו אחורה. אולם כשהוא מגיע לנקודת האיסוף הוא כבר בלי הפתקה שמזהה אותו, ובוודאי נשרה בדרך. מגיעה גופה בלי פרטים, בלי דיסקית כי "היה אז ברדק, ולא לכולם היו דיסקיות, ולא כל מי שהיתה לו דיסקית הסתובב אתה" – אז לא מסמנים אותה. וכך בוימפלד שהיה בן יחיד ואמו מתה מוכרז כנעדר "אבא שלו שבור מזה, ואנחנו בכלל לא ידענו שהוא נעדר – היינו בקרבות". שלושה שבועות נחשב יוני בוימפלד לנעדר, וזה, אומר חיים יפה, "דבר שרודף אותי עד היום".

יפה לא מרבה ללכת לכנסים החטיבתיים. יש לו שלל סיבות לכך, אבל פעם אחת שהוא כן בא הוא פוגש שם את בן דודו של בוימפלד "אתה יודע שהלכתי לחפש אותו?" הוא שואל את יפה. נסע למצוא בן דוד ככה ברחבי מדבר סיני. לא, את זה יפה לא ידע אף שאחרי המלחמה נסע לבקר את אביו של בוימפלד, כמו הורים שכולים רבים מהגדוד. "הרגשתי חובה כלפי המשפחות", הוא מספר, "תראה, כולם רצו לדעת בדיוק איפה זה קרה, ואיך זה קרה". לא תמיד יש לו מה לספר. לפעמים כן, ופעם אחת יש לו אפילו משהו לתת: אריאל ויינר היה מ"מ שהטנק שלו חטף פגיעה ישירה בתחמושת "ונפתח כמו פרח". יפה נכנס אל תוך הטנק ההרוס הזה ומוצא בו שבר מתוך משקפת המפקד. אחרי המלחמה הוא נותן את השריד הזה לאביו של ויינר.

יפה מספר שתמיד במפגשים האלה עם ההורים השכולים עלתה השאלה האם דיבר עם בניהם ואם כן מה אמרו לו ומה השיב להם. גם עם הפצועים יוצא לו לדבר. לרוב הוא זוכר שיחות קורקטיות, כפי שמתנהלות בין חולה לבין הרופא שעצם המראה שלו בשטח נוסך ביטחון ורוגע, כפי שהוא הדוקטור מחויב להן. אבל החובשים שלו לא נוקטים תמיד באותה גישה ממלכתית: יפה זוכר איך מגיע איזה חייל ושואל את החובש שרוכן מעל האלונקה שלו אם הוא יוכל אי פעם לרכוב שוב על אופניים. "חתיכת אידיוט", צעק עליו החובש, "אתה תקבל אוטו של נכים". או הפעם שאיזה פצוע תוהה על גורלו, האם הפציעה שלו קשה? "לך לא יקרה שום דבר", השיב לו החובש. "איך אתה יכול להגיד דבר כזה?" צעק אז הפצוע. "רק הטובים הולכים", ענה לו החובש.

וישנם גם אלה שהפגיעה שלהם היא לא גופנית. אחרי הפסקת האש ניגש אל יפה חייל אחד: "תשמע, אני חייב שתוציא אותי הביתה", הוא אומר לו. "כן? למה?", שואל יפה. "יש לי שלושה קופים בראש ושני כיסאות, אבל שלושתם רוצים לשבת", הוא עונה לו. "רק בשביל ההברקה הזאת הוצאתי אותו ראשון הביתה", מספר יפה.

20 באוקטובר

לא בדיוק "בטיפול"

גם אל הרופא החטיבתי חנן טאובר פונים חיילים עם כל מיני בקשות שלא תמיד מתחום ההתמחות שלו. בבוקר שבת 20 באוקטובר טאובר יושב בשטח על איזה ארגז ומרחוק הוא רואה שני קצינים שהוא לא מכיר צועדים לכיוונו: מ"פ ומ"מ. מרחוק הוא כבר מזהה שאין להם שום בעיה פיזית. זה לא זה. כדורי הרגעה הם באו לבקש מהדוקטור. המ"פ בכלל שותק, לא מוציא מלה. זה המ"מ שמתחיל לדבר. הוא מספר שהרגע הודיעו לו שהחבר הכי טוב שלו, החבר שאתו עשה את כל הסדיר, החבר שאתו נסע לטיול שאחרי הצבא באירופה – הוא נהרג.

טאובר מחפש בתרמיל התרופות שלו, אין לו אפילו ואליום אחד שם. אז הם סתם יושבים ומדברים. מהמ"מ הזה הוא זוכר את העיניים הכחולות הבהירות שלו. "הוא היה בדאון ואני בטח עודדתי אותו, אני יודע איך? זה לא היה הסדרה 'בטיפול' שם", וכך הוא שולח אותם בחזרה לטנקים שלהם. כמה ימים אחר כך טאובר עומד איפשהו וחייל שיושב על טנק קורא לו "דוקטור, דוקטור", טאובר מסתכל למעלה ולא מזהה, החייל יורד אליו, בחור עם זקן ופנים מאובקים, מתוכם מביטות בו זוג עיניים. את הכחול הבהיר הזה הוא זוכר, זה המ"מ שבא אליו לבקש כדורי הרגעה. והוא אומר לטאובר שהשיחה ההיא אז, מסביב לארגז, עזרה לו. אולי גם למ"פ היא עזרה, הוא חזר לטנק שלו ואז נפגע. טאובר עוד הולך לבקר אותו בבית החולים.

האנדרטה שעיצב מוטי קורב ב"אורט טכניקום" בגבעתיים. צילום מתוך אתר "נזכור"

ואלה לא שני החיילים היחידים שבאו לבקש מטאובר עזרה בתחום שהוא לא הוכשר לתת להם. יום אחד מגיע חייל אחר, מילואימניק שכבר יש לו תואר ראשון ובשירות הסדיר שלו היה מדריך לתותחנות בבית ספר לשריון. הוא לא מדבר, הוא לא רוצה לדבר, הוא לא יכול לדבר. הוא רק יושב שם ובוכה. אף אחד לא מצליח להרגיע אותו. רק כעבור זמן רב הוא פותח את פיו. הוא מספר שבזמן שישב בעמדת התותחן צנח עליו המט"ק שלו, ירוי ומת. טאובר מדבר אל לבו ועל לבו, הוא מסביר לו עד כמה המקצועיות שלו חשובה "דווקא עכשיו בזמן הלחימה, בשדה הקרב". טאובר משקיע מאמץ ניכר כדי לשכנע את המ"פ שלו לקחת אותו בחזרה אליו, "קח אותו, סתם שיעמיס פגזים או משהו", הוא מבקש מהמפקד שלו שבסוף מתרצה. כעבור כמה שנים מקבל טאובר לידיו את ספר החטיבה, "הספר הירוק" שבו כתובים מעלליה וקורותיה בזמן המלחמה, ובעיקר מודפסים בו דפים ועוד דפים שבהם כתובים סיפורי החיים והמוות של 119 הנופלים של החטיבה. טאובר מדפדף ומדפדף בספר ולפתע ניבט אליו פרצוף מוכר: רק אז נודע לו שהחייל שהחזיר להעמיס פגזים או משהו, נשלח אל שדה הקרב. הוא נהרג כעבור כמה שעות בניסיון ההשתלטות על מתחם "מיסורי".

21 באוקטובר

מדריך תיירים לגיהנום

ביום ראשון 21 באוקטובר מקבלת החטיבה פקודה להרחיב את ראש הגשר כלפי צפון ולתקוף את מתחם "מיסורי" המבוצר והמאויש בהמוני חיילים מצרים. באותו זמן החטיבה חסרה כבר את גדוד 407, שהושאל לצורך הצליחה לחטיבה 14. גם הגדודים שכן נשארו לחטיבה 410 ו-409 קטנים משמעותית בשל האבידות העצומות שספגו במשך המלחמה.

הסמח"ט קורא לטאובר, הוא מורה לו לארגן תחנת איסוף חטיבתית בצומת של כביש התעלה לקסיקון עם ציר שיק. לכוח הרפואה החטיבתי חסר התאג"ד של 409 שנמחק כליל ב-19 באוקטובר, כולל הרופא שלו הד"ר הירש: האוסטרלי שחטף רסיס בחזה. לעומת זאת הרופא של 407, הד"ר קלמן גויטיין כן מצטרף אל טאובר וביחד עם הד"ר חיים יפה וחובשיו הם פורשים את התאג"ד החטיבתי מתחת לרשתות הסוואה, כולם יודעים שבקרוב מאוד יתחילו להגיע אליהם פצועים והרוגים.

בתחילת הקרב שומעים בקשר של הנגמ"ש את קולו של מפקד האוגדה אריאל שרון: הוא משבח את המח"ט טוביה רביב על "הפרישה היפה" של הטנקים. רביב עונה לו: "יפה, אבל יקרה". וכעבור זמן מועט מתחיל להתברר בתאג"ד המחיר. הטנקים דוהרים לשם ועליהם פצועים והרוגים: מביאים את זאב שפס ומביאים את דוד גלזר, אלה שני קצינים ותיקים שטאובר הכיר עוד במלחמת ההתשה והוא "ממש רואה עד היום איך מורידים את האלונקות עם הגופות שלהם מהטנקים". מי שגם לא יכול לשכוח את הרגע הזה הוא בן קיבוצו של גלזר, קצין הדת של החטיבה, גבי בן דוד. יש לו הרגל לבן דוד להתקשר בכל ערב אל אביו שבטירת צבי ולמסור דרישת שלום משני חברי קיבוץ: מנחם מקוב ודוד גלזר. באותו יום הוא מתקשר ובאיזשהו שלב הוא אומר לאבא שלו "יש דרישת שלום ממנחם מקוב", ואבא שלו שואל אותו "רק ממקוב?" ובן דוד עונה לו "כן". ו"באותו רגע אבא שלי הבין. רק אחרי שבוע הודיעו למשפחה".

מטנק אחר מורדת גם האלונקה של מוטי קוֹרְבּ. הוא מגיע עם פציעה בעורק הקורטידי הימני, עורק התרדמה המוביל המרכזי של דם לצוואר ולראש. קורב מדמם ואישון ימין שלו מורחב. הוא נושם בקושי. יפה מנסה לבצע בו פיום קנה; טאובר מנסה לעצור את הדימום, ללא הצלחה. "בקשר אני מבקש שישלחו לי בבהילות עוד דם", מגדוד הרפואה האוגדתי נשלחות אליהם שתי אינפוזיות מלאות. "אני פשוט השכבתי שני חיילים, שני חובשים שלי, הוצאתי להם דם ושלחתי אליכם כדי שתוכלו לתת אותו לקורב", סיפר מאוחר יותר הד"ר מוריס עזריה, מפקד פלוגה בגדוד הרפואה האוגדתי, לטאובר.

יפה נוהג באותו אופן רק בשטח "עשיתי שם משהו שבחיים לא עשיתי קודם. לקחתי דם מחיילים והעברתי אליו. ולא הצלחתי לעצור לו את הדימום, זה העורק הראשי בין הלב למוח. הכל היה קרוע שם". בכל העת שהרופאים מטפלים בו קורב לא אומר דבר, מספר יפה. "הוא לא הוציא מלה מהפה. הגה מהפה שלו לא יצא, אבל אני לא אשכח את העיניים שלו שדיברו, וראית בעיניים שלו את הפחד הנוראי. הוא הבין. ולאט לאט ראית איך החיים אוזלים ממנו, פשוטו כמשמעו".

במשך שעתיים ארוכות מחזיקים יפה וטאובר את קורב בחיים, הם קוראים שוב ושוב בקשר בבקשה למסוק פינוי. זה לא עוזר. אף הליקופטר לא נראה באופק. בסופו של דבר יורד אל התאג"ד סופר-פרלון שהטיס לוחמי חי"ר מצדה המערבי של תעלת סואץ. על המסוק אין שום אמצעי החייאה וגם לא רופא. קלמן גויטיין מתנדב להתלוות לטיסה אל בית החולים הזירתי ברפידים, אבל כשקורב נוחת שם, הוא כבר לא בין החיים. מוטי קורב מת ומונצח באנדרטה שהוא עצמו עיצב:

שנתיים לפני המלחמה, בקיץ 1971, כשהשתחרר קורב מהצבא הוא נרשם ללמוד הנדסאות בניין וארכיטקטורה בבית הספר "אורט טכניקום" בגבעתיים. כאחת המטלות לפיתוח חוש האסתטיקה במסגרת התואר קורב הכין דגם של אנדרטה. כשהמכללה החליטה להנציח את זכר בוגריה שנפלו במלחמות ישראל בחרו בדגם שתיכנן קורב. כהתקשרו מבית הספר להודיע לו שהדגם שלו הוא שנבחר, התברר שנהרג במלחמת יום הכיפורים. האנדרטה ניצבת היום בחצר בית הספר.

נגמ"ש צ750421. תחושת ביטחון מזויפת

מבין כל הארועים שעובר טאובר במלחמה אחד הקשים שבהם מתרחש בכלל אחריה, הוא נזכר: החטיבה מקיימת אז סיורים למשפחות השכולות אל אזורי הקרבות. והדוקטור, כמו איזה מדריך תיירים לגיהנום, משמש כאחד המלווים. "הם היו מסתכלים עליך במין מבט כזה של 'למה הבן שלי הלך ואתה עדיין פה?'" כולם רצו לדעת את הפרטים המדויקים, איך, מתי ואיפה נפגע הילד שלהם. והיו כאלה שגם כשסיפרו להם, אז ושם בזירת הקרבות, סרבו להאמין. באחד הסיורים ניגשת אל טאובר ייקית אחת, נדמה לו שקראו לה גברת אשנבך, והיא לוחשת לו באוזן ששמעה סיפור כזה שבבית לוינשטיין יש מחלקה נוספת, סודית, אגף שבו שוכבים הצמחים במצב הכי חמור. "היתה לה מין פנטזיה כזאת. היא חשבה שהבן שלה שוכב שם".

ואז ניגש אליו עוד אב שכול, קוראים לו אריה ולבן שלו קוראים מוטי. מוטי קורב. "והוא מספר לי 'אני ניצול שואה. אני הקמתי משפחה בארץ אי אפשר היה להציל את מוטי?' עניתי לו, 'אם הוא היה נפצע בכניסה לתל השומר אולי היו מצילים אותו'" .

22 באוקטובר

דמות אב

יום שני 22 באוקטובר 1973 הוא היום האחרון של צוות נגמ"ש הרפואה צ750421 של חטיבה 600. ביום הזה הכלי המשורין נלקח מד"ר חנן טאובר וצוותו מתפזר: לחטיבה נותרו אז רק מעט מאוד טנקים וטוביה רביב המח"ט נזקק לכלי המשוריין הזה כרכב פיקוד. זה היום האחרון ללחימה ובשעה 19:00 תיכנס לתוקפה הפסקת האש. המלחמה עוד לא נגמרה, לכל אנשי הנגמ"ש צפויים עוד חודשים ארוכים של שהייה ממערב לתעלת סואץ במסגרות שונות.

אבל רק כשסמל הנגמ"ש דני סיגלר חוזר לביתו בבית לחם הגלילית, שם הוא גר עד היום ומגדל תרנגולות לביצים ולבשר, הוא מבין את גודל האסון שהיתה מלחמת יום הכיפורים: "נסעתי הביתה, הגעתי למשק והייתי בשוק: שמה בסיני לא עיכלנו את מה שקרה ואני חוזר הנה ומתברר ששני חבר'ה מהמושב נהרגו. ראיתי אנשים עם הראש באדמה". סיגלר חוזר מהמלחמה והאווירה בבית כל כך קשה שהוא מחליט לקצר את חופשתו. "לא יכולתי להיות פה. אמרתי שאני חייב לחזור בבוקר". מישהו הקפיץ אותו לצומת מגידו, הוא חזר לחזית וכבר ויתר על יציאות הביתה.

גרשון גורביץ, המפקד הקרבי של הנגמ"ש, נשאר אחרי המלחמה בצבא. הוא גמר את שירות הקבע כמפקד קורס מרגמות בצאלים תחת פיקודו של גיבור עמק הבכא. "כשנגמרה תקופת הקבע שלי קהלני רצה שאני אחתום עוד. הוא כעס. הוא ממש צעק עלי: 'אם אתה תלך מכאן אתה לא תחזור', והוא ידע מה שהוא מדבר". אז גורביץ משתחרר ומסתובב קצת בחו"ל ומסתובב קצת בארץ, ובסוף הוא חוזר לקיבוץ שלו, יגור, ששם הוא גר עד היום ועובד במפעל הקופסאות. וביגור נמצאת גם אלישבע, בת המחזור שמתחתיו וידידתו מתמיד, אלישבע אלמנת מלחמת יום הכיפורים הטרייה שהיתה נשואה רק תשעה חודשים לבן יגור חיים וקסר לפני שנהרג ברמת הגולן. אז גרשון ואלישבע מתחתנים ויש להם ארבעה ילדים והוא עד היום "לא מרבה להראות את הרגשות" שלו והוא גם לא אוהב כל כך להיזכר או לדבר על המלחמה.

שלמה קרודו, נהג הנגמ"ש, כמעט מת אחרי המלחמה. הוא יוצא לחופשה הביתה ובדרך חזרה איזה קרוב משפחה שעובד בשדה דב מסדר לו לשוב בטיסה. זה מטוס תובלה מפוצץ בחיילים ואין שם מושבים, כולם יושבים על הרצפה, "ואז כשהגענו לאזור התעלה נורה עלינו פתאום טיל, והטייס כדי להתחמק ממנו עשה פנייה חדה ימינה ובתוך המטוס חיילים נפלו אחד על השני והמטוס הזדעזע מאוד ונשמע קול של פיצוץ".

הבור שיצר טיל הסקאד. 14 הרוגים בדקות האחרונות של המלחמה 

קרודו חושב לעצמו באותו הרגע כמה אידיוטי זה יהיה אם דווקא עכשיו, אחרי כל מה שעבר במלחמה, הוא ייהרג. אבל זה לא קורה והטייס מצליח להנחית את המטוס. ואחרי שנגמר גם הפרק הזה קרודו חוזר למפעל בגדי התינוקות המשפחתי בדרום תל אביב. אבל בצבא ממשיכים לשגע אותו עם מילואים פה ומילואים שם, וזו אחת הסיבות שבגללן הוא עוזב עם משפחתו את הארץ וכבר עשרות שנים שהוא חי בפלורידה, עובד בחברת שמנים לרכב ועדיין, אחרי כל השנים, הוא מרגיש ש"זה לא היה שווה לעזוב את הארץ ולהפסיד את המשפחה ואת כל החוויה של ישראל".

אורי יורן, האיש הטכני של הנגמ"ש, האיש שטאובר דאג בזמן המלחמה להשיג לו משאף ונטולין כי היה חולה אסתמה, מתברר שהיה אלרגי גם לדברים נוספים, וכמה שנים אחרי המלחמה עקצו אותו דבורים והוא לא הספיק להגיע לבית החולים ומת.

וכשעקיבא גרוס, החובש של צ750421, חוזר בפעם הראשונה הביתה מהמלחמה, המשפט הראשון שהוא שומע מאמא שלו זה "אוי, איזה טינופת, תוריד את כל הבגדים". כן, הוא מספר, היא היתה אשה נרקסיסטית באופן קיצוני והוא, הילד שבהשפעת הסרט "דוקטור ז'יוואגו" רצה להיות רופא, הילד שהתייתם מאב בגיל צעיר, לא התפלא מהתגובה שלה. היו לו כבר דרכים להתמודד: "השיטה שלי היתה להתנתק, הייתי יוצר חומות מגן מסביבי מבחינה רגשית", והתכונה הזאת שלו היא שסייעה לו מאוד להתמודד עם כל מוראות המלחמה. זה וחנן טאובר "כי מכיוון שלי לא היה אבא, אז חנן בשבילי היה מין דמות אב" וביחד הם היו צוות טוב, הוא חושב, של אבא שמחצין תמיד את רגשותיו ובן שתמיד מפנים אותן. אף שטאובר שימש לו דמות אב, בסוף גרוס לא הלך בדרכו ולא נרשם ללימודי רפואה אלא דווקא לכימיה אורגנית, והמקצוע הזה הוא שגילגל את פרופ' עקיבא גרוס לאילינוי שבארצות הברית שם הוא מלמד ויועץ לחברות מזון גדולות.

מזל תאומים

אבל ביום שני 22 באוקטובר 1973 בשעה 18:55 כל העתידות הללו לא קרו. והעובדה שהתגשמו בסוף היא בגדר נס: אנשי המנהלה והמפקדה, הסדנה הטכנית והתאג"ד של חטיבה 600 פרושים על ציר לקסיקון, כ-800 מטרים צפונית לבתי השאיבה של החווה הסינית. מצב הרוח מרומם יחסית וכולם דבוקים לטרנזיסטורים, מחכים כבר להודעה שהפסקת האש נכנסה לתוקף. גרוס וכמה חברים מדליקים גחלים באיזו שוחה מצרית ורוצים לעשות על האש. "היינו מבסוטים, הנה נגמר הכל". ואז פתאום בלי שום הודעה מוקדמת מתחילה הרעשה שלא נראתה כמוה. הפגזה ארטילרית מטורפת. גרוס ועוד חייל קופצים לשוחה. נשכבים על הגחלים ואז שני חיילים נוספים נשכבים עליהם. השניים שלמעלה לא מרגישים בטוחים מספיק במחסה שתפסו אז הם מחליטים לברוח למקום אחר. הפרופ' חיים יפה נשכב מתחת לזחל"ד שלו ורואה שבעה חיילים שרצים לשום מקום, ביניהם חובש שלו. בורחים לחולות ומוצאים שם את מותם. ואז פתאום נשמע במקום פיצוץ אדיר. טיל סקאד, היחיד שנורה במלחמה, נופל במקום. 500 קילוגרמים של חומר נפץ שפוערים בור עצום בעומק של ארבעה מטרים ובקוטר של 15 מטרים. "אתה מרגיש ממש רעידת אדמה. האדמה פשוט זזה", מתאר גרוס. יפה, ששוכב מתחת לזחל"ד, זוכר איך הרכב המשוריין הזה ששוקל עשרות טונות של פלדה פשוט מתרומם כולו באוויר ונוחת בחזרה, כאילו היה איזה עלה נידף ברוח. כשגורביץ נזכר ברגע הזה הוא מתקשה לדבר עכשיו. הוא עוצר.

הדמעות נקוות עכשיו בעיניים. הג'ינג'י הזה מאדים. הוא הולך לשטוף את הפנים. הוא מתנצל. הוא אומר שכזה דבר כבר לא קרה לו 40 שנה. בסוף הוא מצליח להוציא משפט אחד ויחיד מפיו: "שמה אתה ראית את המוות שלך, המצרים ידעו שזה הסוף ואתה ידעת שזה הסוף שלך".

14 חיילים מחטיבה 600 נהרגו מנפילת הסקאד בדקות האחרונות של מלחמת יום הכיפורים, ביניהם גם חגי גורדון מכפר מרדכי: לאחר שנודע כי אחיו התאום אהוד גורדון מגדוד 409 נהרג, הועבר חגי מהטנק שעליו לחם בחווה הסינית במסגרת גדוד 410 אל כוחות המפקדה, בחטיבה ביקשו למנוע כל אפשרות שייפגע. טיל סקאד מוצא אותו שם.

את ההתפוצצות של הסקאד רואה הרופא החטיבתי מרחוק. זה לילה של סוף אוקטובר, וטאובר שוכב בשק שינה. בחול. הוא רועד. עד היום הוא לא יודע אם זה נבע מכך שכל האדמה שמתחתיו הזדעזעה או שהוא פשוט פחד אחרי שלקחו לו את נגמ"ש צ750421. "כי הנגמ"ש הזה נתן לי תחושת ביטחון", גם אם מזויפת "הרי מספיק היה סאגר אחד כדי להדליק אותנו בקלי-קלות", ועדיין בתוך הזלדה הוא הרגיש מוגן, קל ונייד, ואחרי שניטלה ממנו הוא הרגיש "כמו שבלול שלקחו ממנו את הקונכיה". אז הוא רואה במרחק של כמה מאות מטרים פיצוץ אדיר וקטלני שכמותו לא ראה קודם. ולמראה הפיצוץ העז הזה הדימוי היחידי שעולה במוחו הד"ר חנן טאובר ששוכב עכשיו כולו רועד בחולות של סיני, הוא של עץ אשוח המקושט לחג המולד. מה עלה אז בראשו? עד היום אין לו מושג. כי מה לו ולעצי כריסמס? הרי העצים היחידים שהכיר מקרוב היו עצי הפרי הרכים במשק המשפחתי שגויס להשקות בימי הקיץ הלוהטים של שדה ורבורג, ילד שבידו צינור גומי עם קילוח דק של מים ממלא גומה אחרי גומה.

• הפרק הראשון: מי שמגיע אליי חי לא יוצא ממני מת
• הפרק השני: שיעור באנטומיה
• הפרק השלישי: אני פה נגד כל הסתברות
• הפרק הרביעי: אני מוריד לו רגל והוא אומר לי תודה
• הפרק החמישי: אף אחד לא יודע שאני חי
• הפרק השישי: הסוכנות לניהול הכאוס

[mc4wp_form id="1006521"]