ביום חמישי אחד בחודש שעבר, באולם הדיונים של המועצות הלאומיות לבריאות בבניין האגף לשעת חירום (כמה הולם) של משרד הבריאות התחילה רעידת אדמה – שקטה אבל עוצמתית מאוד – שאת הגלים שלה נרגיש עוד הרבה זמן. באותה הישיבה החליטה המועצה הלאומית לבריאות הנפש להמליץ למשרד הבריאות על הכנסת תשאול על הסטוריה של טראומה מינית במהלך אשפוז פסיכיאטרי כמדד איכות לאומי.
בקצרה – אם משרד הבריאות יחליט לאמץ זאת, משמעות הדבר היא שבתי חולים פסיכיאטריים יהיו מחוייבים לתשאל את הפונים לקבלת שירותי אשפוז על היסטוריה של טראומה מינית. באריכות, משמעות הדבר היא כנראה שמערך האשפוז הפסיכיאטרי הולך לבצע שינויים מרחיקי לכת בכדי להתמודד עם החלטה זו, ובכללם הדרכת הצוות המקצועי כולו בנושא הטראומה המינית, ובמיוחד: כיצד לשאול על היסטוריה של טראומה מינית, מתי לשאול זאת ועל ידי מי, כיצד להגיב על גילוי של היסטוריה כזו, כיצד ליישם מידע זה בתהליך הטיפולי ולמי יש להפנות להמשך טיפול בקהילה לאחר השחרור מאשפוז. סביר להניח שלמהלכים אלו יהיו רעשי משנה נוספים במערך שירותי בריאות הנפש בקהילה. רעידת אדמה שקטה כבר אמרנו?
עד כאן זה נשמע נפלא. אז מה הבעיה? מספטמבר 2003 ניתן תקציב חד פעמי ממשרד ראש הממשלה לתקצוב שמונה מיטות אשפוז פסיכיאטרי ייעודיות לנשים נפגעות תקיפה מינית (במספר מקומות שונים). בסוף שנת 2016 התקציב הולך להיגמר, ואין לו תחליף. משרד הבריאות מסרב להמשיך את תקצוב המיטות הנ"ל במסגרת התקציב שלו לשנת הפעילות הבאה. בפועל, זה אומר שמקומות אלו והשירותים הייעודיים והחיוניים שהם מספקים הולכים להסגר.
נתוני משרד הבריאות מצביעים על כך שטראומה מינית בקרב צרכני שירותי בריאות הנפש היא תופעה נפוצה מאוד: 51%-36% מהמטופלים המבוגרים במרפאות בריאות הנפש ומחלקות אשפוזיות חוו טראומה מינית. במילים אחרות, כל אדם שלישי או שני. מחקרים בינלאומיים קובעים שוב ושוב שנשים עם מוגבלות נפשית פגיעות יותר לאלימות מינית, לאלימות מינית מתמשכת, לאלימות מינית חוזרת ולפגיעה על ידי מספר רב יותר של פוגעים. ידוע שיש קשר חזק בין טראומה מינית לבין פגיעה נפשית.
דו"ח ראשון מסוגו בישראל של ארגון בזכות ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אשר בחן את השירותים הקיימים במערך האשפוז הפסיכיאטרי לנשים נפגעות תקיפה מינית ואשר הציע המלצות מדיניות בנושא, מציע שעל משרד הבריאות להגדיל את הנגישות של טיפול ייעודי ומותאם לנושא הפגיעה המינית. משמעות הדבר בראש ובראשונה היא כאמור, הבטחת המשך קיומם של המענים הייעודיים הקיימים כיום במערכת האשפוז הפסיכיאטרי. מעבר לכך, יש להרחיב את הפריסה הארצית של המענים הייעודיים, לפתח מענים מרפאתיים ייעודיים בקהילה לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ולבסוף, לפתח שירותי שיקום ייעודיים בקהילה.
יש להבטיח המשך קיומם של מקומות אשפוז ייעודיים אלו לטווח הארוך על ידי המשך תקצוב המיטות הייעודיות הקיימות כיום, ואף להרחיב אותן לכדי יחידות שלמות במקומות המתאימים. המשך פעילות שירותים ייעודיים מאפשרת פריסה ארצית רחבה יותר ונגישות רבה יותר ליותר נשים, מאפשרת לנשים נפגעות לא להעקר מסביבתן בעת האשפוז, ומאפשרת להן גם מעבר חלק יותר להמשך טיפול בקהילה לאחר השחרור מאשפוז פסיכיאטרי. בכך יחידות אשפוז ייעודיות אלו מאפשרות לנשים נפגעות לממש את זכותן הבסיסית לקבל טיפול מקצועי וראוי. בנוסף, במקומות אלו כבר הושקעו תקציבים, אנשי הצוות עברו הכשרה ייעודית, והם כבר צברו, וממשיכים לצבור, ידע, ניסיון ואף מומחיות בנושא הטיפול בפגיעה המינית. לאור החלטת המועצה הלאומית לבריאות הנפש להמליץ למשרד הבריאות על הכנסת תשאול של הסטוריה של טראומה מינית בעת הקבלה לשירותי אשפוז פסיכיאטרי כמדד איכות לאומי, מקומות אשפוז ייעודיים אלו יכולים לשמש כמקורות ידע מומחים ללמידה של שאר המערכת על נושא הטראומה המינית וההתייחסות אליה במהלך אשפוז פסיכיאטרי.
על משרד הבריאות לטפח, להעשיר ולהרחיב מקומות קיימים אלו ולא לאיים עליהם בסכנת סגירה על ידי אי המשך תקצובם.
***
הכותבת הינה חוקרת בארגון בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות ומחברת הדו"ח 'טראומה בטיפול. פגיעה מינית ואשפוז פסיכיאטרי: מיפוי שירותים ומדיניות בריאות'