"אמא, כשאהיה גדול תקני לי אופנוע גדול בצבע ירוק!", מכריז התינוק שלי בעיצומו של משחק קלפים סוער. אני אוצרת את ההבטחה שבהצהרה המתוקה הזו וגנזת אותה בתיקיית ה"עתיד" שבראשי וחוזרת להווה העליז. אני אבטיח גם יאכטה אם זה מה שירצה ומוסיפה לטו דו ליסט שלי עוד מטלה: להיות עשירה תוך עשור לכל הפחות. נו מילא.
עוד באותו נושא:
- תשרי: חג הגעגועים, חג הכאב וחג האשמה
- קבוצות לאומניות ישראליות מנצלות באופן ציני את הדת היהודית
- רחל סרי, יוצאת בשאלה, לא מפסיקה להילחם על ילדיה
בהמשך המשחק, תוך שאני מנסה לפלס לי דרך בתוך ראשו המסתורי של הפלא הקטן שלי, אני שואלת בעדינות: "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?", הוא לא עוצר לרגע אחד לחשוב ויורה מיד: "אני רוצה להיות רב צדיק!". "איזה יופי!", אני שמחה איתו ומקשה עוד קצת: "אתה מכיר רב שרוכב על אופנוע גדול וירוק?". לא, הוא לא מכיר, אבל הוא יהיה רב שרוכב על אופנוע גדול וירוק. הנושא נחתם ואנחנו שוקעים במשחק.
כמו כל יום גם היום הזה מעריב לו, וכעבור כמה שעות אני פוסעת בשדרה ירוקה עמוסה בשקיות מהסופר. המילים "טיבטעם" מביטות עלי מהשקיות וגורמות לי לחייך לנוכח הניגודיות שלא תאמן בין תחילת היום שלי לסופו. זה בדרך כלל ככה: כמה שעות לפני כן חגגתי בגן השעשועים בשכונה חרדית עם כיסוי ראש וגלבייה, עכשיו אני חוזרת מטיב טעם בשורטס וטישרט.
אני משחזרת את שחתי עם אבירי הקטן ומגיעה למסקנה שלפעמים, כל מה שהילדה שבי צריכה – הוא לדעת לחלום.
לדעת לחלום חלומות גדולים, כאלו של חו"ל, של מיצוי עצמי מטורף, של יצירה; חלומות שמכניסים לתוכם את כל העולם ועדיין נשאר בהם מקום לעוד, שאיפות להצליח לנהל קריירה ענקית לצד אימהות מושלמת, לצד זוגיות עוד יותר מושלמת, חלומות שיורדים לפרטי הצבע של מעקה המדרגות והאם יהיה בחצר דשא סינטטי או אמיתי. ובכלל, האם יהיה זה בית במושב עם שני רכבים בחניה פרטית, או דווקא דירת 200 מטר בגורד שחקים תל אביבי.
אבל נדמה שהיכולת הזו לחלום נגנזה בתוכי אי שם, או שמעולם לא הייתה קיימת. כשאני מנסה לחשוב על זה לעומק, בעיקר אחרי שאני שומעת משפטים כמו "תחשבי טוב, יהיה טוב", או "מה קורה לך? את צעירה! החיים לפניך! יש לך מושג מה עוד מחכה לך?", אני נוברת במוחי הקודח ומנסה למצוא בו מקום שליו מספיק על מנת שאוכל רגע לנוח בו על ספסל ולדמיין איך זה יהיה כשכל זה ייגמר.
"אתה מכיר רב שרוכב על אופנוע גדול וירוק?" בצילום: יוסף לנגר הידוע בכינויו "רב המירוצים", סן פרנסיסקו
איך זה יהיה כשלא אצטרך לדאוג לשכירות שלי, פלוס נסיעות רחוקות כמה פעמים בשבוע כדי לממש את אימהותי החלקית, פלוס לסיים את הלימודים שהתחלתי לפני כמעט עשור במוסד אקדמי חרדי שלא הסכים לאשר את המשך לימודיי לאחר שיצאתי מגבולות עולמו הטוב, פלוס לנסות פה ושם למצוא גבר אידיאלי בעיר ממש לא אידיאלית לעניינים כאלו, פלוס לפגוש פה ושם חברה כדי לרכל קצת פלוס לעבוד בעוד עבודה כדי לסיים את החובות שנוצרו לי כתוצאה מההתנהלות המשפטית בעניין המשמורת פלוס אלף ואחת עניינים בוערים.
איך באמת זה ייראה בלי כל אלה? מי אהיה כשלא אהיה נאבקת? מי אהיה כשלא אהיה שורדת? מה יישאר שם בסוף? האם יישאר משהו? ולמה אין בי את היכולת לפנות חלקים מהפסולת ולמצוא בתוכי את היכולת לחלום קצת על ימים אחרים? איך זה שהמוח שלי נחסם ונתקל בחור שחור כשהוא רק מתחיל להגיע לשם?
השאלות הללו מנקרות בי לא אחת, בעיקר לאחר שיחות עם איש חכם אחד שאני משלמת לו כסף על מנת שיקשיב לענייני הבוערים, ינתח איתי את מה שעולה מהם ויעזור לי להישאר מפוקסת בתוך כל הסערה הזאת. בדרך כלל הוא מקשיב ויודע תמיד לומר דברים נכונים להחריד. אבל בעניין הזה נראה שגם לו אין תשובה.
כשאני הולכת אחורה אל זיכרונות הילדות, אני מנסה לזכור: האם אי פעם לימדו אותי לחלום? האם מישהו סביבי חלם בכלל? הכרתי את המושג? האם הוא מצריך למידה? ואולי היו כאלה שזה בא להם באופן טבעי? אני לא מצליחה בשום אופן להיזכר. אני תוהה האם יש קשר בין שאיפות והישגים למגזר המסוים שממנו באתי. הרי גם בו יש אנשים שהגיעו למקומות שאליהם שאפו, על אף ההגבלות וההגדרות.
ובכל זאת, אפילו בלי הלמ"ס ובלי להיות מומחית בסטטיסטיקות, אני יודעת לומר שבכל קנה מידה, ילד חרדי שואף פחות. וגם אם הוא כן שואף לאיזושהי מטרה נשגבת וזוכה לעידוד של הקרובים אליו, הסיכויים שלו להגיע לשם נמוכים יותר משל מקבילו החילוני, ולא כי הוא פחות חכם או מוכשר, אלא כי היכולת שלו לחלום ולשאוף מסורסת על ידי מוסכמות חברתיות, על ידי חוסר מודעות לחשיבות של הצבת מטרות ויעדים וכיבושם ועל ידי חוסר היכולת לממש את הפוטנציאל הגלום בו בהיעדר הכשרה מקצועית.
הנה לדוגמה, התינוק שלי. חולם לרכוב על אופנוע ירוק כשיהיה גדול, ובאותה נשימה מדקלם בלי היסוס: "אני רוצה להיות רב". כמובן שאני מאחלת לו בליבי ששאיפותיו יתגשמו כולן, ואם זה יהיה חלומו האמיתי, אהיה אני האחרונה שתעמוד בדרכו. אבל האם זה יהיה חלומו היחיד? האם אין בזה סירוס? חסימה של כל האפשרויות האחרות שהחיים עשויים להוביל אותו אליהן? ואולי אני לא יודעת לחלום בגדול כי גדלתי בדיוק כמוהו?
ואולי עלי לעשות הפרדה בין המציאות המורכבת של חיי העכשוויים, על העומס שבהם, החיובי וזה שפחות, על המטלות הרבות, האחריות הכבדה והמאבקים – לבין כל השאר. אולי כל אחד שמצוי בסיטואציה מורכבת ועמוסה נמנע מלחלום, אולי זהו מנגנון הישרדותי שנועד להגן עלי על מנת להיצמד לכאן ולעכשיו, מי יודע?
בינתיים, אני מנסה לבקוע חור בחומה האטומה ההיא של חלומותיי, מנסה בכוח לתת לדברים שם, צבע וצורה, לדמיין שהם עשויים לקרות גם לי. להאמין שסופים טובים קיימים גם במציאות. מנסה להאריך את הזמן ההוא שבו אני יושבת על הספסל השליו בתוך הערבוביה שבראשי, להקדיש לזה יותר מקום ובעיקר יותר מודעות. אולי אצליח לצייר את הציור העתידי שלי יום אחד, אולי אצליח להגשים אותו ולתלות אותו עם מגנט על המקרר.