למרות שמאשימים אותי ואת שכמותי חדשות לבקרים בבגידה, אנחנו נשארים נאמנים למדינה. וזה לא שלא בוחנים אותנו. וזה לא שלא עובר לנו בראש מאה פעמים ביום "יאללה גם כן המדינת סמוטריץ' הזאת, למה מה קרה יש אלף כמוה". אבל בכל זאת, אנחנו נשארים איתה ורוצים בטובתה.
חשבתי שיהיה קשה לכתוב משהו אופטימי לרגל יום העצמאות, כי וואלה, המדינה הזאת, אני אומר לכם… אני לא משווה אותה לכלום – חלילה – רק אומר, אבסולוטית, שהיא מדינה שאם הייתי משחק חם-קר וחושב איפה לשים אותה, זה היה כזה: קר, קר, מתקרר, קפוא, קפוא! מתקרררר, מתחת לאפס, איבדתי תחושה בכפות הרגליים, אולאף עזב את הבניין ואלזה היתה מתחילה לשיר "לט איט גו" אלמלא היו אוסרים שירת נשים, חורף ברוסיה סובייטית במצור על סטאלינגראד (לא משווה! לא משווה לאף צד שם בשם אלוהים מה יש לכם).
אבל תכלס, כשאני מסתכל מעבר לאספלט ובנייני הראווה שמקיפים אותי, מעבר לגזענות, לאלימות, לשחיתות, ללאומנות, לפונדמטליזם ולרוע (שזה טיפה הרבה להסתכל מעבר, אבל עדיין זה עובד), אז וואלה? אני (וכשאני אומר אני אני מתכוון בתכלס לכלל המחנה הפוליטי שאני שייך אליו, כן?) עדיין פה. ואני עדיין אוהב את המדינה הזאת, ורוצה שיהיה בה טוב, ולא אבדה תקוותי, למרות שההמנון לא מדבר אליי, והדגל לא מרגש אותי, ולמרות הכל אני פה, אנחנו פה, ממשיכים להלחם למען מדינה שנדמה שאבדה מתחת לשלג הסמוטריצ'י.
וזה מתסכל, כי דווקא האנשים שדורשים מאיתנו להוכיח נאמנות, לא באמת עמדו במבחן הזה. במשחק החם-קר שלהם המדינה הולכת לחם, מתחמם, אוי חם לי גם למטה, אוי אני הולך להישרף ולהבעיר איתי את כל המזרח התיכון מרוב שזה חם. לא חכמה להיות נאמן למדינה כשהכל הולך בכיוונך. בפעם היחידה שסמוטריץ' עמד לבוחן פתע, הוא אגר 700 ליטר של בנזין כדי לשרוף את המועדון.
וזה לא הוגן, אם הסמוטריצ'ים באמת אוהבים את המדינה כמו שהם טוענים, מגיע להם מועד ב'. מגיעה להם הזדמנות להוכיח את הנאמנות שלהם כשהמדינה מעניקה זכויות שוות לכל אזרחיה, מאפשרת לזוגות חד מיניים להתחתן, פועלת למען חלוקה הוגנת של משאבים. דברים כאלה. ואני מאחל להם את ההזדמנות הזאת, מכל הלב.