בתשע וחצי בבוקר מתאספים מאות אנשים בכניסה לבית העירייה בבית שאן. ברגע שרפי בן שטרית, ראש העיר החדש, נכנס אל הבניין, ניתן האות וכולם מסתערים פנימה אחריו. מישהו שפך נוזל בלתי מזוהה בכניסה על המדרגות התלולות, והפך את הטיפוס למשימה מסוכנת. האנשים נדחקים בחלל הצר, אוחזים אחד בשני כדי לא להחליק, צוחקים, צועקים, מעודדים. נשים מבוגרות נושאות איתן מגשי עוגיות, אחרות הביאו עוגות מפוארות ופרחים. כמה מהנוכחים משליכים סוכריות על בן שטרית בזמן שהוא מתקדם לאטו במעלה המדרגות, לא מפסיק לחבק וללחוץ ידיים לכל מי שעובר על פניו או מצליח להידחק לצדו.
המחזות האלה חזרו על עצמם גם בטקס הרשמי בבניין העירייה. מאות התגודדו בין שני המפלסים שצפו אל השולחן עמוס הכיבוד והריעו. מאחורי השולחן ישבו בן שטרית ושניים מראשי העיר לשעבר: פיני קבלו ושלמה בן לולו. המזגנים לא עבדו והאוויר נעשה חם ודחוס. רב העיר בירך, הנואמים נאמו, תזמורת הנשיפה המקומית ניגנה את "לו הייתי רוטשילד" ומישהי התעקשה לכבד את כולם במופלטה שלה.
גם כשתמונותיו של בן שטרית מציצות על הנוכחים משלטי בחירות שתיכף יתיישנו, הדמות הכי בולטת באירוע ההכתרה של בן שטרית הוא דווקא האיש שלא הגיע – ז'קי לוי. ראש העיר עד לאותו רגע, בחר שלא להיות נוכח בחילופי השלטון, והעדרותו הציתה דיונים נסערים בין העומדים. "כמה ששתה לנו את הדם, ככה היו שותים לו אם היה בא", אמרה מישהי לחברותיה. היו שניסו להרגיע, היו כועסים עוד יותר.
עיר שוקעת
ספק אם היה אדם בבית שאן, חוץ מבן שטרית עצמו, שהאמין לפני שלושה שבועות שמהפך פוליטי אפשרי בעיר. אם היה – הוא לא העז לדבר. במשך שנים שלטה בעיר ביד רמה משפחה אחת. ז'קי לוי, בנו של השר לשעבר דוד לוי ואחיה של חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, כיהן בעשר השנים האחרונות כראש העיר, כשבני משפחה נוספים חולשים על שירותים עירוניים מרכזיים, ביניהם שירות התעסוקה ומשרדי עמידר. אפילו בן שטרית היה בעבר סגנו של לוי, עד שניסה להתמודד מולו בבחירות הקודמות – ונכשל.
בשנים האלה נהפכה בית שאן מעיירת פיתוח קלאסית לעיר שוקעת. השלטון המרכזי ראה בה, כמו ברבות מערי הפריפריה, מאגר קולות נוח, כזה שאפשר להביא לקלפי במחי כמה הבטחות ולשכוח ממנו דקה אחרי. התנהלות העירייה הלכה והידרדרה, ואיש לא הגיע מבחוץ לעצור זאת. בדוח הביקורת האחרון שהוציא משרד הפנים על בית שאן, משנת 2009, צוין בין היתר כי "הדוחות הכספיים לא נדונו במועצת העיר… העירייה לא העבירה במועד ניכויי מסים וביטוח לאומי… קיים פיגור של מספר שנים בתשלום לקופות הגמל וקרנות הפנסיה עבור מרבית העובדים… נמצא חוסר התאמה בין ספרי העיריה לבין ספרי החברה הכלכלית שבבעלותה…" ועוד ועוד.
נעדר – נוכח: ז'קי לוי צילומים: ניב חכלילי
במשרד הפנים, האחראי על השלטון המקומי, ציינו כי הליקויים הללו נמשכים שנים. ב-2011 עמד הגירעון המצטבר על 57 מיליון שקלים. לאחר כמה דוחות ביקורת קשים שהצביעו על אי-סדרים חמורים בעירייה, נאלצה המבקרת להתפטר ב-2007, ומאז לא פורסמו דוחות כלל. המבקרת הייתה האשה היחידה בתפקיד בכיר, בעירייה שכל חברי המועצה בה הם גברים. העירייה פעלה גם ללא מהנדס עיר או ועדת ביקורת, ולא טרחה לפרסם דוחות שנתיים לתושב כנדרש בחוק. מהומה פרצה בעיר אחרי שהתברר שחמישה מבני משפחת לוי, וראש העיר ביניהם, זכו בהגרלה במגרשים במחיר מוזל ומינהל מקרקעי ישראל נאלץ להקפיא את התוצאות עד לבירור העניין. דיור, תיכף יתברר, הוא הפצע הכי כואב בבית שאן.
גם מצב התשתיות בעיר הלך והתדרדר וההזנחה בולטת היטב עבור מי שצועד ברחובות בית שאן. הרחובות הראשיים אמנם רוצפו ושופצו, אבל שיכוני הדיור הציבורי, שבהם חיים יותר משליש מתושבי העיר, מתפוררים. אין תיבות דואר, אין תאורה בחדרי המדרגות האפלים, מלאי העובש, פסולת מפוזרת בכל מקום ושירותי רפואה בלילה עדיין נדמים כחלום רחוק. אחוז מקבלי קצבאות אבטלה והבטחת הכנסה בעיר גדול כמעט פי שניים מהממוצע הארצי, כ-40 אחוזים מהשכירים חיים ממשכורת שמגיעה "עד שכר המינימום", והשכר הממוצע במשק הוא הבון טון של שכבת אוכלוסייה דקה. את ההצבעה הארצית כל זה לא שינה. בבחירות האחרונות הצביעו 35 אחוזים מהבוחרים בעיר לליכוד, כמו בערים אחרות המזוהות עם מפלגת השלטון דוגמת קריית שמונה ושדרות. אבל בבחירות המקומיות, נדמה שמשהו אצל תושבי בית שאן נשבר. המועמד העצמאי בן שטרית גבר על ראש העיר הכל-יכול מטעם הליכוד.
אין שמות על הדלתות
זעזוע המהפך ניכר היטב במשרדי העירייה. בכניסה ללשכת ראש העיר הורדו כל השמות והלוחות עומדים מיותמים. בפנים הלשכה, המזכירה החדשה מנסה להפעיל את הפקס ולא בטוחה איך להודיע לראש העיר שממתינים לו בחוץ. אחד הפקידים מראה לה זמזם נסתר מתחת לשולחן שלה. העוזר של בן שטרית מסתובב בין החדרים ובודק שהמפתחות תואמים למנעולים.
תשעים ואחד. זה מספר הקולות שהפריד בין המנצח למפסיד. בדיוק 91. כמה שבועות לפני הבחירות עוד טען לוי שהסקרים מנבאים לו קרוב ל-70 אחוזים מהקולות, אבל לבן שטרית, שכיהן כאופוזיציונר לוחם, לא היה ספק שינצח. "אני חי את השטח הרבה שנים", הוא אומר, "אני נמצא בבתים. שמעתי את האנשים".
"הצטרפו אלינו לדרמה רווית היצרים בעיר שבה הכל אישי ופוליטי", כתבו בעמוד הפייסבוק הכתבים הכריזמטיים להפליא של מהדורת חדשות בית שאן, שזכו להיות חיים יבין ליום אחד: "עיר שחולקה לה בין שני מחנות, הצליחה להנפיק גיבורים טראגיים וסינדרלות ליום אחד. המליכה מלכים והדיחה אותם כלאחר יד. זוהי בית שאן – סרט מהפך".
מגיל 16 ידעתי שאני הולך בכיוון הזה. בן שטרית
בן שטרית, בן 47, גרוש ואב לארבעה, לא מפסיק לחייך כשהוא מדבר. הוא נולד בבית שאן וגדל בשיכוני הדיור הציבורי. "לא הרגשנו שאנחנו שונים ממישהו אחר. כולם גרו בדיור ציבורי, הבית שלי לא היה גדול מדי ולא קטן מדי. לא צפוף מדי ולא מרווח מדי. כולנו היינו אותו דבר. הפערים התחילו רק שנים אחרי כך".
מבחינת ראש העיר לשעבר, שלמה בן לולו, שעשה כהונה לא קצרה בשנים 1998-1983, הבחירה בבן שטרית היא סגירת מעגל. "לפני 30 שנה", הוא מספר, "במהלך מערכת הבחירות הראשונה שלי, הגיע אלי מכתב מתלמיד תיכון בן 17, שביקש לראות את העיר הזאת משתנה."
"כבר מגיל 17-16 ידעתי שאני הולך בכיוון הזה", מסביר בן שטרית, "מועצת תלמידים, הכל. תמיד התעניינתי בפוליטיקה. הספר הראשון שקראתי והשפיע עלי מאוד, בזמן שכל הילדים קראו את 'דנידין' ו'חסמב"ה', היה 'מתחים ואפליה עדתית בישראל', ספר מחקר של ד"ר נחום מנחם שמוכיח אחד לאחד שיש פה פערים עדתיים. קראתי אותו בשקיקה. הייתי הולך לכנסים פוליטיים. הייתי הילד היחידי פה בבית-שאן שהלך לראות את ישראל קיסר, שהחליף את ירוחם משל האגדי. הייתי הולך לשמוע את דוד לוי, וגם את פרס כששרקו לו בוז. בכיתה י"א או י"ב באתי למטה של בן-לולו ואמרתי שאני רוצה לעזור. אמרו לי 'ילד קח סטיקרים, תתחיל להדביק', וזה מה שעשיתי".
את הדרך לשינוי בעיר הוא רואה בצורה פשוטה, דומה למסלול שהביא לו את הניצחון בבחירות: "כמו שאספתי את הקולות, אחד-אחד. ככה נעבור בית-בית, בלוק-בלוק, בניין-בניין. גמרנו בניין, יש ועד, יש תאורה במדרגות, יש תיבות דואר, יש צבע, סיימנו עם הבניין הזה? אפשר לעבור הלאה. אני קרוב לנושא לא בגלל שגרתי שם, אלא בגלל שאני בא ממקום של לראות את המצוקות בעיניים. מי שחזק מסתדר, מי שחלש אפילו לא מודע לזכויות שלו. אין לו כוח מנטאלי לבוא לבקש עזרה. שם הבעיה".
אבל גם הוא יודע שחדרי מדרגות ותיבות דואר זה לא הסיפור. בית שאן, כמו כל עיר שנקלעה אי פעם לפרויקט שיקום שכונות זה או אחר, שבעת שיפוצים חיצוניים, "מתיחות פנים" וצבעים יפים שממהרים לדהות. "הציפיות של האנשים ממני הן לא רק בתחום הדיור הציבורי", אומר בן שטרית.
הוא קבע פגישה דחופה, אחת הראשונות שלו, עם מנהל המחוז של קופת חולים, כדי לפתור את הבעיה הבוערת של היעדר שירותי רפואה ליליים בבית שאן. "אין רופא לילה", הנושא הזה גורם לו לאבד את שלוות רוחו, "אפשר למות כאן בשקט. לרמוס את האנשים, זה פשוט לרמוס את האנשים. בתל אביב, ברמת גן, בחדרה, יש בתי חולים. למה לבית שאן לא מגיע? פה אפשר למות? זה זועק לשמים. זה פשוט לא ייאמן שצריך לנסוע לעפולה בשביל לקבל רופא. ילד עם 40 מעלות חום בלילה, אין אוטו בבית, דיור ציבורי קומה שביעית, שכונת אליהו. מה האמא תעשה, מה? היא גרושה, חד הורית והילד בן שנה. לא ייאמן, לא נתפש".
דיור ציבורי ורופא לילה הם נושאים חשובים, שאפשר אפילו לפתור. אבל מחר בבוקר אתה מקבל עיר ששקועה בגירעון של עשרות מיליוני שקלים.
בן שטרית מבטיח שהוא לא חי באשליות. "השנה הולכת להיות שנה קשה מאוד", הוא מבהיר, "שנה של תוכניות הבראה, התייעלות, שנה של עבודה מול ועד העובדים בשביל להבריא את העירייה. העירייה במצב קשה. לא קטסטרופלי, אבל במצב תזרימי קשה מאוד, ולכן אמרתי שנצטרך פה להיכנס לעומק. אני יכול להבטיח שהאזרח ירגיש שיש לו כתובת, אוזן קשבת ודלת פתוחה. במובן הזה בית שאן תהיה במקום אחר לגמרי, כי יהיה מענה למצוקות ולבעיות.
"בנושא של חינוך אני חושב שתוך שנתיים-שלוש אנשים ירגישו את ההבדל. אני הולך לשים את כל הביצים בסל הזה: חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. חינוך אני מדבר בעיקר משתיים בצהריים עד עשר בלילה. זאת הבעיה הקשה ביותר. אנחנו נקים מועצת חינוך יישובית. וגם כאן ניכנס בית ספר-בית ספר, גן-גן. נשדרג את כל המבנים והמוסדות, אבל אני מתכוון להיכנס גם לתוכניות הפדגוגיות. יש לי המון רעיונות ויוזמות, ונביא לזה תקציבים. יש לי פגישה עם שר החינוך בעוד שבועיים. אני הולך להניף את הדגל של התרבות והחינוך בעיר".
בחוץ, ברחבה, עדיין מתקבצים עשרות תומכים וחברים, ובן שטרית יוצא כדי להעניק ראיון לצוות של חדשות ערוץ 10. החגיגה נתקעת כשהכתבת שואלת אותו בנוגע לשמועה הטרדה מינית, שאיש לא יודע אם הוגשה תלונה בגינה ומתרוצצת כנראה ברשת, והרוחות מתלהטות. שניים מאחיו של ראש העיר מתפרצים, "'איפה היית כשאנשים נזרקו לרחוב מהבתים שלהם בגלל חוב לעמידר?" הם שואלים בכעס, "איפה הייתם כשישבנו כאן ימים שלמים בחום לוהט, באוהלים, וראש העיר הקודם סילק אותנו וגרם למעצר של אחד הפעילים?"
לאחר שצוות הטלוויזיה עזב הסביר שלום בן שטרית ש"במקום שיבואו לברך את ראש העיר, הזבלים האלה באים לחפש צהוב, כשזרקו פה משפחות שנחנקו באוהלים ב-40 מעלות חום, אף כלב מהתקשורת לא בא, אף אחד לא ביקר אותנו. ודווקא ביום השמחה הם באים ושואלים כאלה שאלות, בלי לבדוק. הכתבת טוענת שיש תלונה של הטרדה מינית נגד רפי, אבל אנחנו עוד לא שמענו ולא ראינו כלום".
אברהם בן שטרית, אחיו הבכור של רפי אומר ש"את הבחירות האלו לקחנו בלי אמצעים. היו לנו קרטונים, חוטים, מה שבא ליד, והרבה אמונה. בלי האמונה לא היינו לוקחים, והרבה עזרה מאנשים פה. עשר שנים שהגיעו לנו עד לכאן". גם בשיכונים מתקשים להתרגש מההאשמה החדשה. זירת הוויכוח העיקרית עברה היום לפייסבוק וכמה מהתושבים מספרים ששם מתנהלות התכתשויות מילוליות סוערות בין תומכי משפחת לוי לתושבים שתמכו בבן שטרית והשמועה המדוברת היא נגזרת של קרבות הפייסבוק הללו.
בבלוק 706 עומד אופיר בן חמו בפתח המספרה הקטנה שלו. את העסק שלו הקים ובנה בעצמו, אחרי שסגר בקירות גבס חלל קטנטן בכניסת העמודים של הבניין. שלט שתלוי ליד המראה מודיע לקהל הלקוחות כי "החל מ-1 בספטמבר, מחיר תספורת גברים יעמוד על 25 שקלים".
בן חמו, יליד ותושב העיר בשנות ה-20 לחייו, הוא קמפיינר נלהב לזכויות בעלי חיים ומגדל 16 חתולים ושני כלבים. הוא פועל לקדם את נושא העמותה שהקים, "בית שאן אוהבת חיות", יחד עם חברו מתי גרמה. הוא מספר בשטף ובהתלהבות כיצד הם מבקשים לקבל מבנה ציבורי לצורכי העמותה ושניסו להסביר לראש העיר הקודם שמשרד החקלאות מקצה כספים לטובת סירוס ועיקור חתולי רחוב ושיש להגיש בקשה לצורך קבלת הכסף, אבל את הרשות המקומית לא עניין הטיפול. "יש כסף, יש הכל והגורמים הרלוונטיים בעירייה פשוט לא הגישו את הטופס".
אבל לא רק בגלל העובדה הזאת תמך אופיר בבן שטרית, למרות שלדבריו קיבל הצעות מפתות מאנשי לוי. מה שהפריע לו במיוחד בראש העיר הקודם היא העובדה שלוי דאג בעיניו "לאוכלוסייה החזקה בבית שאן, הוא זכה לתמיכה ממנה. הוא לא מייצג את האדם שקם לעבוד בחמש בבוקר. את האדם הזה – הוא לא סופר אותו, הוא לא צריך אותו, הוא לא מעניין אותו. האזור פה מאוד מוזנח, הוא דאג לרחובות הראשיים, אבל לא נכנס לעומק השכונות והבעיה היא עמוקה. עמוקה בהכל, שכבר אי אפשר להסביר את זה. אנשים סגדו לו, גם כשהם ידעו שמה שהוא עושה זה לא בסדר. אני חשבתי על טובת הכלל, אני לא צריך מבן שטרית דבר, אני לא צריך עבודה, אני לא דורש ממנו שום דבר שהוא למען מטרה אישית שלי או של בני משפחתי".
אני לא צריך ממנו כלום. אופיר בן חמו
גם ולרי פלח, אם חד-הורית לשני בנים, תמכה בבן שטרית לראשות העיר. היא חברת קבוצת "המעברה" הירושלמית שזכתה לקבל דירת דיור ציבורי בבית שאן, שאליה עברה לפני כשנה וחצי, והיא גם פעילה מרכזית בארגון הדיירים למאבק משותף. "רפי היה בכנס דיור ציבורי שעשינו", היא אומרת. "אין לו שרביט קסמים, הוא לא יכול לנחש למי יש בעיה ומיד לפתור אותה. אנשים חושבים שיש לו קופסת הפתעה והוא יוציא להם עכשיו איזה מיליון שקל ויגיד להם 'יאללה בואו, נתחיל לשפץ את הבית', וזה לא עובד ככה. אז אנחנו נצטרך לראות מה הבעיות ואיך פותרים אותן ופה אנחנו, הדיירים, נכנסים". גם פלח אומרת שזה לא רק העניין הבוער של הדיור שמעסיק את התושבים. "אנחנו מקום 99 מתוך 100 בחינוך וזה על הפנים", היא אומרת, "אני מאמינה ברפי כי כשלי היתה בעיה שלא הכניסו את הילד לבית ספר, הוא ליווה אותי, ואז הוא עוד לא היה מועמד לראשות העיר".
כשאנחנו עומדים לעזוב, צועדים בין הגינות השדופות והבניינים הגדולים, מזהים אותנו עוד אנשים שממהרים לצאת מהבתים, קוראים לנו, מבקשים שנבוא אתם, שנראה איך דבר לא השתנה מאז שהיינו פה לפני שנתיים. מציגים לנו את חדרי המדרגות שלחצני האור והמנורות נעקרו מהם, לוקחים אותנו אל הדירות שקירותיהן מתפוררים מרטיבות ומלאים בעובש.
מלכה ציוני, אלמנה בשנות ה-70 לחייה ואם ל-11 ילדים, עומדת במטבח שלה ומראה לנו את העובש שהתפשט מתחת לכיור ואל קירות המטבח. היא נכה ב-100 אחוזים וסובלת מאסתמה. הרטיבות הקשה מחריפה את ההתקפים. היא מובילה אותנו בין חדרי הבית, עוד קיר ועוד קיר שמתפוררים, מלאי חורים. "כשאני באה הביתה איזה ריח… אני אסתמטית, לחץ דם. עם מי תדבר? עם מי? פשוט כל יום אני שוטפת. את גרה ב-2013 בחירבה, ואני משלמת 790 שקל בחודש לעמידר. הדלתות שבורות. אמרתי לה (למנהלת עמידר) 'אתם עושים… אני אשתתף. לבד אני לא יכולה, אבל משהו תעשו'. הכל הרוס, הכל. החדר של הילד תראה כל פעם שהוא סוגר (את הדלת) .. הוא בא מהצבא, רק טורק את הדלת, טרחחח אבנים פה. מה זה?". אף פעם לא באו לשפץ אצלה ואת השיש במטבח דאגה לעשות בעצמה. "הם (עמידר) אומרים אין תקציב, אין תקציב. הכניסה נראית זוועה, לא שיפצו לא עשו כלום".
רונן סמימי עומד בכניסה לבלוק 704, במה שאמור היה להיות גינת הבניין. "שנים לוקחים לנו פה כסף על גינון", הוא אומר בזעם, "על תפאורה כביכול. אין את זה, לא היה את זה ולא יהיה את זה, הכל שקר וכזב. כל פעם באים, שמים לנו איזה עץ זיתים שמת. לא מקבל מים לא מקבל כלום. גונבים לנו מים, משקים לנו את הדשא, כביכול דשא. אתם ראיתם, אין דשא אין כלום. אתה אומר לעמידר, הם אומרים 'זה שייך לעירייה'. אתה הולך לעירייה הם אומרים 'זה שייך לעמידר'. הכל פה מלוכלך". "וזה לא שאנחנו רוצים גינות פאר", אומרת ציוני, "רק לחיות בכבוד".
דיירים נוספים מציצים מחלונות הבתים ואז סוגרים אותם. הפחד לא נעלם במהירות. פלח מספרת על משפחה שאיימו עליה בפינוי לאחר שקיבלה חיובי תשלום כפולים על הדירה שלהם ולא שילמה אותם. בן שטרית מבטיח שבקדנציה שלו לא יהיו פינויים של דיירים. "אני התחייבתי שאם יהיה ניסיון לפנות בית אני אחסום את הפינוי בגופי. בגופי. אבל זה לא אומר שההפקרות מתחילה, שמפסיקים לשלם ולא עומדים בהסדרים. לא לנצל את האמירה הזאת. אם כלו כל הקצים ובן אדם באמת לא יכול לשלם ואין מה לעשות ועשו את כל ההסדרים וזה הגיע למצב של צו פינוי – אני לא אתן שזה יקרה. כל עוד אני ראש עיר, לא מפנים בית בעיר".
בן שטרית נחוש להצליח במלאכה הקשה שעומדת לפניו כעת, והוא זוכר, לפחות בשלב מוקדם זה, מי ומה הביאו אותו לשם. "ההנחיות שלי פה לצוות שעובד אתי הן 'דלת פתוחה'. אין בן אדם שמחפש אותי ואני לא חוזר אליו. לא יהיה מצב שאזרח יפנה וירצה לדבר אתי ויגידו לו ש'אין לו זמן בשבילך'. אז ייקח יום, יומיים, שלושה ימים. קודם כל תהיה קבלת קהל, ראש העיר הקודם לא קיבל קהל, אני אעשה פעמיים בשבוע קבלת קהל. אין לי פה כפתור קסם, אבל אנשים יכולים לצאת מפה עם חיוך, עם הרגשה טובה, עם מלה טובה, מישהו שיכיל אותם ושיעזור".
"בשביל מה אני פה?", הוא שואל, "בשביל קבלנים? בעלי הון, עולם תחתון? אני פה בשביל לדאוג לכולם. גם לאנשים הפשוטים שקולם לא נשמע, לאנשים השקופים. זאת שעובדת 12 שעות ב'עוף טוב' ומביאה איזה 4,000 שקל מסריחים הביתה והיא חד הורית עם חמישה ילדים, רומסים את כבודה. או זאת שלא שילמה ל'עמידר' כי אין לה, למען השם אין לה. לכן מבחינתי, גם אין מציאות בעולם שמשפחה או ילדים ייזרקו לרחוב. הם לא יישנו אפילו דקה ברחוב, דקה. אני אכניס אותם לתוך הבית שלי אבל הם לא יישנו ברחוב".