סדרת הדוקו-דרמה "כחולים" מבקשת לאפשר לצופה הצצה אל עבודת המשטרה. הבעיה היא שזה בדיוק מה שהיא עושה. "כחולים" כוללת את כל המרכיבים המתחייבים מהז'אנר: מוזיקה מותחת, דמויות שובות-לב הנושאות עימן סיפור חיים אישי מעניין וכמובן – מאבק ברור בין ה"טובים" וה"רעים". אך אני, כעורכת דין הצופה בסדרה, נותרתי מודאגת.
הפרק הראשון בסדרה עוסק במלחמה בסמים מסוכנים. מלחמה זו אמורה ליהנות מתמיכה ציבורית רחבה (לפחות בכל הנוגע ל"סמים קשים"). עם זאת, האופן בו מתנהלת מלחמה זו – לפחות האופן בו מלחמה זו מוצגת לנו, הצופים – מעוררת שאלות מטרידות.
צילום: מתוך "כחולים"
בסצנת הפתיחה מציגים לנו חיפוש שנערך בביתו של חשוד בסחר בסמים. חיפוש זה נערך לאחר שהמשטרה התפרצה לביתו, לא הציגה לו צו חיפוש או הזהירה אותו באשר לזכויותיו לשמור על זכות השתיקה, לשוחח עם עורך דין ולהימנע ממסירת ראיות נגדו. לכל הפחות, לא הציגו לנו הצופים את הפעולות הללו, שהחוק דורש שיתקיימו. בזמן ששוטרים רבים עוברים על חפציו האישיים ביותר של החשוד, מנסה הבלשית מאיה לשכנעו לשתף פעולה: "יאללה, בוא תקצר לנו את העניינים, תגיד איפה אתה שם את זה. חבל, נזיע, וככל שנזיע נהיה עצבניים יותר ויהיה פה בלאגן".
המשטרה כבר הגיעה; אין עוד אפשרות של חפות. לחשוד נותרה רק האפשרות להימנע מבלאגן בבית. לצורך כך עליו למסור ראיות נגד עצמו. זו נקודת המוצא המטרידה המובילה לנקודה העיקרית שלי.
לאורך הפרק הראשון אנו נתקלים בדוגמאות רבות לחקירות המבוצעות ללא הקראת זכויות לנחקר, כמתחייב על פי החוק, וללא תיעוד ראוי; וב"שיחות" עם קטינים המתבצעות ללא נוכחות הורה, כמתחייב על פי החוק, ומבלי שהובהרו להם הזכויות הנתונות להם ב"שיחה" שהם מקיימים עם השוטר בפינת רחוב.
ניתן להבחין בכך כאשר מציגים לנו את השוטרת אתי כשהיא חוקרת אזרח ברחוב – ללא אזהרה כדין אודות זכויותיו כנחקר או תיעוד כלשהו של החקירה – לפני שהיא עוצרת אותו בגלל אריזות "נייס- גאי" שנמצאו בסביבת מקום עבודתו. בתום משמרתה, חוזרת השוטרת אתי לשוחח עם החשוד, המצוי בתא המעצר, שם היא ממשיכה וחוקרת אותו, שוב ללא אזהרה וללא כל תיעוד, כשהיא מפצירה בו לחדול ממעשי העבירה שהוא מבצע לטובת הציבור. בתוך כך, החשוד מספר לה על המניע למעשים בהם הוא נחשד.
כאשר החשוד משוחרר ממעצר פונה השוטרת אתי לממונה עליה, כשהיא כעוסה על השחרור ממעצר ומבקשת הסברים. הממונה מסביר לה כי החזקה של סם אינה עבירה ואם תצליח להביא את החשוד למעצר על עבירה חמורה יותר – לא ישחררו אותו. הממונה מנחם אותה באומרו שהוא "יהיה יותר ממבסוט ושמח לראות אותו מאחורי סורג ובריח ושיחנק באבו-כביר". אמירה, שכאמור, מכוונת כלפי מי שלא ביצע עבירה לשיטת הממונה.
https://www.facebook.com/Khulim.Keshet/videos/1587918571513648/
התחושה הכללית היא כי כל אדם נתפס כחשוד אפשרי, וכי אין מקום להתעכב על זכויותיו. מתוך "כחולים"
את הפרת הזכויות מלווה, לכל אורך הפרק, התייחסותם של השוטרים לאזרחים. כך, הבלשית מאיה מספרת כי תפקידה כשוטרת מוביל לכך שהיא כל הזמן חושדת באנשים. גישה דומה לזו מביע השוטר דיוויד שאומר שכש"אדם מתחיל לרוץ מולך זה מעורר לך את החשד אולי עכשיו הוא עשה משהו, אולי הוא רצח, אולי הוא אנס, אולי הוא גנב אולי הוא שדד, אתה לא יודע הוא רץ…". דיוויד חולק עם הצופים כי "חשוד שנעצר הוא תמיד מצטייר הכי מסכן בעולם, תמיד הם צמאים, תמיד הם רעבים, תמיד הם לא עישנו, תמיד יש להם סכרת… אף פעם לא מתאים להיעצר, זה כמו שלא מתאים ללכת לרופא שיניים".
אין מחלוקת כי עבודת המשטרה חיונית בחברה מתוקנת. מובן מאליו, כי השוטרות והשוטרים מבצעים עבודה כפוית טובה ומתמודדים עם סיטואציות מורכבות ורגישות מדי שעה. יחד עם זאת, האופן בו מוצגת עבודתם בסדרה "כחולים" מטריד. לצופה מוצגת התנהלות דורסנית, של משטרה שאינה מקפידה על פעולה לפי דין ולעתים אף מזלזלת בה. התחושה הכללית היא כי כל אדם נתפס כחשוד אפשרי, וכי אין מקום להתעכב על זכויותיו.
כידוע לכל צופה טלוויזיה, האזהרה מהווה רגע שיא עם מעצרו של חשוד. בארצות הברית, מקור לסדרות פשע ומשטרה רבות, זכתה הקראת הזכויות, המכונות "זכויות מירנדה" על שם פסק הדין המפורסם, למעמד של כבוד ואפילו להתייחסות הומוריסטית, לדוגמה בסרט האנימציה "שרק". משטרת ישראל, לעומת זאת, אינה רואה (או אינה מבינה) את החשיבות החינוכית וההסברתית בתיעוד פועלה. סיפורם של השוטרים, שובה לב ככל שיהיה, אינה סיפורה של משטרת ישראל. סיפוריה של משטרת ישראל הם הסיפורים שלנו, של הציבור, אשר בא במגע יום-יומי עם רשויות האכיפה, ולא תמיד מודע לזכויותיו ולמגבלות הכוח של המשטרה. למשטרת ישראל הייתה הזדמנות חשובה לחנך את הציבור ולהעמידו על זכויותיו. הזדמנות, שכאמור, הוחמצה.
מכל מקום, אין זה משנה אם הדברים מוצגים באופן האמור משיקולי עריכה או שמא זהו תיעוד אמיתי של האירועים, כפי שהתרחשו. בשורה התחתונה, משטרת ישראל אחראית לתוכן המוצג בסדרה. הצגת הדברים המתוארת – לדוגמה, חקירות המבוצעות ללא אזהרה והעמדת החשוד על זכויותיו – מתעלמת מתפקידה של המשטרה ואחריותה כלפי האזרחים. זוהי אינה סדרת דוקו-דרמה רגילה. הסדרה מתעדת את פעולתו של המופקד על שלומו ובטחונו של הציבור. החובה החינוכית המוטלת על המשטרה אינה מאפשרת לה להציג את פעולתה ככזו אשר אינה מקיימת את לשון החוק בשל שיקולי עריכה. אך שלב מכונן זה נעדר לחלוטין מ"כחולים".
אמון הציבור במשטרה ובאופן פעולתה נובע בעיקר מהידיעה שמפגש עם משטרת ישראל יקוים בתנאים המתחייבים לפי הדין וכי זכויותיהם של חשודים ונאשמים ישמרו. התנהלות תקינה של משטרת ישראל עשויה אף למנוע הפללתם של חפים מפשע. "כחולים" מקריבה משמעות חינוכית זו (במקרה הטוב) או מתעדת אירועים שבוצעו בניגוד לדין (במקרה הרע). כך או כך, הסדרה מחמיצה את הצורך בחינוך הציבור אודות זכויותיו ומציגה תמונה מטרידה של עבודת משטרתה ישראל.
משטרת ישראל מסרה בתגובה: "הסדרה "כחולים" מתעדת את עבודות המשטרה דרך העיניים של שוטרי השטח ביחידות השונות הרואים בעבודתם שליחות ומשלמים מחיר אישי תוך כדי העבודה שלהם. הזווית הזו, שנעדרת לרוב מהשיח התקשורתי שבדרך כלל הוא חד מימדי ושלילי, מציג בפני הציבור את החלק החסר בסיפור השלם של משטרת ישראל ותפקוד השוטרים. זו אינה סדרה מטעם, וגם מהצפייה בה עולה שהעולם של עבודות המשטרה הוא מורכב מאוד. יחד עם זאת, די מביך ומגוחך לחפש עבירות לכאורה על החוק דרך המציאות כפי שמשתקפת בסדרת טלוויזיה. הסדרה אינה רשומון של האירועים, אלא מספרת סיפור דוקומנטרי ערוך היטב וכמו כל סדרה דוקומנטרית היא מנפה פרטים שוליים שאינם רלוונטיים להבנת הסיטואציה והסיפור".
הכותבת היא סניגורית פלילית.