מצד אחד נמצא מתקן הכליאה. מהעבר השני לולים נעולים, שרק סירחונם פרוץ ומופץ לכל עבר. ממש ביניהם שני מגרשים וחבורה של גברים משחקת כדורעף. 100 שחקנים, שמונה קבוצות, לכולן קהל של עשרות גברים מריע. ברקע ערבוביה של מוזיקה מאריתריאה עם מה שכולם שומעים היום.
לפני חודש ציינו בממשלה בסיפוק שלוש שנים להקמת מתקן הכליאה חולות, ו-12 אלף מבקשי מקלט פחות בישראל. 12 אלף איש שחייהם כאן הומאסו עליהם, בדיוק כפי שהבטיח שר הפנים דאז, אלי ישי, בקיץ 2012. מאז נכלאו בו יותר מעשרת אלפים מבקשי מקלט.
עוד באותו נושא:
- המוות המהיר של ה"עוזב מרצון"
- סוף טוב: מקבוצת רכיבה של מבקשי מקלט לנבחרת פליטים אפריקאית
- חולות: סופרים את הימים, סופרים את האנשים
"זה כבר מחזור כליאה שלישי", אומרת במרירות מורן מקמל, רכזת המרכז לפליטים בנגב. היא כבר כמה שנים בתפקיד, ומכירה כמעט את כל מי שמגיע. "לפני כמה חודשים עשינו מיפוי של צרכים וחיבור לסטודנטים מהקורס אפריקה ואקטיביזם מבן גוריון, כששאלנו איך אפשר לעזור, חינוך היה הדבר הראשון שנאמר, וזה נשמע מכל פינה וכל עבר. לצערנו יש בעיה ללמד עברית בפנים, אז לא יכולנו לקדם חינוך. מבקשי המקלט סיפרו גם על שיממון הנפש. אחד הדברים שהחזיקו כאן מאז פתיחת המתקן הם משחקי כדורגל וכדורעף בהיעדר חלופות אחרות לעיסוק. ד"ר שלומית גיא, חוקרת ספורט ומרצה בבן גוריון, העלתה פוסט לפייסבוק על חיפוש תרומות ומכאן זה התגלגל".
מי שהרים את הכפפה ומתח את הרשתות היה איגוד הכדורעף הישראלי. אלעד סימון חבר האיגוד, הגיע ביום שישי לחולות עם עוד שמונה חברים. "שקלנו להקים את המגרשים יותר קרוב למתקן", הוא מספר, "אבל האדמה קשה. כאן, מעבר לכביש, גילינו חול אבקתי, פודרה, מושלם, הייתי לוקח את החול הזה למגרשים שלנו…". הנה, נמצא הדבר החיובי היחיד כאן. "ידענו שזה ענף פופלרי באריתריאה. השחקנים ששיחקו כאן היום, אלה חברה שיש להם בסיס. היום יום שלנו זה להקים רשתות ולארגן טורנירים, אז ראינו הרבה, אבל לראות את הכמיהה האדירה שלהם במשחק בחיים לא פשוטים, זה מראה כמה הניצוץ הזה בוער בפנים", הוסיף סימון.
"באריתריאה זה תחום חזק", מספר קאסי מאשום בעברית שוטפת. הוא ברח מאריתריאה והגיע לישראל ב-2010. כמעט שש שנים טיפל בקשישים בבית אבות בנס ציונה, וכשהגיע לחדש את הוויזה קיבל זימון לחולות. כאן הוא כבר ארבעה וחצי חודשים. "אנחנו אוספים חמישה שקלים או שני שקלים מכל אחד, קונים שלושה ארבעה כדורים, משחקים כל היום. גם זה לא מספיק אבל אין ברירה, יש לך 24 שעות בחדר בלי שאתה יכול ללכת מכאן… היום כיף לנו, תכתבי תודה שבאתם לבקר אותנו גם, זה חסר". בשנתיים הראשונות, כמעט בכל שבת היו מגיעים פעילים עם אוכל ומוזיקה, פורסים מחצלות ומעבירים יחד כמה שעות. היום כמות המבקרים הידללה משמעותית, גם הם כנראה קצת התייאשו.
כל ניסיון לייצר כאן משהו, כל דבר שיקל על השהייה חסרת התוחלת נרמס בשיטתיות. יומיים לפני הטורניר הגיעו צוותים של רשות ההגירה יחד עם שוטרים אל מתחם דוכנים מאולתר לאוכל ושתייה במקום, ועצרו 31 מבקשי מקלט. אף אחד לא אמר כלום, כדי שאת החגיגה שתוכננה לא יחליטו לבטל. ברוק (בארקת) גברכריסטוס כלוא בחולות שלושה חודשים וחצי: "הרסו בלילה, ובבוקר ראינו את זה. ניקינו הכל הבוקר, הייתה לנו פינת ישיבה, לקחו הכל". מורן מזדעזעת. "הייתה כאן פינת ישיבה מעץ ונדנדות ענקיות שאחד האריתראים שעבד בנגריה הביא, והם פשוט הרסו את זה, אני המומה". ברוק לא המום. הוא מבין שזה חלק מהקונספט, לייאש לייאש לייאש. "בתוך חולות יש בעיות. עם האוכל, עם המים, יש הרבה לחץ וסטרס", הוא אומר, "אבל לאנשים אין ברירה, במקום למות באריתריאה הם מעדיפים להישאר בחולות, ומנסים לייצר מציאות אחרת. אז בפנים יש מגרש בטון? אנחנו משחקים בו כדורגל. כבר שישה שברו רגליים… יש הרבה זמן להעביר בשינה וישיבה, יש הרבה שפשוט הולכים, אז משחקים בכדורעף וכדורגל וגם קלפים".
"מה איתך?", מורן קוראת לבחור צעיר שחוזר לתוך המתקן. "החיים קשים", הוא עונה בלי פילטרים, "אחרי זה חוזרים אלינו לערד?", היא שואלת, מנסה לומר לו שיש אחרי זה. "בואי נראה מה יהיה… אללה כארים". הייאוש שולט, אין ספק. חמש שנים עבד במלון בים המלח, כשבא לחדש את האשרה קיבל זימון לחולות, ולפני חמישה חודשים התייצב. הוא יצא כדי לפגוש חברים שהגיעו במיוחד. הביטוי פגישת מחזור מקבל כאן משמעות "יש כאן כמה חברה כלואים לשעבר מהמחזור הראשון, מישהו שבא לבקר אחרי שהיה כלוא כאן 17 חודשים והיום גר בבאר שבע, הגיע לתמוך ולתת תקווה"
כמות האנשים במגרש ובמתחם שליד המתקן העידה על הרצון של האנשים לשבור את השגרה המייאשת ולעשות שוב דברים שבני אדם חופשיים עושים, למצוא קצת נחמה במוזיקה, אמנות וספורט. אבל אי אפשר היה שלא להבחין בחלוקה הברורה בין אלה שבחרו, גם אם רק לכמה שעות, לקבל קצת טעם בעוד יום כאן, אחד מ365 במקרה הטוב, לבין מי שהייאוש כבר כמעט והביס. האחרונים מתמקמים כמה עשרות מטרים משם, על כיסאות פלסטיק שבורים, ארזים או מחצלות, מעשנים נרגילה, שותים, ומתבוננים מרחוק.
***
הטורניר הסתיים בחלוקת מדליות עם מוזיקה וריקודים. קבוצת "טפסה" ניצחה. כולם רוקדים ומצטלמים למזכרת עם לוחות ענקיים מצויירים באותיות F .R .E .E .D .O .M. חלק מהפעילים והכלואים מתחילים לקפל את הכל, מנמיכים את המוזיקה, מבררים מתי יוצאות ההסעות. תכף יחזור השקט והכלום למקום הזה, אבל לפחות ליום אחד, לפחות בכדורעף, ניצחה "טספה", תקווה. היום ניצחה התקווה בחולות.