היום יושבע דונאלד ג'יי טראמפ לנשיאות ארה"ב. וקצת לפני שהנשיא הנכנס – שעומד בראש "התנועה הגדולה ביותר שקמה כאן" (לדבריו) – יניח את ידו על התנ"ך ויצפה בלהקות כמו Three Doors Down שרות בקונצרט ההשבעה הדלוח ביותר שנראה בוושינגטון מזה שנים, יעזבו ברק, מישל, מליה וסשה אובמה את הבית הלבן באלגנטיות נינוחה. כמו משפחת בוש לפניהם, האובמה'ז יחייכו למצלמות בהקלה, ינופפו בקלילות ויעלמו אל האופק כשהם מסתירים חשש דרמטי, שהישגי שמונה שנות השלטון של הנשיא ה-44 ייעלמו עימם.
החששות האלה כמובן מוצדקים: קמפיין הבחירות, הקבינט ההולך ונבנה, מסיבת העיתונאים הראשונה ומסע ה'תודה' שערך טראמפ, כולם מעידים על אמריקה חדשה: מסתגרת, צייתנית כלפי רוסיה, פייסנית כלפי המילארדרים ומצייצת בלי הכרה. אמריקה שהיא 'בית הקלפים' בגרסת היפר. לא מעבר פשוט אחרי שמונה שנים שנתפסו, לפחות בתודעה הציבורית, כ"בית הלבן" (The West Wing) בגרסת היפר.
(למכורים הכבדים – השוואה בין שתי הסדרות)
אובמה נבחר לתפקיד לראשונה בשנת 2008, עם לא פחות מ-69.5 מיליון מצביעים שהעניקו לו 365 אלקטורים (טראמפ, לשם ההשוואה, ניצח עם 62.9 מיליון קולות שהעניקו לו 304 אלקטורים), אחרי קמפיין חיובי במיוחד, שכלל מסרים של שינוי, תקווה, אמריקה חדשה, מאוחדת ופתוחה. הוא מסיים את שתי הקדנציות שלו – שהתאפיינו בקדמה ופתיחות, לצד העמקת הפילוג הפנימי בין הפרוגרסיבים לשמרנים – עם נתוני תמיכה טובים אפילו יותר: לפי סקרי דעת הקהל שפורסמו השבוע, אובמה זוכה לתמיכתם של למעלה מ- 60% מהאמריקאים, נתון שמציב אותו מעל רונלד רייגן (!) הנערץ, ובדרך למקום ה-12 בדירוג ההיסטורי של נשיאי ארה"ב. כששוקלים שמות כמו וושינגטון, ג'פרסון, רוזוולט וקנדי שמדורגים אך מעט מעליו, הנתון הזה מרהיב.
ייבחן במשקפיים ורודות פחות ופחות ככל שזמן יחלוף. צילום: Frederic Legrand – COMEO / Shutterstock, Inc
מדוע, בעצם, מדורג אובמה כל-כך גבוה? בכל מה שקשור למדיניות החוץ שלו, נהוג לבקר את האיש רבות. נטען נגדו שלא הצליח להעביר את ארה"ב מתפקיד ה"שוטר של העולם" לתפקיד של מעצמת-על בין מעצמות נוספות. נטען שלא עמד נגד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין שעה שזה סיפח את חצי האי קרים או התערב בסוריה, ובישראל אומרים עליו שלא עמד לימינה של המדינה.
טענות אלה לא שגויות בהכרח, אבל חשוב להציב מראה נגדם: פוליטיקת ה"מים השקטים" של אובמה הביאה לשורה מרהיבה של הישגים בכל הקשור למדיניות חוץ: אובמה היה אדריכל הסכם האקלים חסר-התקדים שהושג בפריז בקונצנזוס גלובלי. הוא הביא לפירוק הנשק הכימי בסוריה, זה שכל חי"רניק מתחיל בצה"ל לומד עליו מאז 1973. הוא ייצר נורמליזציה של יחסי ארה"ב וקובה לראשונה מאז עלה קסטרו, הביא לחיסולו של אוסמה בין לאדן, עמד בהבטחתו להוציא את הצבא האמריקאי מאפגניסטן ועיראק, הביא לחתימת הסכם קריטי עם אירן, שאפילו הקבינט של טראמפ לא ימהר לבטל, ועוד.
אפשר לבקר את חוסר הנכונות של אובמה לנקוט באמצעים אלימים כמו התערבות קרקעית בסוריה בימי דאעש, אבל בהתחשב באקלים הציבורי האמריקאי, לא סביר שנראה גם את טראמפ, שאיים להפציץ את דאעש עד בלי די ("Bomb the shit outta them!") עושה משהו אחר.
בכל הקשור למדיניות פנים, אובמה ייבחן במשקפיים ורודות פחות ופחות ככל שזמן יחלוף. לזכותו נרשמים ללא מעט הישגים פנים-אמריקאיים: הוא תרם תרומה גדולה להחלטת בית המשפט העליון האמריקאי לאפשר נישואים גאים וביטל את מדיניות "אל תשאל, אל תספר" שפגעה בקהילת הלהט"ב בצבא האמריקאי; קידם את רפורמת ביטוח הבריאות הדרמטית (אובמה-קר); חילץ את תעשיית הרכב הכושלת (שגמלה לו בהצבעה לטראמפ דווקא); הביא לצניחה באבטלה מכמעט 10% ב-2009 ל5% ב-2016 ולצמיחה עקבית, גם אם לא גבוהה דיה, באופן רציף; מינה שופטת היספנית ראשונה לעליון האמריקאי (סוניה סוטומאיור) ובחלוף שנה מינה אישה נוספת, פרופסורית מהרווארד (אלנה קגן) לכס השיפוט.
כולם מעידים על אמריקה חדשה: מסתגרת, צייתנית כלפי רוסיה, פייסנית כלפי המילארדרים ומצייצת בלי הכרה. דימוי: Inspiring / Shutterstock, Inc
מאידך, אובמה כשל במינוי שופט נוסף, כשבית הנבחרים הרפובליקני סירב לאשר את המינוי עד הבחירות; הפסיד את השליטה בקונגרס ובסנאט לרפובליקנים; לא הצליח לתרגם את האהדה כלפיו לבחירה של קלינטון לנשיאות, ועוזב כעת את השלטון כשהמפלגה שלו בשפל כל הזמנים מבחינת אחיזה לא רק בבית הנבחרים הפדרלי, אלא בעמדות מפתח במדינות השונות. יתרה מזאת, בבחירות האמצע של 2018 צפויים הרפובליקנים להעמיק את האחיזה במוסדות השלטון בשאר המדינה.
אז מה היא בעצם מורשת אובמה? האם מדובר במורשת של נשיא שחור אך לא-שחור-מספיק? במורשת של נשיא שקידם את הקהילה הגאה ואת ערכי השוויון המגדרי באופן חסר תקדים, אך שכח את אמריקה הלבנה מאחור? האם תהא זו מורשת של איש שלום ששכח שלעתים יש צורך במלחמה? קשה לנחש בשלב זה לאן ינשבו הרוחות ואיך תזכור ההיסטוריה את הנשיא ה-44.
חלקנו (ואני ביניהם) נעדיף לזכור את האיש שהבטיח וקיים שינוי, שלא התבייש להצהיר שהוא פמיניסט גאה וטוב שכך כי "כך הבנות שלי יצפו לזה מכל גבר שיפגשו", שהסכים להצטלם לספיישל הישרדות באלסקה כדי להדגיש את הצורך בהסכם אקלים. אחרים יעדיפו לזכור יד רכה-למראה במלחמה בטרור העולמי ובעליית הצאריזם הרוסי (אך יתמכו בטראמפ, המגן על פוטין דווקא בפה מלא) או אולי העלמת עין מהידרדרות הפוליטיקה האמריקאית פנימה.
לא התבייש להצהיר שהוא פמיניסט גאה וטוב שכך. דימוי: HaHanna / Shutterstock, Inc
במובן זה, ברק אובמה, כמו בימ"ש העליון האמריקאי, הקדים את זמנו: הוא נבחר ברוח סערה של שינוי אבל הביא שינויים רבים שלחלקם הגדול הציבור האמריקאי והעולמי לא היו מוכנים עדיין. הוא הציב סטנדרטים חדשים, ולא חשש להנהיג גם כשהחלטותיו היו לא פופולריות. הוא סיכן את המורשת שלו-עצמו חדשות לבקרים, ולא פחד להשתמש בצווים נשיאותיים, כשלא השיג את אישור בית הנבחרים. הוא היה שינוי מרענן, אבל כעת כמעט בלתי אפשרי לדמיין את ארה"ב שלא תחת נשיאותו. מי בכלל זוכר את בוש? ואת קלינטון? ומי יודע לחזות איך תיראה אמריקה תחת התפוז המכני מטראמפ טאוור בעוד ארבע או שמונה שנים?
ברק חוסיין אובמה אפור השיער, השקול והמבוגר יילך היום הביתה בנינוחות, בדיוק שמונה שנים אחרי שברק חוסיין אובמה שחור השיער, הנלהב והמסקרן נכנס לביתו זה ברוח סערה. אמריקאים רבים ירגישו כעת יתומים – ואחרים ירגישו שקיבלו את ארצם בחזרה.
בינתיים, עד שהזמן יוכיח מי צדק, המחנה הליברלי – שעבר שנה מזעזעת מברקזיט ועד טראמפ – ינסה ללמוד מעורך הדין והמרצה למשפט חוקתי משיקגו, או הונולולו, או ג'קארטה, בוגר קולומביה והרווארד, איך לומר שלום בפעם האחרונה. כלומר, אלא אם מישל תרוץ לנשיאות ב-2020.