עד כמה שזה לא יאמן, החוק בישראל אוסר על נפגעות ונפגעי תקיפה מינית להיחשף בלי אישור של בית משפט. הנפגעת – ומי שחושף אותה – צפויים לפי חוק לעד שנת מאסר. לפני כ-20 שנה הפכתי בפעם הראשונה לעבריינית, ומאז לא חדלתי. זה היה בעקבות הראיון שערכתי בתוכניתי בגלי צה"ל, ואחר כך גם בערוץ 10, עם אורלי פרוינד. בראיון איתי הפכה גם היא לעבריינית.
הריאיון הלא חוקי ההוא טלטל אותי והשפיע על חיי יותר מכל ראיון אחר שקיימתי עד היום. הוא גייס אותי באופן דרמטי לנושא הטראומה המינית שחווה כל ילדה שביעית וכל ילד אחד-עשר, לפי הנתונים הרשמיים. אורלי ביקשה שאראיין אותה, ואעזור לה להעמיד לדין את הדוד שפגע בה כל ילדותה, כי הפרקליטות סוגרת לה את התיק. בעת הראיון המוקלט בגל"צ הבנתי מדוע הפרקליטות סגרה את התיק. המראה שנגלה לי בעת הראיון שלא הגיע לסיומו, הכה אותי בהלם. ברגע אחד נוכחתי בעוצמת הפגיעה הנפשית, בהרס הנפשי הטוטאלי שנגרם למי שעברה התעללות מינית בילדותה. הרס גדול כל כך, שהיא איננה מסוגלת לשחזר במילים את מה שעבר עליה.
החלטתי אז שזו חובתי לעזור לאותן נשים צעירות וגברים שנפגעו לחשוף את הסיפור שלהם, בין אם בהליכים משפטיים ובין אם רק ברצון סוף סוף להוציא לאור את הסוד האפל והמענה שהן כלואות בתוכו כל כך הרבה שנים, ובעיקר לדרוש לעצמן טיפול. ליוויתי את אורלי 12 שנים, עד שהדוד הורשע ונשלח לכלא. החשיפה האמיצה וההתעקשות שלה להיחשף בשמה ובפנים גלויות במידה רבה הצילו את חייה: החשיפה היא זו שעזרה לה להכניע את הפרקליטות, ולעמוד בבית המשפט מול הדוד הפוגע באצבע מאשימה, אבל חשוב מכך, החשיפה הזו העניקה לה כוחות נפש שלא ידעה שיש בה. מאשה נואשת שלא רואה עוד טעם לחייה, היא הפכה לאשה חזקה ונמרצת, שהקימה ומנהלת עמותה שמעניקה טיפול נפשי לנפגעות ונפגעי טראומה מינית בכל רחבי הארץ.
המפגש שלי איתה – ועם כל הרבות והרבים כל כך שבאו בעקבותיה – לימד אותי על החשיבות הגדולה והכוח העצום שיש לתקשורת בסיוע לנפגעות המושתקות והמעונות במחשכים לצאת, להעז ולדבר. אבל יחד עם זאת למדתי, לצערי, על מחדלי המערכות הממסדיות: במקום לעודד את הנפגעות לצאת לאור ולקחת אחריות על חייהן, הן נוהגות בנשים ובנערות בפטרונות וכוחנות; במקום לפעול לכך שהאמת תצא לאור והפוגע יבוא על עונשו, הן לא חדלות להשתיק אותן ולייעץ להן לוותר על מאבקן, "כי זה הרי יהיה להן כל כך קשה". הדבר החשוב ביותר עבור מי שכבר מעזה לדבר הוא להיות סוף סוף אחראית לעצמה, לגופה, לרצונותיה ולרגשותיה. הנזק והפוגענות הגדולים ביותר הם הפטרונות והרצון להחליט עבורה.
״מה אעשה, איך אחיה?״, שאלה אורלי את הפרקליטה שסגרה את התיק. ״איך חיית עד עכשיו?״, שאלה חזרה הפרקליטה. ״עד עכשיו הדחקתי״, ענתה אורלי. ״אז תחזרי להדחיק!״ השיבה פרקליטת המחוז המלומדת. תיקון מס. 89 לחוק איסור הפרסום מ-1988, זה שאוסר על נפגעות תקיפה מינית להיחשף בלי אישור של שופט, נגוע באותה פטרונות מקוממת. מיהו השופט שידע טוב יותר מאורלי או כל נפגעת אחרת מה טוב בשבילה?
אל תטעו, לא מדובר ב״אות מתה״ – חוק ישן שאיננו נאכף. מדובר בחוק חי ובועט. בימים אלה אני עובדת על סרט נוסף לטלוויזיה על נפגעת טראומה מינית שביקשה להיחשף. מדובר במקרה מדהים וחשוב כל כך להבנת הפגיעה האיומה הזאת, ואני נדרשת על ידי ערוץ הטלוויזיה לאישור של שופט. באותו ערוץ נדרש חברי, מבכירי הערוץ, יום לפני שידור תוכניתו למחוק מהתוכנית את העובדה שהדמות המרכזית בסיפור המסעיר היא נפגעת טראומה מינית, וכך עשה. סרטים שנערכים בימים אלה לשידור בטלוויזיה מעוכבים על ידי בתי משפט מאותה סיבה. זה מטורף, זה בלתי נסבל, זו חבלה במאבק הכל כך חשוב שלנו בתקשורת, לסייע לנפגעות להיחשף ולעודד בכך נפגעות ונפגעים אחרים לגאול עצמם מההסתרה ומהבדידות האיומה בתוכה, להבין שאין להם במה להתבייש אלא רק למי שפגע בהם.
ממדי הפגיעות המיניות הטראומטיות במקום הכי חם שאמור להיות לכל ילדה בחיק משפחתה, הם מפלצתיים. אותן פגיעות הן האחראיות מאוחר יותר לרוב המוחלט של מקרי הזנות, הסמים, האנורקסיה, ההפרעות הנפשיות, ההתאבדויות והעבריינות. עזרו לנו להילחם בתופעה המחרידה הזו, עזרו לנו לבטל את החוק המקומם והמיותר הזה. הצטרפו לאורלי במחאתה: ״אל תשתיקו אותי״.