אני אוהב ללכת לים בשבתות בקיץ. יש לי נקודה קבועה בחוף גאולה בתל אביב שעליה אני פורס מחצלת, שם בקצה שלה את התיק הקטן והריק למדי שאני מביא איתי, ואז נכנס למים. בחורף אני אוהב להיקבר בפוך עד מאוחר, כשאני יודע שמחוץ לשמיכה יש קור אבל בתוכה נעים לי וחמים. מאז שהבנות שלי גדולות מספיק להתעסק עם עצמן, הן אפילו מרשות לי לישון עד הצהרים. זה אדיר.
למעט התקופה של אחרי הצבא, כשהייתי רגיל מהשירות הסדיר לזה שאין הבדל בין שבת לבין יום שלישי כי עושים את אותם הדברים ממש, אף פעם לא רציתי לעבוד בשבת למרות שאני ממש לא דתי. אז, כשעבדתי באגף הביטחון של נתב"ג, תפרתי קבוע משמרת בשבת שהתחילה בשתיים לפנות בוקר ונגמרה בתשע, ואת הים או הפוך יכולתי לעשות בכל יום אחר בשבוע. כשהתחלתי ללמוד, הפסקתי עם זה – שבת היה היום החופשי היחיד בשבוע שבו יכולתי ללכת לים או להיקבר בפוך.
כשהתחלתי לעבוד בעיתונות לא רציתי לעבוד בשבתות, אבל לא היה לי אכפת לוותר על העניין הזה. בחוזה הראשון עליו חתמתי במקצוע הזה, בחדשות 10, התחייבתי להיות זמין למערכת תמיד – בוקר וערב ולילה, יום חול ושבת וחג – כי מקצוע העיתונות מוחרג מחוק שעות עבודה ומנוחה. שאלו אותי בפירוש אם אני מבין שהעבודה תהיה גם בשבתות, ועניתי בקלות: בטח. הרי עניין לא חשוב כזה הוא לא משהו שיעצור אותי מלקבל את העבודה הזאת – חשבתי לעצמי – וחוץ מזה למה אני צריך לתת להם לשקול מחדש אם לקחת אותי לעבודה או לקחת מישהו אחר, שאין לו מחשבות שלא לעבוד בשבת, במקומי.
אמנם אסור להעסיק עיתונאי שבעה ימים בשבוע, אבל אלא אם הוא דתי וחובש כיפה, בהחלט מותר להקפיץ אותו בשבת לאייטמים או לאולפן. חדשות, אתם יודעים, יש גם בשבת. אז נכון, השתדלו מאוד שלא לבלבל לנו את המוח בשבתות, אבל פעם בחודש-חודש וחצי הייתי כתב תורן ואז השבת שלי כבר לא הייתה שלי. הייתי מבלה את כל היום באייטמים על תאונת דרכים באשדוד או רצח בהרצליה במקרים הטובים פחות, או ב"עמישראל יצא לטבע" במקרים הטובים יותר. לא היה ים. לא היה פוך.
יותר מזה – אפילו 150% במשכורת לא היה, כי לא היינו בהסכם קיבוצי וכמי שמוחרג מחוק שעות עבודה ומנוחה ועובד במשכורת גלובלית, לא קיבלתי גמול כלשהו על זה שאילצו אותי לוותר על הפוך או על הים.
אבל אז נולדו לי שתי בנות, וכבר הייתה לי משפחה ולא רציתי לוותר על הזמן איתן. הן היו במעון ואז בגן ואז בבית הספר ושבת היה היום החופשי שלהן מלימודים, אבל עדיין נאלצתי לעבוד בשבתות כי ככה זה כשמוחרגים מהחוק ההוא שחוקקו מפא"י ומפ"ם החילוניות והסוציאליסטיות בשנת 1951 שקובע שאסור להעסיק אותך בשבת אלא אם יש סיבה ממש ממש טובה והכרחית לזה. היום הזה הופך להיות יום רגיל, ממש כמו יום רביעי או שני, ואם לא טוב לך? אתה מוזמן לעזוב את המקצוע.
ויש עוד מקצועות מוחרגים כאלה – כל מי שעובד במד"א או במשטרה או במכבי האש מוחרג מעבודה בשבתות. גם עובדי בתי החולים. גם עובדי תעשיית התיירות והמסעדות: כולם מועסקים בשבתות על פי חוק, כי ברור לכל שצריך כוחות ביטחון והצלה ובתי חולים, וגם ברור לכל ששבת הוא היום הגדול של המקומות האלה: הם מרוויחים מכל אלה שהלכו לטייל או הלכו לים. מאלה שנקברים בפוך הם מרוויחים פחות.
הממשלה החליטה לאחרונה להעביר לשר אריה דרעי את הסמכות להחליט אם לאכוף את חוק שעות עבודה ומנוחה – או בעברית פשוטה, להחליט אם ואיך לאכוף את החוק על מקומות שפתוחים בשבת בלי שקיבלו היתר ספציפי להיות מוחרגים מחוק שעות עבודה ומנוחה. בעברית יותר פשוטה: להחליט אם פיצוציות וסופרמרקטים וחנויות בגדים (בעיקר בתל אביב, אבל לא רק) יישארו פתוחים בשבת, או שהבעלים יקבלו קנסות על כך שפתחו את מקומות העבודה (ואילצו את העובדים לעבוד, גם אם שילמו להם 150%) ביום המנוחה.
אם נערוך הצבעה קצרה בין תיכוניסטים ונשאל כמה מהם שואפים להיות קופאים או מוכרי בגדים בחנות של רשת כזאת או אחרת בתור קריירה לכל החיים, אני לא חושב שיותר מדי אצבעות יורמו. למעשה, אהיה מופתע אם יורמו אצבעות כלשהן. זאת לא עבודה מקצועית, השכר בה נמוך ואפשרויות הקידום מועטות עד לא קיימות בכלל.
האנשים שעובדים בתחום הזה הם אנשים חרוצים והגונים, אבל הם עובדים בו על פי רוב מחוסר באפשרויות תעסוקה אחרות. אין בזה זוהר כלשהו, העבודה מונוטונית, העיסוק היומיומי בלקוח הישראלי העצבני הוא תוספת לא מבורכת ובאופן כללי לעבוד כקופאי בסופרמרקט או כמוכר בחנות בגדים זאת חוויית תעסוקה נעימה פחות מלעבוד בגוגל, למשל. בגלל שמדובר בעבודה לא ממש מתגמלת בשכר, קשה ומדכדכת, לא ממש מפתיע לגלות שרוב העובדים הן בעצם עובדות. כמו תמיד, הנשים הן הראשונות להידפק.
אם לכם יש שבת חופשית, גם לעובדים הלא חיוניים מגיעה שבת חופשית. דימוי: שאטרסטוק
העובדות בסופרמרקטים שפתוחים גם בשבתות נשאלות מן הסתם את אותה שאלה שאני נשאלתי כשהן באות לריאיון עבודה: "ברור לך שהעבודה היא גם בשבת, נכון?". והן אומרות כן, כי הן צריכות את העבודה וכי הן חרוצות, והן הגונות, והן לא רוצות לשבת בבית ולהיות מובטלות אלא רוצות לעבוד.
אבל, ממש כמוני, גם הן היו רוצות להיות עם הילדים שלהן ביום החופשי היחיד שלהם מהלימודים. גם הן רוצות לקחת אותם לים, או להיקבר בפוך ולשמוע אותם משחקים בחדר שלהם או בסלון. גם הן רוצות את היום החופשי שלהן עם כולם – אבל הן לא יקבלו אותו, כי הלקוחות שמזלם שפר עליהם קצת יותר ולא עובדים בשבת רוצים לקנות את הקוטג' או את הטי שירט החדש שלהם דווקא בשבת. עבור הלקוחות, הקופאיות והמוכרות האלה הן שקופות כמו חלון הראווה. עבורם הן "שירות", לא בני אדם עם רצונות שזהים לאלה שלהם ליום חופשי עם המשפחה שלהן.
הלקוחות ממרקים את מצפונם ואומרים לעצמם "היא רוצה להרוויח 150%" או "היא בטח מרוצה לעבוד בשבת" או "כמה פטרוני זה לחשוב שאנחנו צריכים לקבוע לה אם לעבוד בשבת או לא" או "זאת עבודה מצוינת לסטודנטים שרוצים להרוויח קצת". זוכרים על איזו תעשיה נצלנית ואיומה – שגם בה יש רוב נשי עצום וחד משמעי – אנחנו שומעים את הטיעונים האלה, נכון?
אז לא. המצפון לא ממורק.
אם לכם יש שבת חופשית, גם לעובדים הלא חיוניים מגיעה שבת חופשית. גם לאלה שלא הוחרגו היסטורית מחוק שעות עבודה ומנוחה מגיעות אותן זכויות שיש לכם, לקוחות יקרים. וכן, זה כיף גדול לדעת שבמרחק של דקה הליכה או לכל היותר חמש דקות נסיעה מהבית יש סופר שפתוח בשבת ואפשר לקנות בו חלב אם נגמר בבית – אבל בסופר הזה יש גם עובדת, שנאלצת לא להיות עם המשפחה שלה בשבת. חסר לכם חלב? קחו מהשכנים. אנשים עשו את זה במשך מאות שנים, ואפשר לעשות את זה גם היום.
וכדי לחסוך לכם את התגובות הצפויות מראש, הנה כמה דברים נוספים: כן, אני חושב שצריך תחבורה ציבורית, גם אם בתדירות נמוכה יותר בשבת. למה? כדי שלאותם אנשים שאין כסף לרכוש מכונית תהיה את אותה אפשרות שיש לי ללכת לים. כן, אני חושב שמה שכתבתי על שבת ויהודים תקף לגבי יום שישי ומוסלמים ויום ראשון ונוצרים. הם לא צריכים לעבוד בימים האלה. לא, אני לא חושב שצריך לסגור פיצוציה קטנה שבעל החנות החליט לפתוח בעצמו בשבת – אני חושב שצריך למנוע ממנו להעסיק עובדים. אם הוא רוצה להעסיק את עצמו, לבריאות שיהיה לו.
וכן, אני חושב שאנחנו, הציבור, צריכים לדרוש שלעובדים חלשים תהיה שבת גם אם חלקם יגידו שהם צריכים את הכסף. למה? כי זאת הנורמה שאנחנו קובעים, כחברה. אנחנו מקבלים את זה שיש פערי שכר גם אם זה מצער אותנו – אבל אנחנו לא יכולים לקבל את זה שיש שווים ושווים פחות כשזה מגיע לזכות סוציאלית יסודית כמו יום החופש הכללי הקבוע בחוק.
במקום להיאבק על ה"חירות" לעשות קניות בשבתות, עדיף להיאבק על כך שכולם יעבדו לא יותר מ-8 שעות ביום ואז יהיה להם המון זמן לקניות באמצע השבוע, ועל זה שהמשכורות יהיו מספיק גבוהות כדי שאף אחד לא ייאלץ לעבוד בשבת להשלמת הכנסה. זה מאבק קשה הרבה יותר ונוח הרבה פחות – זה תמיד הסימן לכך שזה גם המאבק הנכון.