"יש לי את הכישרון הזה לזהות אסון שמתקרב", אני אומרת לפסיכיאטרית שעומדת מעליי. אמרתי לה את זה כאילו שאני שחרזדה, בטון מלחשש, צופן סוד. יש לי עוד כישרון. אני יודעת לדבר לאנשים, זאת אומרת, אני יודעת מה הם רוצים לשמוע. אבל את זה אני לא אומרת לה. אם היא כזו חכמה שתגלה לבד.
כשהיא נכנסה לחדר ישר ראיתי שהיא חסרת סבלנות. היא נעמדה מעל המיטה שלי, שמה ידיים על מותניים וחיכתה שאגיד לה את השיגעון שלי. השעון הגדול שתלוי על הקיר הראה שהשעה שש בערב, היא הזיזה את משקל הגוף שלה מצד לצד, רומזת שאין לה את כל הזמן שבעולם.
רציתי לשלוח אותה עם משהו הביתה. היא תבוא לבעלה ומעל חביתה עם סלט, או מול החדשות, היא תספר לו עליי. עליי מכל המטורפים שהיא פגשה בעבודה. "אתה שומע?", היא תגיד לו בדיוק כשרוני דניאל יגיד איזה משהו מפחיד על הסלמה, "יש אצלי מישהי מהפיגוע באיסטנבול. והיא ראתה את המחבל. ככה, עין בעין. הצליבה איתו מבטים. אתה מקשיב? איך היא יודעת שזה הוא? כי אחר כך היא ראתה את הראש שלו מתגלגל כמו כדור על הריצפה. אתה מבין מה זה?". ככה היא תגיד לו, והוא בטח יגיד שהעולם הפך להיות מקום מסוכן. או שהוא לא יגיד כלום, כי כבר שנים הוא לא אומר. וזה מגיע לה שהוא לא אומר. אני בכלל סיפרתי לה את הכל אחרת, וזה מה שקורה לאנשים שלא יודעים לספר סיפור. מפסיקים להקשיב להם.
אחרי שתיקה ארוכה שבה אני מתלבטת מאיפה לתקוף את כל העניין ומה יגרום לפסיכיאטרית להפסיק להתנדנד מצד לצד אני אומרת בשקט ולאט לאט: "ביום הזה לא היו ילדים באיסטקלל".
כולם הסכימו שסתם מפחידים אותנו, ושאיסטנבול זה יופי של מקום? צילום: נעמה פלד
מהבוקר רבץ עליי ענן אפור וסמיך של מרה שחורה. אני לא יודעת מאיפה באה העננה הזו, אבל כשעמדתי מול המראה במלון, מלוא קומתי ועירומי, אמרתי לעצמי בקול, כשאני מסתכלת לעצמי ישר לתוך העיניים: "לא התקדמת לשום מקום. את תקועה בדיוק באותו מקום ובאותה שעה כבר עשרים שנה. בלונד, רזון ואין לך כלום בידיים. שום דבר לנשוך. לא ילד, לא טבעת על היד, לא בית, לא כלב. כלום על כלום!". ככה אמרתי לעצמי בשקט, כאילו שאני איזה מנהלת שנוזפת בתלמיד. לא אמרתי לי שכלום לא יצא ממני, כי את זה כבר ידעתי ולא היה צריך להוסיף.
במונית, בדרך לארוחת הבוקר, כולם דיברו על השטיח שפנינה קנתה ועל השרשרת שהיא לא קנתה ואולי בכל זאת תקנה. "זה פשוט מדהים! המוכר הוא כורדי אוהב ישראל! והוא התלהב ממני וישר שלח נער להביא לי ולרון תה מתוק…". הקשבתי לצהלולים מהחלק האחורי של המונית, וצחקתי לעצמי צחוק מריר. המתיקות שלה כובשת ואני מחבקת את המרמור האפור שלי חזק חזק. שטיח במחיר מופקע ומוכר שהיה מתגלה כאוהד נאצים שרוף אם מולו הייתה עומדת אינגריד ולא פנינה. "אני אומרת לכולם שפשוט חולים עלינו כאן", ניצה אמרה "אני מרגישה כל כך בטוחה. תאמינו לי, כמה שפחות לראות חדשות יותר טוב".
כולם הסכימו שסתם מפחידים אותנו, ושאיסטנבול זה יופי של מקום. כולם היו כל כך עסוקים בקניות העתידיות ובטיפולים שהם הזמינו בספא, ולא הבחינו בעננה האפורה הסמיכה שנסעה איתנו במונית ולא התכוונה להתפזר.
גם אחר כך, כשעמדנו בכיכר טקסים וחיכינו שפנינה וענת יסיימו להצטלם ליד אנדרטת המהפכה מנופפות בידיים, ושיודית ורותם יגמרו להתפעל משני גורי כלבי רחוב צמריריים שקפצו אחד על השני, אף אחד לא הרגיש בעננה האפורה שנחתה עלינו, מקיפה אותנו כמו צמר גפן מתוק שנדבק לאצבעות ומסרב לעזוב. חיפשתי בעיניים מישהו שרואה אותה כמוני, וכשראיתי את שמחה מצטלמת ליד דוכן הפרחים הססגוני של הצוענייה, חשבתי שאולי אין עננה ושסתם קמתי הבוקר על צד שמאל.
אני רוצה להגיד למישהו שהילדים לא כאן. רחוב איסטקלל באיסטנבול. צילום: OlegD / Shutterstock.com
הקרונית האדומה המקרטעת שחוצה את איסטקלל הייתה ריקה. אף אחד מילדי הרחוב שנתלו מאחוריה ומצדדיה באופן קבוע לא היה. נהמתה נשמעה בבירור, ואף צווחה וצחקוק ילדי לא קטעו אותה. עיניי חיפשו את הצמות הדקות והיפות, את הסנדלים הקרועים חושפים צפורניים שחורות ואת השמלות הפרחוניות והמטונפות שלבשו ילדות הרחוב השובבות. אבל הקרון היה אדום מאד, וריק מכל אלה.
אני רוצה להגיד למישהו שהילדים לא כאן. אני רואה את הכובע של דודי מתרחק. הוא הולך עם אבי, ובטח מפליג בתיאורים על הקבב שעוד מעט נאכל. אם אגיד לו שילדי הרחוב לא כאן הוא יסתכל עליי במבט אדיש ויגיד אז מה. גם אני רוצה להגיד לעצמי אז מה. למי אכפת שכמה ילדי רחוב מטונפים לא הגיעו היום לעבודה? אולי זה בכלל סימן טוב? אולי במקום לקבץ נדבות, לכייס ולשוטט בין ערימות הסוטים והפתיינים של איסטקלל, אמא שלהם שלחה אותם לבית הספר? קר בחוץ, אולי הם נשארו במיטה? אבל אני והעננה האפורה יודעות טוב מאד שאין להם שום מיטה או שוקו חם בתפריט. ילדי הרחוב לא כאן.
תיק הגב שלי כבד מאד. כבד מכל הפירות שלקחתי מבית המלון כדי להביא לילדי הרחוב שלי. הרחוב ריק מהם וריק מקונים, נגינת האקורדיון הקבועה של איסטקלל לא נשמעת, אין אף ילד קטן מאחורי אקורדיון ישן וחבוט שדופק על קלידיו את ׳החיים בורוד׳ של אדית פיאף הלוך וחזור, מחייך לעוברים ושבים בתקווה ללירה אחת. אני אומרת בקול ׳החיים באפור׳ ופנינה אומרת שאולי עוד מעט יתבהר ושעוד מוקדם. ליתר בטחון היא מסוככת על ראשה, פתאום התחיל לרדת גשם והטיפות הגדולות מאיימות להרוס לה את הפן.
אני מחכה לשעת כושר וחומקת מהמסעדה. כולם אוכלים ארוחת בוקר וזה הזמן שלי להפטר מהמטען הכבד שעל גבי. מקבצי הנדבות הקטנים מסוריה והילדים הצוענים המנגנים לא פה. המוכרים עומדים בפתחי החנויות משועממים, מחכים ללקוח או למשהו שיקרה. אני מניחה את שקיות הפירות בפינות הרחוב וחוזרת למסעדה, מנחמת את עצמי. אף שקית לא תישאר יתומה, ובכלל אני לא צריכה לדעת מי אכל את התפוחים והקלמנטינות שהבאתי. סבתא ליליאן אמרה הכי טוב לא לדעת. ככה הנתינה שלמה. היד הנותנת לא צריכה לדעת את מי היא מאכילה ולנדבה תמיד יש כתובת. ברוך השם.
"כשנכנסתי לסמטה בה נמצאת המסעדה הרגשתי בעורף את האסון זולג כמו עדר עיזים שחורות שגולשות מההר. ככה…", אני אומרת לפסיכיאטרית, "לאט לאט ובשקט האסון גלש לי מתחת לצווארון והתפשט על הגב, ולא אמרתי כלום לאף אחד כי כולם היו באמצע התכנונים של הארוחה שנעשה כשנחזור לארץ, והתלבטו בין טיול לעכו שאבי ידריך ואיך נשכור יחד מיניבוס ומי ישב בספסל האחורי של המגניבים, לבין ארוחה של קוסקוס אצל שמחה בדימונה. ואולי בכלל לא צריך להתלבט ונעשה גם וגם. אני ישבתי בפינה והקשבתי. בבטן ידעתי ששום דבר מכל אלה לא יקרה. לא ידעתי למה. אולי נריב אחד עם השני. אולי תהיה רעידת אדמה והבניינים היפים של איסטקלל יקברו אותנו חיים. הדבר היחיד שידעתי זה ששום דבר לא יקרה. לא יהיה טיול לעכו ולא תהיה ארוחה אצל שמחה, זה מה שבטוח".
"סכנה! זה מה שהרחת! כמו שחיות מריחות סכנה, ככה גם את!". רחוב איסטקלל, יום לאחר הפיגוע. צילום: deepspace / Shutterstock.com
"למה הסתכלת עליו?", הפסיכיאטרית מתעכבת רגע. היא יושבת על הספה שליד המיטה שלי ונדמה לי שהיא ממש תשמח אם מישהו יביא לה קפה מארומה. "כי הוא היה מסריח", אני אומרת לה. "לא הרחתי אותו ממש. הוא היה רחוק ממני, אבל תקעתי בו מבט. אני יודעת שאסור לנעוץ באנשים מבטים ואסור לתקוע מבטים בהומלסים. אסור, אסור, אסור! במיוחד בסאבווי. דוד ג׳מיל מניו יורק היה מפחיד אותי ואומר שבסוף כושי גדול יבוא ויתקע לי סכין בעיניים, והסכין תחדור, כמו שהמבט שלי חודר אותו. אז אני הולכת בעיר ועושה את עצמי לא מסתכלת, אבל ת׳כלס אני רואה כל הומלס וכל קבצן, עושה רנטגן לכל אחד שעובר ברחוב, במיוחד אם נראה לי שהוא מסריח והוא נראה לי מטונף נורא, אחד שלא מצחצח שיניים, ככה הוא נראה לי. המבט הכהה שלו התמגנט לשלי. שתי מערות עמוקות ואפלות ומסביב עיגולים של מחסור בשינה. בעצם אני לא יודעת לגבי העיגולים. אולי זה משהו שנדמה לי. קראתי איפשהו שהוא נסע לילה שלם באוטובוס מגזיאנטפ לאיסטנבול. הוא בטח אכל קאטמר מטוגן בחמאה עם פיסטוקים ירוקים וקאימק ושתה מרק כבש חריף כדי להיות חזק. כל הגברים בגזיאנטפ אוכלים את זה לפני שהם יוצאים לעבודה. זה מחזיק אותם כל היום". יש לי בחילה.
הפסיכיאטרית מקשיבה ואומרת שאני מדהימה, ושרק אנשים מאד רגישים מריחים סכנה "סכנה! זה מה שהרחת! כמו שחיות מריחות סכנה, ככה גם את!". היא הולכת ורושמת לי רספרידל, וכשדודי חוזר לחדר בצליעה אני מספרת לו בגאווה שאני לא סתם אחת. אני מדהימה כזו שמריחה סכנה. כמו חיה.
אחר כך, כשאני משוטטת באינטרנט אני מבינה שרספרידל זה כדור שנותנים לסכיזופרנים. אני זורקת את הכדור לאסלה ומורידה את המים.
אני שוכבת על הלבנים הקרות של איסטקלל, השעה 11:00 בבוקר והיום יום שבת. צילום: Orlok / Shutterstock.com
לא בא לי שהיא תבוא יותר. לא בא לי לספר לה שום דבר. מזל שלא סיפרתי לה שהמבט של המחבל התחלף במבט הכהה של סבתא שלי. לא סיפרתי לה גם שהייתי בטור המתים ועברתי לטור החיים. ידעתי את זה עוד לפני שהמעיל המחורר ברסיסים חזר מניקוי יבש. "אמא לא הייתי צריכה להיות פה", אמרתי לאמא שלי כשהיא נכנסה לחדר המיון, וראיתי במבט שלה שהיא יודעת ושזה היה הורג אותה.
כששכבתי על הריצפה באיסטקלל והסתכלתי בשמיים ובשחפים שחגו מעליי, מבוהלים וחוגגים את חייהם, תהיתי אם אני חיה או מתה. ידעתי שאני כבר חיה. יוני ואבי נערמו אחד על השני, דוממים. הכובע של אבי עמד ליד פסי הקרונית, מישהו הפך את שמחה והיא נשמה נשימות אחרונות. הידיים שלה גיששו בכוחות אחרונים אל כפתורי המעיל. הנשמה שלה רוצה לצאת.
שקט נורא. העולם דומם. יחד עם השקט העננה האפורה, שהקיפה אותנו מהבוקר התפוגגה.
אני חיה ולא אכפת לי למות. טיפות גשם עדינות מתחילות לרדת מהשמיים. אני שוכבת על הלבנים הקרות של איסטקלל, השעה 11:00 בבוקר והיום יום שבת. מרחוק רדיו מנגן מוזיקה טורקית. אני ברחוב זר, ואין שירים עבריים של יום שבת. אני מסתכלת על השמיים האפורים, אנשים מכוונים עליי מצלמות וטלפונים. מישהו עושה לי תנועת הרגעה מאחד החלונות והשפתיים שלו לוחשות "תמאם, תמאם". יהיה בסדר, הוא לוחש בטורקית, ושנינו יודעים ששום דבר כבר לא יהיה בסדר, אבל אני מחייכת אליו. אני לא יודעת למה. אני מחייכת אליו חיוך מלאכי. כי אולי אני לא באמת חיה. אני רוצה לתת לו משהו לא מהעולם הזה. אולי אני מלאך.
אני רוצה להיות שחף. להיות מסוגלת לעוף. להביט על הכל מלמעלה. להשיק כנפיים, לא לגעת. להיות ציפור ולא להיות מה שאני.
הראש שלו מאחורי והרגל שלו מלפניי. האיש שעמד ליד חנות הבקלאווה שכוב על הרצפה מרוקן מדם. מת מאד. הכי מת מכולנו. כבר לא אכפת לי כלום. אני צועקת חזק לשמיים "אנא בכוח", ודודי שואל אותי מה אני עושה. "אני מתפללת, דודי. אני צועקת לאלוהים!", אני אומרת לו בלי שום בעיה. הוא לא יודע שאני מתפללת כל יום מאז שאני ילדה. גם הבוקר התפללתי. עכשיו כבר לא אכפת לי שהוא ידע.
שנה שלא אכפת לי כלום. כמעט.
לפני שנה בדיוק נפצעה נעמה פלד בפיגוע באיסטנבול, בעת ביקור קולינרי בעיר
צילום: נעמה פלד