בשבועות האחרונים זעקו הכותרות את המציאות של רציחות נשים, אירועים שהם רק חלק מהתופעה הרחבה של אלימות כלפי נשים. בזמן שמספרי הנרצחות גאו לשיא בלתי נסבל, הגיע בתגובה גל מחאה שכלל קמפיינים וירטואליים, עצרות והפגנות, שירים וסיפורים אישיים. קבוצות נשים, ארגוני נשים, ונשים שפעלו בעצמן שידרו בבת אחת את המסר "לא עוד". מבעד להבדלי דת, מסורת, גיל ומקום מגורים, נדמה שכולנו חשנו מאוחדות אל מול אותה סכנה.
אני עומדת בגאווה כחלק מהחזית הזו. בעבורי, הסיפורים והדיונים באלימות נגד נשים הם חלק מהעשייה היומיומית, כשאני פועלת לספק לנשים כלים להתמודדות בזמן אמת עם מקרי אלימות, כחלק מהוראה של "הגנה עצמית מעצימה" בעמותת "אל הלב". ובזמן שאני מצטרפת בקול ענק למחאה הרחבה שקוראת לתכנית חירום לאומית לטיפול באלימות כלפי נשים, אני מציעה לחשוב היטב כיצד תכנית כזו יכולה וצריכה להראות.
אלימות כלפי נשים היא בעיה מורכבת. למעשה, היא בעיה כל כך מורכבת ורב ממדית, שייתכן שאחת מהדרכים לפתור אותה היא לקחת בחשבון שלא מדובר בבעיה, ושאין פתרון יחיד וברור.
למה הכוונה?
אלימות כלפי נשים היא אלימות מגדרית. היא מערבת אלימות רגשית, מילולית, פיזית, מינית, רוחנית וכלכלית. היא רקומה במוסכמות תרבותיות; בחינוך מגדרי של ילדים וילדות; ביחסי כוחבין גברים ונשים במשק הבית, במקום העבודה, במרחב הציבורי, בצבא. היא תופעה שהתפתחה לאורך היסטוריה של מאות שנים, מחוברת בטבור לתרבות, לחברה, לטלוויזיה ולקולנוע, למסכים ולרשתות חברתיות, למערכות המשפט והחוק, לאסטרטגיות חינוכיות.
"למציאות בעייתית ורב ממדית יש צורך במענה רב ממדי". הפגנה נגד אלימות כלפי נשים, ארכיון
אלימות כלפי נשים היא לא שאלה עם תשובה אחת. היא אינה פצע שאפשר לשים עליו פלסטר. היא דומה יותר לווירוס שחדר למחזור הדם החברתי, ומופיע בצורה זו או אחרת בכל התופעות החברתיות והתרבותיות. תופעה כזו אי אפשר לנתק מהרקמה בה היא ארוגה, וכדי שהיא תיעלם יש צורך לשנות את ה"בד"החברתי כולו.
האם זה אומר שאי אפשר לשנות את המצב? ממש לא.
זה כן אומר שלמציאות בעייתית ורב ממדית יש צורך במענה רב ממדי. אנחנו ב"אל הלב" חושבות בצורה מערכתית שכוללת פתרונות ברמת המאקרו, המסו והמיקרו. ברמת המאקרו אנו חייבים לפעול לשינויים במערכת החוק והמשפט, להתערבויות בבתי הספר ובמדיה, לחינוך אחר של ילדים וילדות. ברמת המסו אנו מציעות לחשוב על דרכים לתת לעדים ולעוברי אורח כלים לסייע לנשים במצבים של איום ושל אלימות ולעצור אלימות בטרם תתפתח. ברמת המיקרו, כל נערה ואישה זכאית ללמוד כיצד להגן על עצמה, בצורה שתאפשר לה לזהות ולעצור אלימות בצורה מעשית וברגע האמת. ככל שנקדם עבודה בכל הרמות – כך נהיה יעילים יותר בהתקדמות לשינוי המציאות. עבודה ברמה אחת בלבד כנראה שלא תתאים לבעיה מורכבת כל כך.
כדי לפעול בכל הרמות האלו בצורה שתועיל לצמצום אלימות כלפי נשים אנו נדרשים, מבחינה תפיסתית, להפריד בין כוח ובין אחריות במקרים של אלימות: יש רק אחראי אחד למצב אלים, והוא האדם שיזם תקיפה ונהג באלימות, עליו מוטלת האשמה למקרה.
כוח, לעומת זאת, יש לא רק לתוקף. לפעמים אנו נוטים לחשוב שכוח מרוכז אצל יוזמי האלימות או אצל מערכות השלטון – ברמת המדינה, החוק או איזו מערכת רחבה וגדולה. אבל זה לא נכון. גם לנו, אינדיבידואלים וקבוצות בחברה האזרחית, יש כוח ואת היכולת להשתמש בו. למשל, לעדים, עוברי אורח וחברי קהילה יש את הכוח להתערב ולסייע להרגעת מצב אלים ולעצירתו. לנשים יש את הכוח ואת היכולת להגן על עצמן בזמן אמת. כקהילות יש לנו את הכוח לעמוד בשורה אחת מול יוזמי האלימות בחברה שלנו, ומול גורמי החוק והסדר בחברה שלנו ולהצהיר בקול "עליכם האחריות, אבל אתם לא היחידים עם הכוח. אנו לא חסרי אונים ויש לנו מה לעשות כדי להתנגד לאלימות".
אם נקיש בגוגל "אלימות כלפי נשים" נראה הרבה תמונות של מכה, של אונס, של אקדח. תמונות אלו הם ביטויים קיצוניים של אלימות, מגיעים לרוב לאחר שרשרת ארוכה מאוד של ביטויי אלימות "מתונים יותר". אלימות כלפי נשים היא לא תמונה, היא וידאו. לפני אותה תמונה, לפני אותה מכה, כלי נשק או אונס, יש הרבה שלבים מקדימים. אלימות כלפי נשים לא מתבצעת ברחובות חשוכים מצד גברים זרים. ב- 80%-90% מהמקרים היא מגיעה מצד מכרים, במרחבים מוכרים. ודווקא בגלל שהיא מגיעה מצד מכרים, זו אלימות שמתחילה לרוב במילים, גישושים, בחינת גבולות, הטרדות, השתקה, הקטנות, מניפולציות, מגע לא רצוי ולאט לאט נעה לאורך רצף, מסלימה לאורך שלבי התפתחות, עד שהיא מגיעה לשלבים של אלימות פיזית ו/או מינית, ולעיתים לרצח נשים.
ומה אם נוכל להעניק לנשים ולעוברי אורח מאגר רחב של מיומנויות לתגובה לשלבים שונים לאורך רצף האלימות הזה? מיומנויות שיכולות למנוע הסלמה ולעצור את המצב בשלבים ראשוניים? מיומנויות שכוללות זיהוי סכנה ויחסים אלימים, יצירת מרחבים בטוחים ונתיבי בריחה, שימוש בקול ובשפת גוף כדי להציב גבולות אישיים בשלבים מוקדמים של רצף האלימות, הכרה בזכות להתנגד לאיום, הטרדה או אלימות, בקשת סיוע ותמיכה, שימוש בטכניקות גופניות פשוטות להגנה עצמית בשלבים מתקדמים של רצף האלימות. ומה אם נעבוד עם קבוצות נשים, בתי ספר, אימהות ובנות, גברים ונשים בצורה שתאפשר לנו ללמוד וללמד מיומנויות של עזרה לעצמי ולאחרות, זיהוי אנשים ומקורות תמיכה ויצירת שותפויות להרחבת תחומי ביטחון בקהילה?
זה אפשרי. ויש מספר דרכים לעשות את זה. אנחנו ב"אל הלב", למשל, מלמדות את המיומנויות האלו בשיעורי הגנה עצמית מעצימה, שהומלצה לאיחוד האירופאי כשיטה היעילה ביותר כיום לצמצום אלימות מגדרית, כי היא כוללת כישורים מוכחים ומומלצים להתנגדות לאלימות, לעצירתה בזמן אמת, לשמירה על חייהן של נשים פרטיות בצורה שגם משפיעה בו זמנית על נורמות קהילות בנוגע לאלימות והדרכים הנגישות להתמודדות איתה. זה לא אומר שכל אישה או כל עובר אורח יהיו חייבים להשתמש במיומנויות כאלו, או ייתבעו לדין אם לא ישתמשו בהם, זה אומר שברמת המיקרו והמסו, לטווח קצר ובינוני – ליותר אנשים בחברה יהיה יותר כוח, והחופש לבחור איך ומתי להשתמש בו.
תכנית חירום לאומית לטיפול בבעיית האלימות המגדרית חייבת לכלול שינויים בהתנהלות המשטרתית והחוקתית בנושא, שינויים במערכת החינוך ובמדיה, בערכים ובנורמות שתומכים בתרבות של אלימות מגדרית. כל אלו הן אסטרטגיות הכרחיות. עם זאת, ההפנמה והיישום שלהן בשטח דורשים לרוב שנים רבות, אם לא עשרות שנים. ועד שהמערכות הרחבות שבחברה שלנו ישתנו ובתקווה ישנו את ממדי האלימות המגדרית בשטח, האם לא כדאי לנו לפעול גם בצורה מידית ולצמצם את מספרי הנפגעות כבר עכשיו? דרך יעילה לעשות זאת היא לספק לנשים כלים להתמודד עם האלימות בחייהן ברגע האמת ולעצור אותה. לכן, חלק מתכנית רצינית, צריכה לכלול גם הנגשה מערכתית של המיומנויות האלו לכל ילדה, נערה ואישה בישראל.
תמר פריאל היא חוקרת תרבות ומדריכת הגנה עצמית מעצימה בעמותת "אל הלב" הנציגה הישראלית של התנועה העולמית להגנה עצמית מעצימה