"אחד מהדברים שאמרתי לו הוא שאני לא מוכנה לעבור סשן אונס, והדבר הראשון שהבנאדם עשה זה להעביר אותי סשן אונס. מבחינת הבדס"מ הוא העביר אותי 'סשן אונס', אבל בתכלס – עברתי אונס במסווה של סשן", מספרת זואי, בת 42, חברה בקהילת הבדס"מ (קשירה, משמעת וסאדו-מזוכיזם) בתשע השנים האחרונות. היא עברה אונס אמיתי, במסגרת יחסי בדס"מ, במפגש שנקבע מראש, והיה אמור להיות בטוח, עם כללים והנחיות ברורים. היא בחרה לא להתלונן במשטרה.
"אני הייתי בליין שכבר נסגר מאז", מספרת ו', בת 25, "ומישהו תפס לי את החזה במשך חצי דקה. חברה שלי שהייתה לידו אמרה לו להפסיק. הוא הורחק מהמקום ונכנס לרשימה שחורה, שאומרת שהוא לא יכול להגיע יותר למועדון. הוא הורחק גם ממסיבות אחרות על תקיפות של נשים אחרות, אבל מרחיקים ומחזירים אותו ממקומות, אז היה לי חשוב לפנות למשטרה כי הטיפול במועדונים לא מספיק טוב. אנחנו זוכרים איך טיפלו מועדונים אחרים במקרה של אלון קסטיאל".
"הגשתי תלונה במשטרה, והיה עימות. חששתי מאד מהתגובה של השוטרת. איך אני באה ומסבירה את הסיטואציה? שזה היה במסיבת בדס"מ, וזה עדיין היה לא בסדר? הייתי מאד נסערת. היו לה שאלות שברור שיגיעו מבנאדם שלא מכיר. לצערי למשטרה אין את הידע, ובסיטואציות של פגיעה הן מאד ייחודיות. התוקף תיאר את המסיבה כמקום שהכל מותר בו, הוא אמר שלבשתי חזיית ניטים וחצאית מיני, שזה אפילו לא היה נכון".
כמו בכל מקרה של הטרדה או תקיפה מינית אין ללבוש של המותקפת כל קשר לאלימות שהופעלה נגדה, אבל המטריד ניצל את הביגוד הנהוג במועדונים כדי "להצדיק" את התקיפה.
"הגיע איתי חבר מהמרכז למיניות אלטרנטיבית לעזור לי להסביר. אני יודעת שלתיק הזה אין הרבה סיכוי, אבל אם אני יכולה לגרום לזה שמישהי אחת אחרת שנפגעה ממנו, כי אני יודעת שיש, כן תיחשף – אז מבחינתי עשיתי משהו. אני מרגישה אחראית במידה מסוימת לאנשים שנפגעו ממנו במסיבות, ועכשיו הוא עוד חלק מהצוות במסיבת בדס"מ למרות שיש נגדו חקירה פלילית. פרסמתי פוסט בפייסבוק, בלי שם של הליין אבל עם קישור למאגר של אחת מתוך אחת, והכנסתי למאגר את השם שלו. רציתי מאד לפרסם יותר ואת עניין הליין שגיבה אותו, אבל הם מאיימים עליי בתביעות דיבה".
המקרים של זואי ושל ו' חושפים בעיה שאינה מדוברת, לא בקהילה הבדס"מ ובטח לא בציבור הרחב שמתייחס אליה בכל מקרה כאל שוליים הזויים: ניצול לרעה וטשטוש גבולות. "תשאלי אנשים שהם לא חלק מהקהילה מה הם יודעים, מה זה אישה בבדס"מ", אומרת זואי, "הרוב המוחץ יגידו לך שאלה זונות שאוהבות לחטוף מכות וגברים שאוהבים להרביץ. כשאת מפגישה בנאדם כזה עם אישה שהולכת חצי חשופה במועדון, או חשופה לגמרי עם מינימום לבוש, מבחינתו מותר לעשות לה הכל".
״בדס״מ זה סקס בהסכמה״ | קייט לורי תרפיסטית זוגית משפחתית as/is
סשן קשירות תחת פיקוח
מרים גברעם, אקטיביסטית פמיניסטית ("תזכור") מציבה את הגבול במקום ברור: ההבדל בין אלימות לבין כאב. כאב הוא עניין של בחירה והעדפה, אלימות היא חד צדדית. "בדס"מ זה לא דבר אלים", היא חותכת, "מיניות ללא הסכמה היא אלימות מינית לכל דבר, ואני לא מרגישה שהשיח בקהילת הבדס"מ מוכן לקרוא לילד בשמו. אני שם כבר עשר שנים, ואני מבחינה באווירה של היפר-מיניות שמתורגמת הרבה פעמים גם למיניות ללא הסכמה".
ההבדל הזה אמור להיות מובן לכל, אולי אפילו יותר מביחסים שאינם במסגרת הבדס"מ, בגלל שלפני כל פעולה מינית יש הצבת גבולות אותם אסור לחצות. בתחילת כל "סשן" מניחים תשתית יסודית ומדוברת של אסור ומותר. המוטו של הבדס"מ הוא "בטוח, שפוי, בהסכמה", והוא נועד להבחין בין פעולות שנעשות מתוך רצון של המשתתפים, לבין פעילויות שמונעות מתוך הרס עצמי או יצר פלילי.
גברעם: "בסשן שהוא לא במסגרת מערכת יחסים ארוכת טווח או זוגיות, צריך להגדיר מה בדיוק הפטיש, ובתוך זה, מהם הגבולות שבתוכם אני מוכנה לפעול. זה שאני בדס"מית לא בהכרח אומר שאני מזוכיסטית, או נשלטת, או כל דבר אחר".
"בדס"מ זה לא עניין של אלימות", אומרת גם ו', "מופעל שם כוח שלא מקובל, אבל אני תופסת אלימות כמשהו שמגיע מתוך יצר אלים או חוסר שליטה. כאן אנחנו מדברים על משהו שהוא מוסכם, מאד בשליטה, מי שנמצא בעולם הזה יודע שהקווים ברורים. לנו, לאנשים שמכירים את זה, ברור לנו שיש התנהלות גם בסיטואציה וגם במסיבות". "בדס"מ היא פרקטיקה מינית שהכי מקדשת את אמירת הלא", מוסיפה גברעם, "אם אסור לי להגיד 'לא', אז אני גם לא יכולה להגיד 'כן'. אחת מאבני היסוד היא האפשרות להגיד את מילת הביטחון".
זואי משוכנעת שסשן בדס"מי לא אמור להיות מסוכן יותר מכל אקט מיני אחר: "זה נכון להגיד שכל פעם שאני בסשן עם מישהו במרחבים פתוחים אני לוקחת סיכון, ואם את לא מכירה את מי שאת איתו את לוקחת סיכון, כמו שהוא לוקח סיכון. אבל את לוקחת סיכון עם כל מי שאת נכנסת איתו למיטה".
כשאנו מדברות היא בדיוק נמצאת בדרכה ל"סשן קשירות", בו היא משתתפת באופן שגרתי, ומתארת איך היא עומדת להיקשר מהתקרה בחבלים חזקים, בפיקוח של מומחי קשירה מקצועיים, שמוודאים שהקשירות נעשות באופן בטוח. "זו לא חוויה מסוכנת ולא קיצונית כמו שזה אולי נשמע", היא אומרת, "זה כיף ומשמח".
למרות הדימוי של הקהילה כפנאטים של כאב, אחד החוקים הוא הטיפול שאחרי האקט. גם לאחר שנגמר ה"סשן" המשתתפים אמורים לדאוג אחד לשני. גברעם: "בהרבה מהמקרים הסשן יכלול הענקת כאב, וברגע שהאנדורפינים והאדרנלין מתפוגגים – הכאב יכול להחוות בצורה יותר עזה. אפשר לעשות מסאז'ים כדי להקל, לראות מה הפרטנר צריך. יש פרקטיקה שנקראת ממפיקציה – שבה עוטפים את הגוף בתחבושות או ניילון – ואחרי שמשחררים ומסירים אותם צריך להביא שמיכה עבה, לעזור בכיסוי הגוף.
"במהלך סשן יכולות להיות אמירות שגם יכולות לפגוע בנפש – אז צריך לדאוג שלא קרה משהו שערער את הפרטנר. אם כבר הגענו לסיטואציה אינטימית אז יש ביטחון והערכה הדדית. אפשר לעשות טעויות, גם בעולם המיני ה'ונילי' אנשים נפגעים. זה טבעי ומובן, כל עוד זה לא נעשה בצורה מכוונת ואפשר לתקן את זה".
הפחד להגיד מילת ביטחון
"בגלל שחלק מהמשחק זה לא לכבד את אמירת ה'לא', כי יש פה אלמנט של שליטה, צריכים לתת אלטרנטיבה למילה הזאת, והיא במילת ביטחון", אומרת גברעם, "מילת הביטחון צריכה להיות מילה שבאופן טבעי את לא תגידי. באופן טבעי אני אגיד 'די', אבל מצד שני הכאב הזה הוא הפטיש שלי ומה שמענג אותי, וה'די' נפלט לי בטבעיות מתוך הכאב, אז אם אני באמת רוצה שהפרטנר יפסיק אני אגיד 'אדום' כי זה משהו שאני צריכה לחשוב עליו, או 'רמזור' או 'חתול'".
אחת הבעיות היא שלא תמיד מילת הביטחון מכובדת. "יש הבדל בין הפרת הסכמה לבין תאונת הסכמה. יש מצב שבו משהו לא תוקשר נכון, ומצב שבו יש התעלמות מהבנאדם שמולי, בלי להתחשב במה שנקבע מראש", אומרת ו'. "כשאת נותנת שליטה, וזה משהו שהוא ארוך טווח, את נותנת את ההסכמה שלך הלאה, כי מי שמולך אמור להכיר אותך כבר", מסבירה זואי, "אבל ההסכמה היא לטווח ארוך, היא לא נקודתית. ואז יכולים להתפתח כל מיני דברים". כלומר, למרות שהפרטנר אמור להבין מה הגבולות שלך מתוך ההיכרות עמך, הוא עלול לנצל אותם לרעה בסשן.
במחקרו על "עבריינות מינית בקורבנות בקרב קהילת הסאדו מאזו בישראל", כותב הקרימינולוג הקליני נועם חביב: "ישנם אינספור נרטיבים תרבותיים המשמרים את הסטראוטיפ שכאשר אישה אומרת 'לא', היא מתכוונת ל'כן', ממש בדומה לשירו של דן אלמגור 'כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?'. המורכבות שעולה באופן ברור בקהילת הבדס"מ היא, שאכן, בקהילה זו, כאשר נשלט/ת אומר/ת 'לא' היא מתכוונת ל'כן' [..] בקהילה שכזו, המוטיב של "כשהיא אומרת לא, למה היא מתכוונת", מקבל משנה תוקף, והשולטים/שולטות לעיתים מושכים את הגבולות בשל כך אל מעבר להסכמות".
גברעם מסבירה שגם כשמילת הביטחון קיימת, ההרגשה היא שהיא לא אמורה להשתמש בה. "הסיפור האישי שלי הוא של פגיעות מיניות שעברתי מתוך תפיסה לא מדויקת או אמיתית של איך אני אמורה להתנהל בתוך העולם הזה. כאילו אסור לי להגיד לא'".
"הרבה נשלטות מפחדות להשתמש במילת הביטחון, מתוך פחד לאכזב את השולט שלהן", אומרת זואי. למרות שלפני כל סשן ישנה הסכמה על הנעשה, היא מספרת שביותר מדי "מקרים אחד הפרטנרים לא נשאר נאמן לתסריט. "אם זה מישהו שאת הולכת איתו דרך, והוא רוצה לאתגר אותך פתאום, לא תמיד את תשמעי נשלטות אומרות מילת ביטחון.
"אין הרבה הבדלים גם בתחום הזה בין מיניות וינילית לבין מיניות בדס"מ. נשים לא אומרות לא בגלל אלף ואחת סיבות – אם אני מפחדת שהפרטנר ייפגע, יעזוב אותי, יפעל כלפי באלימות. חלק מהתפקיד שלך כנשלטת הוא לרצות, לקבל פקודות ולעשות את מה שהאדון שלך אומר לך לעשות. אם את אומרת לא, את בעצם שוברת את כללי המשחק".
מרים גברעם | צילום: רומי לוי
קהילה הבדס"מ יכולה גם להיות מקום נוח לפעילות עבור אנשים אלימים, בכסות של פעילות בדס"מ מוסכמת וממושמעת. הסיפור המוכר ביותר הוא על גיל אריאלי, טכנאי מחשבים שפעל תחת הכינוי "מאסטר אור", והואשם באונס ובביצוע מעשה סדום בקטינה בת 15 וחצי בשנת 2007. לפי גברעם, "היו בסיפור גם אלמנטים של כת. מאז הוא מהווה סוג של עלה תאנה – אנחנו מגנים ומוקיעים אנשים אלימים, יש לנו ביקורת פנים קהילתית. הוא פרסונה נון גרטה. אבל הוא היה מקרה קצה, שעבר את הסף הפלילי.
"אנשים שבאים מנקודת ההתייחסות שזו פרקטיקה אלימה, ורואים רק אלימות ותו לא, פועלים בתוכה בצורה אלימה. בנאדם אלים שלא רוצה להסתבך עם החוק – אולי חושב שהוא נכנס למקום שבו האלימות הזו תתקבל, ושהנשים שם 'ביקשו את זה'".
את יודעת כמה כאלה יש?
"אין לי מושג. יש חוסר ידע על מה שמתרחש בקהילה, אין הרבה מחקרים, משאבי ידע. רב הנסתר על הגלוי בה".
הונילים הגיעו למועדונים
בשנים האחרונות הפכו מועדוני הבדס"מ, בטח הנודעים שבהם, למקום שאליו מגיעים גם אנשים שיש להם אולי עניין קל בבדס"מ, אבל אינם חלק מהקהילה, ומכונים שם "ונילים", רגילים. "לא כל אישה שאוהבת שיתנו לה ספאנק בטוסיק או גבר שאוהב לעשות סקס בחוץ הם בדס"מיים", מבהירה זואי, "לא מדובר ברצף שכולנו נמצאים עליו, והעולם הזה לא מיועד לכל אחד, גם אם רבים ממנו נהנים מגילויים קטנים שלו במהלך סקס ונילי". לדבריה, המודעות לביטחון אישי ולמניעת הטרדות במועדונים גוברת עם השנים, אך הערבוב בין "ונילים" לבין אנשי ונשות הקהילה מייצר בעיות חדשות.
"פעם במועדוני בדס"מ לא נכנס אף אחד אחר. היום יש את הונילים, הסווינגרז, הפטישסטים למיניהם, כל כך הרבה ביחד שזה קשה להצליח לשמור על המרחבים הבטוחים. אנשים לא מבינים לאן הם נכנסו, כי מה הם יודעים? שאלו אנשים פתוחים מינית ומוכנים שיגעו בהם, אז זה בסדר אם אני אחפון את התחת לאישה שרוקדת, משהו שלא בהכרח יקרה במועדון רגיל.
"אם אני עוברת סשן באמצע מועדון, וזה משהו שקרה, והתחת שלי חוטף כרגע ממישהו אחר, והוא חושב שהתחת שלי של כולם, הוא מעיף לי וואחד ספאנק לתחת ומעיף אותי לצד השני של המועדון, יש פה בעיה. הוא הצטרף לסשן בלי לחשוב פעמיים. אלו דברים שקורים כל הזמן. הנטיה הזו של אנשים לחשוב שמותר לבוא ולגעת כי האישה היא רכוש. יש פה בעיה, הם לא יורדים לעומק העניין. אני בוחרת אם אני אהיה רכוש, לא אתה".
גברעם: "אני חושבת שזה נובע מהתפיסה הכללית שהפרקטיקה המינית הזו שטופת זימה, מבצעים אקטים מיניים אחד בשני כל היום, כאלו שנתפסים כבוטים, לא מיינסטרימיים. כאילו אם בנאדם מוכן שיעשו לו X הוא יהיה מוכן שיעשו לו Y, כאילו הוא סוטה".
הבעיה של הנפגעות והנפגעים כפולה ומכופלת. בנוסף לבושה שחווה הקורבן בעקבות התקיפה המינית, מתווספת אל החששות הרגילים חוסר יכולת להסביר בעולם שבחוץ מה בדיוק קרה, והפחד לחזק את הסטריאוטיפ האלים גם ככה מתלווה לבחירה הזו.
גברעם: "אם מישהו קשר אותי לא נכון, ונוצר לי נזק לטווח ארוך בעצב, זה גורר איתו השלכות נפשיות כמו בושה, ויש פחות לגיטימציה ללכת ולבקש עזרה מאנשי מקצוע. יש גם פחות אנשי מקצוע שיודעים לגשת לדבר הזה. זה עלול לגרום גם נכויות חמורות – איך אני אסביר את זה למשפחה שלי שאני לא יכולה להרים את היד? איך אני אסביר את זה בחדר מיון?
"בגלל התפיסה המוטעית שיש בציבור כלפי הפרקטיקה הזו, יש חשש שאם יעלו את הנושאים האלו הסטיגמה עלינו תגבר יותר. אם עד עכשיו אומרים שאנחנו סוטים ואלימים, ברגע שנדבר על האלימות כל הסטיגמה תעבור אישוש".
במחקרו מתייחס לכך חביב: "גם בקהילה הסאדו-מאזוכיסטית, כמו בקהילה הגאה, אחת הסיבות העיקרית להיעדר דיווח על עבירות מין היא חשש מתיוג על ידי החברה כמו גם ממערכת אכיפת החוק, בבואם לדווח על יחסי מין שנכפו עליהם. בנוסף לאלמנט התיוג, חוששים חברי הקהילה, אשר נפגעו מינית, לדווח על כך בשל החשש ממה שקרוי האשמת הקרבן. חברי/חברות הקהילה חוששים שיאשימו אותם בקרבנותם [..] חברי קהילת הבדס"מ מבינים שלחברה הנורמטיבית יש קושי בהבנת מערכות יחסים סאדו-מאזוכיסטיות על השפה, הקודים, הכללים וההסכמות שלה ולכן מנסים למנוע, בדרכם שלהם, הישנות עבירות מין בין כתלי הקהילה. אי היכולת לדווח על העבירות לגורמים מחוץ לקהילה, בנוסף לעובדה שיחסי בדס"מ מורכבים מפרטים סדיסטיים ומזוכיסטיים, מוליד את הצורך של הקהילה להיכנס לעובי הקורה של מורכבות המושג 'הסכמה'.
"לקרבן ההתעללות בקהילה הסאדו-מאזוכיסטית, מעבר לקושי שבדיווח על אונס 'רגיל' כביכול, יש צורך להתמודד עם השייכות לקהילה הסוטה ולנסיבות האונס בקהילה. ניתן להניח כי חלק מהסיבות שעולות, אשר בגינן יחליט אדם שלא לדווח על אונס ו/או פגיעה מינית בחברה הכללית, יעלו ביתר שאת ויקבלו משנה תוקף, כאשר מדובר בחבר/ת קהילת הבדס"מ.
"פרט השייך לקהילה הסאדו-מאזוכיסטית חושש מסטיגמה כפולה שתדבק בו, הן של קרבן אונס והן של סוטה. מכאן שגם תחושת הבושה המלווה את קרבן העבירה תהיה כפולה ומכופלת וקורבנות עשויים שלא להתלונן על מנת לא להיחשף. מלבד זאת, גם תחושה של האשמה עצמית או האשמה על ידי אחרים (האשמת הקרבן) במצב, עלולה לעלות ביתר שאת משום הקשר בין כאב ועונג ואי הבנת ההבדל שבין התעללות ליחסים אלימים בהסכמה".
איך להצליף נכון
"לצערנו, החשש של נשים וגברים לדווח על פגיעה מינית שהתרחשה בקהילת הבדס"מ מוכר לנו מאוד", נמסר מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, שמטפלים במקרים בקהילה, "הדעות הקדומות, הסטיגמות ובעיקר חוסר ההבנה ביחס לאופי ולמהות היחסים יכולה לגרום להם ולהן להימנע מלדבר, גם כאשר השיח על פגיעות מיניות במרחבים שונים נעשה מקובל יותר. השתיקה הכפויה הזאת, מצידה, יכולה להגביר את הקושי ואת תחושת הבדידות שמלווה את הפגיעה, ולהחמיר את השלכותיה.
"אנחנו, במרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, מזמינות ומזמינים נשים וגברים שנפגעו בקהילת הבדס"מ ליצור איתנו קשר. אנחנו כאן בשביל לעזור ולסייע – ללא שיפוטיות, וללא האשמת הקורבן".
"ברגע שנדבר על זה, יהיו פתרונות", משוכנעת גם גברעם, "הקהילה עדין בשלב ראשוני של למפות את הצרכים ואת הכשלים. במסיבות יש שומרים, דאנג'ן מאסטרס, התפקיד שלהם זה לשמור שדברים מתנהלים כמו שצריך. יש מסיבות שבהן הם עושים את עבודתם נאמנה, ויש כאלו שפחות, כי חסרים להם כלים וידע. לבעלי הליינים ולשומרים ולמנהלי המסיבות יש אחריות מאד גדולה. זה אחד מהמקומות היחידים בהם הקהילה נפגשת, ובהם אפשר להניח את הנחות היסוד.
"פתרון נוסף הוא לייצר ידע: אולי פה המקום לקרוא לאנשי אקדמיה שבאים מתוך הקהילה. בקהילה הלהט"בית מייצרים ידע עם דו"חות שהאגודה מוציאה, יש דו"חות על אלימות כלפי להט"בים, על אלימות במשפחות חד מיניות. אולי הגיע הזמן שאנחנו בקהילה נקום ונתחיל לחקור את עצמנו.
"יש יוזמות שמתעסקות בפן הטכני, למשל קשורימות, של איך אפשר לנהל את הפרקטיקות בצורה בטוחה, איך לקשור נכון, איך להצליף נכון". ו' מאמינה שאנשים שמגיעים לבדס"מ רוצים ומוכנים ללמוד איך לעשות את זה נכון, באים ללמוד משהו חדש.
ו': "הרבה פעמים לא מדברים אפילו עם חברים, אני עושה מפגשים עד גיל 30 שהמטרה היא להגיע לאותם צעירים שאולי נמצאים בסיטואציות קשות. צריך לוודא שלא כל הידע שלך על הקהילה מגיע מהפרטנר, מישהו שיהיה נייטרלי וידע לזהות מצבים מסוכנים. היו אנשים שלא ידעו איך להשתמש טכנית באימפקט פליי (לגרום לכאב בלי ליצור נזק קבוע – נ.פ). יש ידע טכני שאנשים צריכים להבין שהם צריכים אותו. למשל עניינים של סימנים אדומים – הבאתי שולטת מאד מנוסה שעובדת בחנות סקס שמתמחה בבדס"מ שתעביר הראה על שימוש בטוח בצעצועים – שוט, ספאנקינג. בתחום הזה מאד מסוכן ליצור פגיעה, בגלל שהרקמת שד מגיבה שונה וזה יכול לגרום לבצקות. חבר אחר העביר הרצאה על איך לשמור על עצמנו ואיך לתקשר, ללמד שתקשורת יכולה להיות סקסית ולא עוצרת את הסיטואציה".
גברעם מספרת שלפני כשבע שנים היה ניסיון לפתוח קו סיוע לקהילה, אולם ללא הצלחה. היום יש את המרכז למיניות אלטרנטיבית וכאמור מרכזי הסיוע מושיטים עזרה. "זה נמצא בשיח כבר הרבה שנים וכל הזמן מצליחים להשקיט אותו. אני לא חושבת שיש פה יד מכוונת, פשוט שקט תעשייתי זה יותר קל".
נפגעתן/ם? אתן/ם לא חייבות/ים לעבור את זה לבד. פנו ל 1202 – מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית
[mc4wp_form id="1006521"]