"אני מוטרדת מינית סדרתית. אבל זה לא באמת מטריד אותי כי אני מתה על מגע ספונטני. אני מקבלת טפיחות חיבה, ליטופים, נשיקות גנובות, כאלה שכבר לא קיימים בימינו. מישהי אמרה לי שזה מעלה את השאלה אם בעולם פוליטיקלי קורקט כמו שלנו אנחנו לא מפסידים משהו, את החיבה, את ההשתובבות, את המגע הבלתי אמצעי".
ככה נפתח ראיון עם זאב אנגלמאיר בתור בת דמותו שושקה, מאוקטובר 2016. פסקה קצרה שמגלמת נפלא את הפער בין נשים וגברים במרחב הציבורי. באותה נשימה מתרפק אנגלמאיר על הימים העליזים לפני שהפמיניסטיות הרעות הרסו את הרומנטיקה, וגם מכחיש שקיימת כיום אלימות מינית נגד נשים. ממש חסר למישהי מאיתנו "מגע ספונטני", ברור.
בעמדה המיתממת הזו נפגשות שושקה ושפיטה (רותם שפי). הראשונה, גבר שעוטה על עצמו תחפושת מגוחכת של אישה שמנמנה ועירומה כביום היוולדה כולל איבר מין בולט ומגולח, והשנייה, אישה יהודייה שעוטה על עצמה תחפושת של דיווה ערבייה, שרה וגם מתראיינת באנגלית עם מבטא ערבי קריקטוריסטי ומופרך, עושה טעויות כמו להגות מילים שנכתבות ב-א' עם ע' גרונית, ועולה להופיע כשהיא נעזרת במקל הליכה שהופך לחלק מהפריק שואו הכללי.
"זה המבטא שלי כי אני חושבת שזה סקסי. וזה המקל שלי כי אני חושבת שזה קוּל". היא עונה לשופט 'הכוכב הבא' הראל סקעת שטוען שהיא לועגת למזרחית.
המופע של שפיטה הוא כולו שיר הלל לפלקטיות, לאין-אמירה, לשכפול חסר מחשבה של להיטי גלגל"צ לצד דימויים רדודים וסטריאוטיפיים של נשיות ערבית. נטול הקשר, נטול הבנה, נטול ביקורת. בכלל לא מפליא שאחרי שלושה קאברים היא מצאה את עצמה מפרסמת את חומוס צבר. כי מטרת העל של הפרויקט הזה, כמו של פרויקט שושקה, הוא קידום עצמי על חשבון זהוּת של אחרוֹת.
ככה נראה נרקיסיזם: עיוורון מוחלט לאופן בו מבטא ערבי כבד נתפש בעיני יהודים ילידי הארץ. לגזענות והחשדנות שהוא מייצר אצלם. התעלמות אטומה מהמחיר הכבד שמשלמים אנשים עם מוגבלויות במרחב הציבורי, אנשים שבאמת זקוקים למקל הליכה, שעבורם הוא לא משמש אביזר קוּלי.
מבחינה שיווקית, הבחירה של רותם וזאב להתחפש לאחרים היא בחירה מובנת. בתור עצמם הם משעממים, וגם אם היצירה שלהם סבירה כשלעצמה, הזהות שלהם לא מספיק מושכת את העין בעולם של אינפלציה תרבותית וטווח קשב אפסי. אצל אנגלמאיר האהוד במיוחד במעגלים רחבים של השמאל הישראלי, נמצא פתרון יצירתי. לצורך כך המציא את שושקה, אלטר-אגו חסר עכבות. הבעיה היא שכדי לברוא את שושקה מצלעו של זאב, הוא משתמש בדימוי שכולו הלעגה והגחכה של הגוף שלנו. חמור מזה: בניגוד לשפי ש"רק" מבזה את התרבות שהיא מתיימרת לעשות לה הומאז' אוהב, אנגלמאיר מבזה ובנוסף מנכס את הגוף הנשי והחוויה של אישה מוטרדת במרחב הציבורי, בניסיון לצייר את עצמו כמין גיבור פמיניסטי, לא פחות.
מילא אם התחפושת הזו הייתה כלי לצורך אמירה ביקורתית או מעניינת, זה כל כך לא שם. אין בה שום ביקורת על החפצה, היא החפצה בעצמה. אנגלמאיר לא באמת אוהב נשים, הוא הבין באינסטינקט חד של אמן ותיק שהמאבק הפמיניסטי הוא העתיד. שכל אזכור של MeToo הוא טראפיק. אבל למרבה האירוניה, גם במסגרת המאבק אליו יצא נגד גזענות ברמלה או בשלטי בחירות של הליכוד, לא מופיעות נשים. הוא לא רואה אותנו, אלא רק לצרכי קידום של המותג שלו. לכן ההשוואה לאמני דראג אינה נכונה. הוא לובש גוף, לא בגדי אישה. גוף אותו הוא יכול להוריד כשהוא נכנס הביתה, בניגוד אלינו שלא יכולות לפשוט את גופנו כשזה פחות מתאים.
הרי אין לו באמת מושג מה המחיר שנשים משלמות על מיניות שמסומנת כמופקרת מדי, או כחסודה מדי. אין לו מושג מה המחיר שנשים משלמות במרחב הציבורי על עודף משקל, באלף ואחת סיטואציות אישיות ומקצועיות. ובכל זאת הוא בוחר לדרוס אותנו, ואח"כ להיתמם ולא להבין למה אנחנו לא צוחקות, כשהבדיחה לגמרי על חשבוננו.