"הוא לקח אותי יום אחד הביתה וסטה לכיוון של חוף הנכים. הוא עצר את האוטו, הוציא את איבר המין שלו ואמר 'תעשי לו טוב' או משהו בסגנון הזה, אני כבר לא זוכרת את המילים המדויקות. זו הייתה תקופה שבה בדיוק עזבתי כלי תקשורת גדול בו עבדתי, והוא אמר לי 'עוד לא מצאת עבודה חדשה מאז שעזבת'.
"הוא ידע שאני מחפשת כי הייתי בקשר גם עם מי שערכו את התוכנית שלו. הוא אמר לי 'מתאים לך להיות עוזרת הפקה אצלנו'. אני לא אשכח אותו, כי זה היה להיתקל בבריון כוחני. הוא חשף אז פרשה גדולה והרגיש מלך העולם והשתמש בכוח ובמעמד שלו".
עוד סיפור של אשת תקשורת לשעבר על איש תקשורת בכיר. כמו אחרים, גם הוא הגיע מבית היוצר של הטלוויזיה הישראלית, ערוץ 1 של רשות השידור, ואחר כך עבד בכלי תקשורת נוספים.
אני מדמיינת את התקופה הזו, עם כל הבכירים שהסתובבו שם במסדרונות של רשות השידור, והדבר היחיד שאני מצליחה לדמיין זה מטווח של הטרדות מיניות. ליבי עם כל הנשים האלו שלא יכלו לדבר כל כך הרבה שנים – כי לא היה MeToo#, ולא היה #לאהתלוננתי: היו רק שלטון של גברים לבנים, והסתרה.
אתמול שאלתי את העיתונאית הזו "אלוהים, מה היה לכם שם בדור הזה?" והיא ענתה לי: "הייתי נצמדת לקירות שם. זה לא היה בשביל לא לראות אותם או בשביל לא להיזכר במה שעשו – אלא בשביל שהם לא יראו אותי, ובשביל שהם לא יזכרו, ובשביל שלא יתחילו שוב את הכל".
מי יהיה המטריד הבא שייחשף?
המשפט הזה נחקק לי בזיכרון כי הוא הזכיר משפט ששמעתי כשחשפתי בעיתון הארץ את שמו של עמנואל רוזן כמי שיש נגדו עדויות רבות של עיתונאיות על הטרדות (ביחד עם חברתי גילי איזיקוביץ' והעורכת שלי אז נעה לנדאו, ואחרי שתא העיתונאיות אספו עשרות עדויות נגדו). אני זוכרת שדיברתי אז עם תחקירנית בערוץ 10 שאמרה לי: "תקשיבי, הוא היה עובר במסדרון וכולנו היינו נכנסות לחדרים".
חמש שנים עברו מאז פרשת עמנואל רוזן, ומי בכלל זוכר אותה היום. כל כך כל כך הרבה סיפורים של נפגעות תקיפה מינית ושמות של תוקפים – מכל תחום אפשרי ומהתקשורת בפרט – והכל שט במים שחולפים בנהר השוצף הזה, אבל הרבה נשים כבר לא חוששות יותר ולא מתביישות יותר. זה אחד השינויים הכי דרמטיים והכי משמעותיים של התקופה: תחושת הבושה עברה לתוקף.
בהרבה פרשות כבר אין אותיות בתור שם, וגם אין קול מעוות ותמונה מטושטשת. יצאנו מהאפלה, ואנחנו לומדות מהרשת ומהכוח שהיא נותנת לנו שאנחנו לא לבד. התוקפים, כמו שמתברר פעם אחר פעם, לא תקפו רק בהזדמנות אחת. הם סדרתיים.
דן מרגלית הודיע השבוע שיעזוב את עיתון "הארץ" אחרי פרסומים של רויטל חובל, כתבת העיתון, על הטרדות מיניות ואחרי שגם הכתבת אורלי אזולאי מידיעות אחרונות פרסמה את עדותה האישית לגביו. גם הוא מצטרף לרשימה המתארכת של עיתונאים שנחשפו כפוגעים מינית.
אשת התקשורת הבכירה לשעבר נשארת אנונימית, לפחות בינתיים. לא בדקתי אותה בפוליגרף, וגם לא הצלבתי את המידע שמסרה, אבל כן שמעתי אותה כמה פעמים בשנים האחרונות עם אותה גירסה ואני מאמינה לה. אני גפ מאמינה שהסיפור הזה נמצא בטיפול של עיתונאיות אחרות, ושבסופו של דבר שמו של הפוגע יתפרסם. זה תמיד קורה בסוף, גם אם לפעמים זה לוקח זמן.
דן מרגלית, עמנואל רוזן, חיים יבין, אלכס גלעדי, רפיק חלבי, טומי לפיד, גבי גזית – מי יהיה "מר טלוויזיה" הבא?
מפגש רשת: קייס סטאדי עם שרון שפורר
מה התחיל את MeToo# הישראלי, ומה הקשר בין פרשיות עמנואל רוזן ואלון קסטיאל? שרון שפורר במפגש רשת חד-פעמי, עם הקוראות והקוראים של המקום הכי חם בגיהנום. לחצו לפרטים והרשמה
"הוא לקח אותי יום אחד הביתה וסטה לכיוון של חוף הנכים. הוא עצר את האוטו, הוציא את איבר המין שלו ואמר 'תעשי לו טוב' או משהו בסגנון הזה, אני כבר לא זוכרת את המילים המדויקות. זו הייתה תקופה שבה בדיוק עזבתי כלי תקשורת גדול בו עבדתי, והוא אמר לי 'עוד לא מצאת עבודה חדשה מאז שעזבת'.
"הוא ידע שאני מחפשת כי הייתי בקשר גם עם מי שערכו את התוכנית שלו. הוא אמר לי 'מתאים לך להיות עוזרת הפקה אצלנו'. אני לא אשכח אותו, כי זה היה להיתקל בבריון כוחני. הוא חשף אז פרשה גדולה והרגיש מלך העולם והשתמש בכוח ובמעמד שלו".
עוד סיפור של אשת תקשורת לשעבר על איש תקשורת בכיר. כמו אחרים, גם הוא הגיע מבית היוצר של הטלוויזיה הישראלית, ערוץ 1 של רשות השידור, ואחר כך עבד בכלי תקשורת נוספים.
אני מדמיינת את התקופה הזו, עם כל הבכירים שהסתובבו שם במסדרונות של רשות השידור, והדבר היחיד שאני מצליחה לדמיין זה מטווח של הטרדות מיניות. ליבי עם כל הנשים האלו שלא יכלו לדבר כל כך הרבה שנים – כי לא היה MeToo#, ולא היה #לאהתלוננתי: היו רק שלטון של גברים לבנים, והסתרה.
אתמול שאלתי את העיתונאית הזו "אלוהים, מה היה לכם שם בדור הזה?" והיא ענתה לי: "הייתי נצמדת לקירות שם. זה לא היה בשביל לא לראות אותם או בשביל לא להיזכר במה שעשו – אלא בשביל שהם לא יראו אותי, ובשביל שהם לא יזכרו, ובשביל שלא יתחילו שוב את הכל".
מי יהיה המטריד הבא שייחשף?
המשפט הזה נחקק לי בזיכרון כי הוא הזכיר משפט ששמעתי כשחשפתי בעיתון הארץ את שמו של עמנואל רוזן כמי שיש נגדו עדויות רבות של עיתונאיות על הטרדות (ביחד עם חברתי גילי איזיקוביץ' והעורכת שלי אז נעה לנדאו, ואחרי שתא העיתונאיות אספו עשרות עדויות נגדו). אני זוכרת שדיברתי אז עם תחקירנית בערוץ 10 שאמרה לי: "תקשיבי, הוא היה עובר במסדרון וכולנו היינו נכנסות לחדרים".
חמש שנים עברו מאז פרשת עמנואל רוזן, ומי בכלל זוכר אותה היום. כל כך כל כך הרבה סיפורים של נפגעות תקיפה מינית ושמות של תוקפים – מכל תחום אפשרי ומהתקשורת בפרט – והכל שט במים שחולפים בנהר השוצף הזה, אבל הרבה נשים כבר לא חוששות יותר ולא מתביישות יותר. זה אחד השינויים הכי דרמטיים והכי משמעותיים של התקופה: תחושת הבושה עברה לתוקף.
בהרבה פרשות כבר אין אותיות בתור שם, וגם אין קול מעוות ותמונה מטושטשת. יצאנו מהאפלה, ואנחנו לומדות מהרשת ומהכוח שהיא נותנת לנו שאנחנו לא לבד. התוקפים, כמו שמתברר פעם אחר פעם, לא תקפו רק בהזדמנות אחת. הם סדרתיים.
דן מרגלית הודיע השבוע שיעזוב את עיתון "הארץ" אחרי פרסומים של רויטל חובל, כתבת העיתון, על הטרדות מיניות ואחרי שגם הכתבת אורלי אזולאי מידיעות אחרונות פרסמה את עדותה האישית לגביו. גם הוא מצטרף לרשימה המתארכת של עיתונאים שנחשפו כפוגעים מינית.
אשת התקשורת הבכירה לשעבר נשארת אנונימית, לפחות בינתיים. לא בדקתי אותה בפוליגרף, וגם לא הצלבתי את המידע שמסרה, אבל כן שמעתי אותה כמה פעמים בשנים האחרונות עם אותה גירסה ואני מאמינה לה. אני גפ מאמינה שהסיפור הזה נמצא בטיפול של עיתונאיות אחרות, ושבסופו של דבר שמו של הפוגע יתפרסם. זה תמיד קורה בסוף, גם אם לפעמים זה לוקח זמן.
דן מרגלית, עמנואל רוזן, חיים יבין, אלכס גלעדי, רפיק חלבי, טומי לפיד, גבי גזית – מי יהיה "מר טלוויזיה" הבא?
מפגש רשת: קייס סטאדי עם שרון שפורר
מה התחיל את MeToo# הישראלי, ומה הקשר בין פרשיות עמנואל רוזן ואלון קסטיאל? שרון שפורר במפגש רשת חד-פעמי, עם הקוראות והקוראים של המקום הכי חם בגיהנום. לחצו לפרטים והרשמה