"היום אני רואה את הילדים בסתר", מספרת ד', שיצאה בשאלה והתגרשה מבעלה, "את בתי בת 21, שהיא כבר אימא בעצמה, אני פוגשת. כבר שש שנים וחצי שאני לא רואה את שאר הילדים, בני 11 עד 21, ואת אלה שאני כן רואה אני פוגשת רק כארבע שעות וחצי בשבוע.
"הוא מסית אותם נגדי וזה עובד עליהם, אז הם לא יבואו אליי הביתה. אסור לי להביא אותם הביתה. אני מתגעגעת נורא. 15 שנים גידלתי אותם, נתתי להם את כל כולי, הם היו כל עולמי ו-6 שנים שלא ראיתי אותם ישנים במיטה. אני מבינה את אסתי ויינשטיין. זה כאילו שכרתו לך את הידיים ואת הלב, ויום בהיר אחד אומרים לך שאת לא ראויה להיות אימא".
סיפורה של אסתי ויינשטיין ז"ל, שהתאבדה לאחר מסכת ארוכה של ניסיונות לפגוש את ילדיה לאחר שיצאה בשאלה, התפרסם לפני כשלוש שנים. ויינשטיין, שילדיה נותרו עם אביהם בחסידות גור שאותה עזבה, התמודדה מול חומה של אטימות שהציב בית הדין הרבני כשעמד שוב ושוב לצדו של האב.
"כאילו כרתו לי את הידיים" | צילום: שאטרסטוק
המקרה של ויינשטיין הוא אולי המפורסם ביותר, בין השאר בגלל התוצאות הטרגיות, אולם הוא בהחלט לא המקרה היחיד שבו בית הדין הרבני מונע מהורים להיות בקשר עם ילדיהם לאחר גירושים. עשרות מקרים דומים מתרחשים בכל שנה, כאשר לרוב ההורה שלא יזכה לראות את ילדיו היא האם – אבל במקרה של א' מדובר דווקא באב, שנגישותו לילדיו הוגבלה בשל גירושים שעל פי הרבנות "אינם תקינים".
"גדלתי כילד חרדי, בן להורים חוזרים בתשובה שהתגוררו באחד היישובים בצפון", הוא מספר, "וכנער נדדתי בכמה ישיבות עד שהגעתי לישיבה בירושלים. זו ישיבה של 'שבאבניקים' שיש להם פחות כוח ללמוד. במהלך לימודי בישיבה התחלתי לעבוד בחברת מחשבים, וכשהתחתנתי בגיל 25 זה היה בבגדים צבעוניים ולא בשחור-לבן המסורתי. החברה הגדירה אותי כחרדי מודרני, והתחתנתי עם בחורה מודרנית שבניגוד למקובל בחברה החרדית היה לה רישיון נהיגה, למדה קולנוע ואומנות בבתי ספר חילוניים והתלבשה כחרדית מודרנית. במהלך השנים נולדו לנו שני ילדים.
"תהליך היציאה שלי בשאלה התחיל כשעוד כבחור שאלתי שאלות באמונה, שאלות על רבנים, שאלות על ההנהגה החרדית ועוד, והתשובות שקיבלתי לא סיפקו אותי בשלב מסוים. הפסקתי להאמין כשנתיים לפני שהתגרשתי. גרושתי, שהייתה מודעת לעמדות החדשות שלי הסכימה להמשך הנישואים ובלבד שאורח החיים בבית יישאר חרדי".
מהתחלה היא השתמשה נגדי בקלף הדתי
אחרי כארבע שנות נישואים התגלעו חילוקי דעות מהותיים בין א' לבין אשתו בעניין חינוך הילדים ואורח החיים בבית. "בשונה מחילוקי הדעות בנושאים פחות עקרוניים בשנים שלפני כן, הפעם לא יכולתי לוותר על המקום שלי כאבא", א' אומר, "המריבות בעניין הלכו והתעצמו". בני הזוג נפרדו כעבור שנה, מספר א': "עד היום אני גר בבני ברק וביום יום אני הולך עם כיפה, בבית שלי אני שומר כשרות למהדרין וכשאני עם הילדים אני מקפיד על אורח חיים חרדי. כשאני לבד אני עושה מה שבא לי בגבולות המוסר שלי".
בהסדרי הראייה בין א' לגרושתו נקבע כי רק הבן הבכור יישאר ללון אצלו אחת לשבוע, ואילו הבת הצעירה לא נשארת ללון כלל. בשבתות שבהן הוא יוצא מחוץ לעיר, גם אם זה לביקור אצל בני משפחתם של הילדים, הילדים אינם פוגשים אותו. א' טוען כי הסדרי ראייה אלה נקבעו בגלל יציאתו בשאלה: "מהתחלה היא השתמשה בקלף הדתי למלחמה נגדי. זה התחיל בכך שאת תיק המזונות וחלוקת הרכוש היא פתחה בבית המשפט, אבל את תיק המשמורת והחינוך היא פתחה בבית הדין הרבני. בית הדין הרבני הפנה אותנו לפקידת הסעד, והיא הוציאה תסקיר שבו נקבע ששני הילדים צריכים לישון אצלי, אך האם הגישה בקשה לעיכוב ביצוע על רקע דתי, ומאז לא השתנה דבר".
ד' מורחקת מילדיה זה שש שנים בשל מה שנראה לחברה החרדית שבה חייה כ"התפקרות". היא נולדה בארצות הברית למשפחה חילונית ונישאה בגיל 17 לבחור הראשון שפגשה כאשר עלתה בארץ. קצת אחרי שנכנסה להיריון, בעלה חזר בתשובה ואילץ גם אותה לעבור את התהליך.
"באיזשהו שלב, מצבי הנפשי הגיע לשפל. בהתחלה בעלי זרם איתי ברצון לצאת מהקהילה החרדית, והתחלנו לצאת קצת לפאבים", מספרת ד', "הוא כל הזמן ישב בצד ורק אני נהניתי. הוא היה 'שומר' עליי. באחת היציאות היה לי שרוול מעל המרפק והוא חטף קריזה וצרח עליי וקרא לי 'זונה'. הוא לקח אותי הביתה, ואז החלטתי שאני אצא בשאלה בלעדיו. נסעתי לבית סבתי בתל אביב, ומאותו הרגע הוא הפיץ שמועה שאני משוגעת, שעזבתי את התורה והמצוות וברחתי עם איזה גבר, והרבה מכרים דתיים התקשרו וכעסו עליי, ושלחו לי הודעות נאצה בפייסבוק. באותו יום נשברתי סופית והרגשתי שיצאתי. הרגשתי את העור שלי, את האוויר בשיער, את החול בין אצבעות הרגליים.
"אבל אז התחילה מלחמת הרבנות נגדי. הוציאו לי צו שאסור לי להוציא את הילדים ממקום מגוריהם בעיר מודיעין עילית. פתחנו תיק גירושים והיה ריב על הסמכות אם זה יהיה בית דין רבני או בית משפט, אבל התיק נתקע אז לא ראיתי את הילדים שלושה שבועות. עורכת הדין הדריכה אותי פשוט לגשת ולקחת את הילדים מבית הספר, אבל מישהו שהכיר את בעלי עצר את זה ותקף אותי באגרסיביות, ואז הגיעה המשטרה. עצרו אותנו לחקירה מול הילדים, שהיו מבוהלים מלראות אותי. יש לי הקלטה של הילד שלי בן 4 אומר 'את חילונית, אסור לי לבוא איתך'. בסופו של דבר בעלי לשעבר הוציא צו שאוסר עליי להוציא את הילדים מהעיר". מאז ד' כמעט ולא רואה את ילדיה.
לא יכלה לשאת את הכאב. אסתי ויינשטיין ז"ל | צילום מסך
תופעה אופיינית בכל הדתות
"להערכתנו מדובר בעשרות מקרים מידי שנה בהם הורים ששינו את אורח חייהם מופלים לרעה בבתי הדין ולעתים אפילו בבתי המשפט", אומר יוסי קלאר, סמנכ"ל מדיניות ופיתוח בעמותת "יוצאים לשינוי" המנסה לסייע להורים גרושים שיצאו בשאלה. "אחד האתגרים העצומים הוא תופעת הניכור הקהילתי האופייני לקהילות דתיות סגורות", הוא מוסיף, "שם הקהילה כולה יוצאת למאבק נגד ההורה שעזב. בבתי הספר, בגן השעשועים השכונתי ובבית הכנסת יפגשו הילדים בהסתה כלפי ההורה שיצא בשאלה".
האם רק בחברה החרדית זה קורה?
קלאר: "ממחקר השוואתי ראשוני שערכו בקליניקה המשפטית בעברית נראה שתופעה זו אופיינית לקהילות דתיות קיצוניות באיסלאם ובנצרות וברחבי העולם".
אבל מי האחראי למצבים האלה בישראל? מי גורם להם?
קלאר: "אין ספק שבתי הדין הרבניים ובתי המשפט שלא שמים לב אל המצב הרגיש, נותנים פסקי דין שהשיקולים בהם הם לא טהורים לטובת הילד. אלא לפעמים לטובת דת משה וישראל. גם מערכות הרווחה העירוניות שלא מזהות את רגישות המצב (לעתים העבדים הם מהקהילה החרדית עצמה ומשתפים פעולה עם ההורה שנותר דתי) ומאפשרות לניתוק ולקרע להתרחש".
"התקווה הכי גדולה שלי היא שיצמצמו בארץ את סמכויות הרבנות, שקובעת וחורצת גורלות בלי להבין את נפש האדם", מסכמת ד', "זה לא גוף שצריך להחליט על חי אדם".
מהנהלת בתי הדין הרבניים נמסר: "נושא משמורת הילדים נקבע אך ורק על פי טובת הילד ואין שום קשר להשקפת העולם הדתית של אחד ההורים. ההחלטות נשענות על תסקירי רווחה והמלצות הפסיכולוגים בכל תיק ותיק לגופו של עניין וללא קשר לאורח החיים של האם או האב".
[mc4wp_form id="1006521"]