"לא מתנצלים על כלום". נאצים בברלין | צילום מסך
"לא יכולתי שלא להסתכל, חיכיתי שעה עד שהם עברו, וכשהם עברו לא פחדתי אבל רעדתי", מספרת ל', ישראלית המתגוררת בברלין, "הדמיון השתולל. בדיוק קראתי סיפור על יהודי שבשנת 1933 ראה איך רוצחים חבר שלו שלא עשה כלום, ואז הוא ברח. חשבתי אולי לצעוק, אולי לזרוק תמונות מהשואה או של המשפחה שלי, אבל זה לא היה משנה, וגם ככה היו למטה בעיקר מלא שוטרים והם הרחיקו כל מפגיני נגד".
מאות נאצים עברו אתמול מתחת לחלונה של ל', המתגוררת במרכז בירתה של גרמניה. הצעדה, שנערכה ללא הפרעה של ממש ותחת הגנה של כ-2,000 שוטרים שהגיעו לעיר מרחבי המדינה, הייתה לציון 31 שנים למותו של רודולף הס, סגנו של אדולף היטלר, שהתאבד בכלא שפנדאו.
only with intense police protection, a diversion demonstration, and a changed march route could the Nazis march in Berlin. Here they're turning on to Frankfurter Allee. #B1808 pic.twitter.com/oj0FA62ZF1
— kathleen (@_Kathleen_Brown) August 18, 2018
צעדת הנאצים בברלין, שבת
במקביל לצעדה הנאצית נערכה הפגנה של תנועות אנטי-נאציות ואנטי-פאשיסטיות (אנטיפה) בברלין. דובר המשטרה בעיר, תילו קאבליץ, אמר לסוכנות רויטרס "היו דיווחים על פציעות כשמפגני הנגד זרקו בקבוקים ואבנים על מפגיני הימין הקיצוני". קאבליץ נמנע מלקרוא למפגינים בשם המפורש נאצים – שמות כמו "אלט-רייט" או "ימין קיצוני" מספקים את מכבסת המילים שמאפשרת לא לקרוא לילד בשמו.
מי שהיו להם ספקות כלשהם לגבי הזהות האידאולוגית של הצועדים יכלו להביט בשלטים שנשאו הצועדים או בכפיל – היטלר שצעד בגאווה בלב התהלוכה, כמו גם נאצים מקועקעים עם פלסטרים שהונחו על צלבי קרס, האסורים בהצגה. "השנה הם החליטו להזיז את ההפגנה מהמקום שבו עמד כלא שפנדאו למרכז העיר", מספרת ל', "והם הלכו ברגל מאלכסנדרפלאץ עד ליכטנברג. בחלק מהאזורים הם התקבלו ממש בחום וחילקו להם משקאות.
"הם צעדו מוגנים על ידי שוטרים רבים וניידות עם שלטים 'מתנצלים על כלום – נאציונל סוציאליסטים ברלין'. הם הלכו שמחים ומבסוטים, הניפו את דגל הרייך והלכו עם כובעים בצבעי הרייך, זה היה מפחיד. זה הרגיש נורא, כאילו שאין מקום בטוח ליהודים בעולם – לא בארץ, ולא בשום מקום".
אחד הצועדים, במראה היטלר | צילום: denegrifischer@
"אני לא כאן הרבה זמן, בגלל שאנחנו לא דוברים את השפה קשה לנו להתחבר למדיה ואנחנו פחות מעודכנים", אומר בארי כהן, שדר רדיו שעבר לאחרונה מתל אביב לברלין, "לפני כחודשיים הייתה פה הפגנה גדולה של המפלגה הימנית, וכל הקבוצות של ישראלים בברלין דיברו על זה הרבה. היום נסענו ברכבת ופתאום היא נעצרה והודיעו בכרוז שהרכבת לא תמשיך. אף אחד לא הבין מה קורה, גם הגרמנים".
איך זה גרם לך להרגיש?
כהן: "זה קצת מוזר. גם כי לא ידענו שזה קורה, אף אחד לא דיבר על זה, וגם כי כל יושבי הרכבת שישבו איתנו ועצרו איתנו באמצע המסילה, בתחנה הכי קרובה להפגנה, כולם לא הבינו מה קורה. גם הגרמנים לא ידעו שזה קורה – אני לא מבין את השפה, אבל איך הם לא ידעו על זה? זה לא עשה לי רגשות מאוד קשים, כי זו קבוצה מאוד קטנה ויש מפגינים נגדם. יש קבוצה ששומרת על זה שיהיו דעות נגד, ויש התקוממות כנגד. זה קצת לא נעים אבל לא ניתן לזה להפריע לנו. בגלל שזה באור יום ויש משטרה זה לא מאד מבהיל".
"גם ככה אני לא הולכת עם חולצות שיש עליהן כיתובים בעברית", אומרת ל', "אבל עם חברות וחברים אני מדברת עברית ברחוב. בדרך כלל הסיפורים על אירועים אנטישמיים הם מקרב פלסטינים, אבל כאן זאת אנטישמיות קלאסית, וגם מוסלמים וגם יהודים הם תחת אותה קטגוריה: 'אאוסלנדרים'. יהודים, לא משנה אשכנזים או מזרחים, הם לא 'האדם הלבן'".
ל' מדגישה את החשיבות של האירועים גם בעבור העם הגרמני: "גם מה שלרוב מוסתר, או שמנסים להציג תמונה שונה שלו, היה הפעם בפרצוף של כולם, גם של גרמנים. הרי גרמנים תמיד מדברים 'עליהם' – הנאצים, ההם של פעם, ויש אותם, הגרמנים של היום. זה מחזיר את כולם לקרקע המציאות. מתברר שאי אפשר להפריד".
[mc4wp_form id="1006521"]