יולי ואוגוסט הם החודשים העמוסים ביותר בנמל התעופה בן גוריון. מאות אלפי נוסעים עוברים בטרמינל מדי יום, בדרך אל או מהחופשה שלהם. בעבור רוב הנוסעים, המעבר בבקרת הדרכונים בכניסה לארץ הוא עניין של כמה שניות מרגע שצלחו את התור. הנוסעים מעבירים את הדרכון לעובדי רשות האוכלוסין הנמצאים בתאים השונים, אלה סורקים אותו, בוחנים את התאמת הנוסע לתמונה, וברובם המכריע של המקרים ימסרו את הדרכון החתום בחזרה.
רובנו לא שמים לב או לא מקדישים לכך מחשבה נוספת, אולם יחד עם הדרכון אנחנו מקבלים פתק, שאותו אנו מעבירים בסורק מול עיני האנשים העומדים משני צדי המעבר היחיד מעמדת בקרת הדרכונים, אל עבר המסדרון הארוך שמוביל לאולם קבלת המזוודות. הפתק הזה מעיד כי לא "פספסנו" את החתמת הדרכון ואת רישומנו כמי שנכנסו לתחומי ישראל. במקרים יוצאי דופן, יקבלו נוסעים פתק שונה – כזה המעיד שעובד ביקורת הגבולות סבר מסיבות שונות כי אפשר שיש צורך לבדוק האם הנוסע שלפניו מעורר בעיות ביטחוניות כאלה ואחרות, זאת על אף שבמהלך הקלדת שמו ופרטיו במחשבי ביקורת הגבולות לא עלתה אינדיקציה כלשהי.
אזור מסירת פתקי הדרכונים, נתב"ג | צילום: רשות שדות התעופה
נוסעים כאלה יופנו על ידי העומדים ליד המעבר לשיחת תשאול עם עמיתיהם, עובדי ביטחון ברשות שדות התעופה. ברוב המקרים הנוסע יישלח לדרכו אחרי שיחה קצרה, שכנראה לא תותיר עליו חותם יוצא דופן. מעת לעת, עם זאת, יישלחו נוסעים כאלה לבדיקה ביטחונית מקיפה שלהם ושל כבודתם, בדומה לבדיקות שנעשות ביציאה מישראל או בטיסות של חברות ישראליות הממריאות לארץ.
ישנן "שכבות" רבות ושלבים רבים לאבטחת התעופה האזרחית מישראל ואליה, הרוב אסור בפרסום מטעמי ביטחון, ובדיקת הדרכונים היא רק אחת מהן – דרך נפוצה לא רק בישראל, אלא כמעט בכל מדינה בעולם. מסופי בקרת הגבולות מקושרים לכל רשויות האכיפה והביטחון, וברגע שמופיעים פרטים "בעייתיים" של נוסע, מצו איסור יציאה מהארץ בגלל חוב כספי ועד היותו עבריין נמלט או חשוד בטרור, בקר הגבולות יחבר מיד בין נציגות רשות האכיפה הרלוונטית לבין הנוסע.
בנתב"ג יש נציגות קבועה ופעילה-תמיד כמעט לכל גוף שיש לו זרועות אכיפה או הקשר ביטחוני בישראל – המשטרה, צה"ל, שב"כ, משרד הפנים, המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות, רשות המסים ועוד – כך שכל שעל בקר הגבולות לעשות כשמתקבלת התראה ממוחשבת על בעייתיות כלשהי, הוא רק לחייג לנציגות המשרד בנמל התעופה, ומי מאנשיה יגיע מיד לעמדת ביקורת הגבולות כדי לעשות את הפעולות והבירורים הנחוצים מול הנוסע. זהו שלב שבו לנוסע אין למעשה לאן ללכת: הוא כבר מחוץ למטוס שנשא אותו ארצה, והוא אינו יכול לדלג על בקרת הגבולות כי אין לו את הפתק הדרוש – מה גם שהדרכון שלו אינו ברשותו, אלא נמצא בידי בקר הגבולות.
"זה החל כשמסרנו את הדרכונים שלנו לאיש הביטחון (בקר הגבולות – חה"ז)", כתב העיתונאי היהודי פיטר ביינרט בעיתון היהודי-אמריקני פורוורד, "הוא רפרף בדרכונים של אשתי וילדיי, הביט בשלי ואז עשה שיחת טלפון. אחרי שניתק, ביקש ממני – מסיבות שאני לא יכול להסביר – את שמותיהם של אבי ושל סבי. אז הוא ביקש ממני לסור הצדה לבדיקה נוספת". אחר כך ממשיך ביינרט ומספר על התשאול שעבר, ככל הנראה באזור המכונה "מסורבים" בנתב"ג ומיועד למי שכניסתם לישראל לא אושרה בנוהל רגיל. לרוב מדובר במי שנחשדו על ידי בקרי הגבולות בניסיון כניסה לישראל כדי לעבוד בה שלא כחוק.
ביינרט מספר כי תושאל על ידי ישראלי קצוץ שיער, ששאל אותו בין השאר על השתתפותו באספה נגד הכיבוש בחברון. הוא אישר לחוקר שהשתתף בכנס, וכשנשאל על מטרת הגעתו לישראל הפעם ענה כי הגיע לחגיגות בת המצווה של אחייניתו. לאחר כשעה שבה עוכב יצר ביינרט קשר עם עו"ד גבי לסקי ושוחרר לדרכו.
כל חייל ישראלי ששירת בשטחים בוודאי ייזכר שעניין בדיקת שם האב ושם הסב מוכר לו היטב. כששמו של פלסטיני מבוקש מועבר בין החיילים במחסומים, בניסיון לאתר אותו, תמיד יינתן שם ארוך מאוד: ראשית שמו הפרטי של המבוקש, ואחריו שם אביו ושם סבו, ורק אז שם המשפחה (כותב שורות אלה, למשל, יהיה רשום בשם חיים-פנחס-יעקב הר־זהב).
תושאל במשך שעה. פיטר ביינרט | צילום: Wikimedia Commons
זהו הרישום המקובל של שמות פלסטיניים, וכך הם מופיעים בתיקי שב"כ. הסיבה: הסיכוי שיימצאו שני אנשים עם שם פרטי ושם משפחה זהה אינו נמוך כלל. אפילו אנשים הנושאים את השם "חיים הר־זהב", לא ממש השם הנפוץ בתבל, יש לפחות שלושה בישראל. הסיכוי שיימצאו שני אנשים עם שם זהה ושם אב זהה הוא כבר נמוך יותר. הסיכוי שגם שם הסב יהיה זהה הוא נמוך ממש – ומכאן שבדיקת שלושת השמות תביא כמעט תמיד לזיהויו הנכון של האדם הדרוש לחקירה, ותמנע עיכוב שלא לצורך של מי שאינו קשור לעניין.
הטור שפרסם ביינרט, עיתונאי בעל שם עולמי המופיע תכופות כפרשן ברשתות הטלוויזיה בארצות הברית ואחד הכותבים הבכירים במגזין היוקרתי "אטלנטיק", הכה גלים באמריקה ובארץ. העיכוב שלו מצטרף לעיכובים של עוד חמישה אחרים בכניסות וביציאות לישראל, שעליהם פרסם עיתון "הארץ" העוקב אחרי האירועים בחודשים האחרונים. בשב"כ סירבו להשיב לשאלת העיתון האם הארגון מנהל מעקבים אחרי ארגוני שמאל.
בשל הפרופיל התקשורתי הגבוה של המעוכב הוציא שב"כ הודעה חריגה ובה נאמר: "שירות הביטחון הכללי פועל אך ורק בהתאם לייעודו על פי חוק ולמען ביטחון המדינה. עיכובו בנתב"ג של מר ביינרט בוצע בשל טעות בשיקול הדעת של הגורם המקצועי בשטח. אנו מצרים על עוגמת הנפש שנגרמה למר ביינרט. ראש שירות הביטחון הכללי הנחה לתחקר את המקרה". גם ראש הממשלה הוציא הודעה חריגה ובה נאמר כי מדובר ב"טעות מנהלית".
שתי ההודעות נועדו ליצור את הרושם ולפיו מישהו – לא בכיר במיוחד, במשתמע – החליט "להגדיל ראש" ולעכב אדם שלא לצורך כדי לשאול אותו למטרת הגעתו לישראל. אלא שהדברים לא עולים בקנה אחד עם נהלי הכניסה לישראל כפי שמשתקפים משיחות עם עובדי ביטחון ועם עובדי בקרת הגבולות בעבר ובהווה.
ככלל, ויעידו על כך אינספור נוסעים ישראלים-ערבים, היחס הביטחוני בנמל התעופה כלפי ישראלים-יהודים וכלפי יהודים שאינם ישראלים, הוא יחס מפלה לטובה בצורה משמעותית. הגם שחפציהם ישוקפו במכשירי השיקוף, ממש כמו כל נוסע לא-יהודי, החשדנות הביטחונית כלפי קבוצת היהודים היא הנמוכה ביותר – ככל הנראה מתוך ההבנה שמדובר בקבוצה שיש ממנה את הסיכון הביטחוני הנמוך ביותר כלפי התעופה האזרחית מישראל ואליה.
מכאן עולה, כי ביינרט – יהודי שבה לישראל להשתתף בטקס יהודי – כלל לא אמור היה להישאל שאלות כלשהן שאינן השאלות הסטנדרטיות שמכיר כל מי שעבר בטרמינל ("מאיפה הגעת לשדה התעופה", "האם יש לך נשק" ו"האם נתנו לך משהו להעביר"), לא כל שכן לעבור חקירה של ממש בחדר צדדי. אבל גם אם נבחן את תאוריית "הגדלת הראש", נגלה שהיא אינה מחזיקה מים: ביינרט הופנה לתשאול ביטחוני על ידי בקר הגבולות כתוצאה מהודעה שהופיעה במסוף בקרת הגבולות, ולא כתוצאה מתחושת בטן כלשהי שעלתה אצל הבקר – שכן כאשר מדובר במקרה שבו בקר הגבולות הוא שיוזם את הבדיקה, הפתק שמקבל הנוסע שונה מהפתק הרגיל, אולם כניסתו לישראל או החתמת הדרכון שלו אינן מתעכבות.
בקר הגבולות ראה הודעה במסוף שבה נכתב, ככל הנראה, שהאיש הניצב מולו נמצא תחת מעקב של רשויות הביטחון בישראל. זו אותה ההודעה שהיה רואה אילו איש חמאס היה נוחת לפתע בטרמינל שלוש – המסקנה, היא אחת, אפוא: שב"כ מנהל מעקב של ממש אחרי המשתתפים בכינוסים ובאירועים של ארגוני שמאל בישראל, מסמן אותם להמשך מעקב, והם הופכים להיות "שם לחיפוש", בדיוק כמו אותם שמות שמעביר שב"כ למחסומים בגדה המערבית.
זו לא הייתה בדיקה ביטחונית שגרתית שבה עלה חשד מצדו של בודק ביטחון, שכן אין בדיקות כאלה בכניסות, למעט במקרים חריגים – וגם זה, כאמור, רק אחרי בקרת הגבולות); זו לא הייתה "הגדלת ראש" של איש שב"כ המוצב דרך קבע בנתב"ג והחליט "לשלוף" את ביינרט מהתורים, שכן אם הוא אינו מקבל הודעה מבקרי הגבולות, אין לו כל דרך לדעת מי עובר או לא עובר בטרמינל באותו הרגע; זו לא הייתה "טעות מנהלית" כמו שהגדיר אותה ראש הממשלה – זו הייתה התראה שקיבל בקר גבולות, בדבר אולי-מחבל שניצב מולו, שסומן כך על ידי הגוף האמון על איתור מחבלים, שב"כ, משום שהשתתף באירוע נגד הכיבוש שהתקיים בחברון.
אם היו ספקות לגבי העניין בעבר, אם ניתן היה למסמס את החשדות על סימון משתתפים באירועי שמאל על ידי רשויות הביטחון, הניתוח של מקרה ביינרט – ובעיקר של תגובת השב"כ – מעידים כי אין עוד מקום לפקפק בכך.
עוד בנושא
[mc4wp_form id="1006521"]