בתחילת יולי, בשיא גל הצתות השדות בעזרת בלונים ועפיפונים, הציע שי כהן מקיבוץ זיקים (המכנה את עצמו "המצליף" בטוויטר) לימנים ולשמאלנים ברשת להוסיף אימוג'י של להבה לשם המשתמש שלהם לאות הזדהות עם תושבי מערב הנגב. הציוץ שלו הפך ויראלי, היוזמה התפשטה במהירות בין גולשים מכל הקשת הפוליטית ("כמו אש בשדה קוצים", נכתב עליה) והפכה למה שזכה לכינוי "מחאת האימוג'י".
כהן, אוהד מושבע לשעבר של נתניהו, עדיין ימני, עבר לפני כמה שנים למערב הנגב מקריית גת. "אבא שלי הוא איש מפלגת העבודה המון שנים", אומר כהן, "וגם גדלתי בבית עם המון מודעות פוליטית. אבא שלי היה מנוי על עיתון 'דבר' אז בתור ילד בכיתה ו' הייתי קורא אותו כל בוקר, כנראה שמשם החיידק הפוליטי".
מה הפך אותך לאיש ימין?
כהן: "המציאות. אני לא חושב שהפלסטינים רוצים בשלום, לא בדור הנראה לעין".
אילנית סוויסה עשתה את המסלול האידאולוגי ההפוך. היא גדלה בבית של אנשי חירות ("אבא שלי הצביע ביבי עד יומו האחרון", היא מספרת), אולם פגישה בגיל העשרה עם אילן גילאון שינתה אותה לנצח. "הוא תופעת טבע נדירה", היא מספרת על הפגישה ההיא, "וכשהוא הלך לכנסת ברור שהייתי גרופי שלו ודחפתי כמה שאפשר. אז גם הבנתי שאנחנו לא יכולים לחיות לעד על החרב, שזה לא ייגמר אם לא נילחם כדי שזה ייגמר. וזה עוד לפני שהייתה לי ילדה, כן? היום כשיש לי ילדה אז בכלל אני אומרת – איזה עולם אנחנו רוצים לתת לילדים האלה? מה, הם כל הזמן יברחו וקסאמים ועפיפונים? לאן זה יילך?". כמו כהן, גם היא לא גדלה במערב הנגב – לפני עשר שנים עברה לקיבוץ כפר עזה, מתל אביב.
שי כהן ואילנית סוויסה |
את השיחה אנחנו עושים כמה ימים לפני גל הרקטות והירי הנוכחי. כהן וסוויסה, הפכים שנראה שמשלימים זה את זה, זועקים את זעקת אנשי מערב הנגב שנשכחו במה שהפך להיות שגרת שרפות, עשן, ודיווחים יבשים במהדורות החדשות שדומה היה שכבר לא הזיזו לאיש. בפאב בקיבוץ ניר-עם, כשהאוויר בחוץ מחניק ורווי עשן של עוד יום אש, הם נשאלים איך הם מסתדרים טוב כל כך ומיד עונים "אנחנו לא!", וצוחקים בתיאום מושלם.
"החיבור שלי עם אילנית לא מפתיע אותי, לי זה נורא טבעי להתחבר לאנשי שמאל. בעיני, דעה פוליטית היא בסך הכל דעה פוליטית, אנחנו קודם כל בני אדם", אומר כהן. "אנחנו אתגר בעבורו", קובעת סוויסה, "זה משעמם להיות עם אותם אנשים כל הזמן כשכולם מסכימים איתך".
אתם חושבים שהחברות ביניכם היא בגלל ששניכם אנשי האזור הזה?
סוויסה: "יש שותפות גורל, אנחנו כואבים את אותו כאב, אנחנו עוברים סוג של טלטלה, אנחנו חיים עכשיו בסרט משלנו – זר לא יבין זאת, ואני מבינה אותו והוא מבין אותי".
כהן: "זה ששנינו גרים פה? בטוח שזה מוסיף. חוויה משותפת זה משהו מקרב, זה שאנחנו שנינו אנשים ממערב הנגב זה פקטור תורם. אבל אם לא היינו שנינו אנשים פתוחים שמסוגלים לקבל דעה אחרת, זה לא היה מספיק".
סוויסה: "מה שיפה בשי זה שיש לו גבולות פתוחים, באישיות שלו. יש לי תחושה שהוא עשה הרבה דברים מופרעים בחיים שלו, וגם אני כל הזמן בדיאלוג עם הגבולות שלי – משעמם אותי להיות אדם צפוי, ומשעממות אותי שיחות עם אנשים צפויים, ושי מעניין אותי".
אתם מרגישים שהמתיחות הביטחונית מעמידה את העמדות האידאולוגיות שלכם במבחן?
כהן: "לא, להפך. אני רק מקבל חיזוקים לעמדות שלי. לא עברתי שום תהליך. אני מזמן טוען ששמאלנים שלא מחבקים את נתניהו עושים טעות. הוא למעשה מרכז שמאלה. אתם כל כך רוצים להפיל אותו, אבל הוא הכי שמאל שאי פעם יהיה פה. אם הוא ייפול רוב הסיכויים שאתם תתגעגעו לנתניהו, לכן אם אני הייתי שמאל הייתי אומר הרבה 'תודה' לנתניהו ולא רודף אותו.
"אני קודם כל לוקאל-פטריוט, אותי מעניין לפני הכל מערב הנגב. אני לא רוצה שיהיו שרפות, לא רוצה שיהיו טילים. אם מחר נתניהו פותח במבצע, קורע לחמאס את הצורה, או לפחות גובה מחיר כבד – מחמאס, לא מאיזה פלסטיני מסכן עם עגלה של אבטיחים – אני אשנה את כל הדעות ואת כל הביקורת. אני לא שייך לכת 'רק לא ביבי', אני שייך לכת של שקט לנגב".
סוויסה: "כשמאלנית, העמדות שלי מתערערות בכל יום מחדש. הן כל הזמן עומדות למבחן, כי אני כל הזמן אומרת לעצמי – יש באמת טיעונים שהם הגיוניים. מה זה 'ישראל עושה להם מצור'? למה מצרים לא פותחת את שעריה? למה הם ברעב אם נכנס כסף מכל מיני מקומות וחמאס מוציא הון תועפות על ההפגנות מול הגדר? אני רוצה לשמוע גם זעקה מהצד השני, אני רוצה לשמוע 'לא טוב לנו חמאס'. יש כמה קולות כאלה, הם מעטים, אבל אני רוצה לשמוע אותם. ואני אומרת לך שאנשי הימין מציבים לנו בטיעונים שלהם התמודדויות לא פשוטות. כי באידאל, זה נורא נחמד להיות הומניסטית ולדאוג לאחר, אבל יש פה מצוקה קשה והם יורים על הילדה שלי וזה לא מתאים לי".
"משהו קטן וטוב". הציוץ הויראלי של כהן | צילום מסך
מה היא חושבת על זה?
סוויסה: "היא לא מכירה משהו אחר. יש לנו כהורים המון ייסורי מצפון על זה שאנחנו נותנים לה חיים במקום הזה, אז אני יכולה להישאר עם ייסורי המצפון ולחיות איתם ככה, ואני יכולה לנסות לשנות את המציאות, וכאדם שבאופן טבעי לא מקבל עלי שום כבלים חברתיים אני מנסה לפעול למען שינוי המציאות.
"הרבה פעמים אנשים אומרים לי 'למה את גוררת את הילדה שלך לכל מיני עצרות וריאיונות? היא רק ילדה', ומתחו עלי ביקורת מאד קשה – שברמה האישית, האימהית, גרמה לי להיעלב אפילו. ואז בן הזוג שלי אמר 'זה החיים שלה, וזה מי שאת, וככה אנחנו מגדלים את הילדה. אם את בן אדם פעיל ובן אדם שאכפת לו, זאת המציאות שהילדה תגדל לתוכה, את לא יכולה לגדל אותה בשקר'.
"היא בת 8, אני חושבת שכרגע היא חושבת מה שאנחנו חושבים. לפעמים יוצאת לה מין אמירה ימנית כזאת- 'מה, למה הם עושים לנו את זה, צריך לעשות להם כך וכך', ואז אני צריכה להזכיר לה – כי בטבע שלנו, אם מישהו עושה לנו משהו רע אנחנו רוצים לעשות לנו משהו רע בחזרה, זה הכי טבעי".
ואם היו לך שי ילדים שפתאום הייתה יוצאת להם אמירה שמאלנית?
"אני חושב שאחד הדברים שאני לא אתערב בהם בתור הורה, ולא אתווה את החינוך, זה דעה פוליטית. אני חושב שכולנו בסופו של דבר, רובנו חושבים כמו ההורים שלנו, כמו תבנית הנוף שבה גדלנו. מעטים עושים את המעבר כמו שאילנית ואני עשינו, ודעה פוליטית היא מסוג הדברים שכן צריך לתת לילד לגלות בעצמו. גם אם הוא יעשה מנוי על 'הארץ' אני לא אגיד לו כלום".
להיות ימני שגר במערב הנגב ולהיות ימני שגר בתל אביב זה לא אותו הדבר.
כהן: "המציאות היום בתוך הליכוד והימין היא שאם אתה מבקר את נתניהו אתה לא באמת ימני, אתה שמאלן – ושמאלן זה גם 'בוגד'. אנחנו כמו איזה משהו סיציליאני כזה שאסור להגיד משהו רע על הראש, וזה מדהים אותי. למה אסור לבוא בטענות למנהיג שלי? הרי אני לא אומר לנתניהו 'לך הביתה', אני אומר לו 'תשמור עליי כי זה מגיע לי'. זה לא קיים אצל ימנים באופן טבעי לתבוע את מה שמגיע לנו. למה הפריפריה נראית כמו שהיא נראית? כשבא נתניהו הוא מתקבל בכבוד מלכים, והוא הולך ואין לו שום תמריץ להשקיע שם כי זה בכיס שלו".
סוויסה: "הרבה יותר קשה להיות שמאלנית במערב הנגב. אני הגעתי לפה שמאלנית רדיקלית בעניין החברתי ובטח בעניין הביטחוני, ומאוד קשה לשמור על זה באזור הזה כי את סופגת על הגוף שלך, ממש פיזית, את הנזקים של המצב הביטחוני וקשה להכיל. זה כבר עשור שאני לא מצליחה להבין למה מהצד השני אין רצון לתקן, ואני לאט לאט יכולה להאמין באיזשהו אופן שאולי אין פרטנר. אני בהחלט יכולה להבין שהמקום הזה, הקרבה הזאת לגבול, לוקחת אותי יותר ימינה ואני חושבת שזה קרה להרבה אנשים במערב הנגב. זאת עדיין שמועה שהאזור הזה הוא שמאלני, במיוחד הקיבוצים. אני חושבת שבבחירות הקרובות אנחנו נראה התמרכזות אם לא אפילו פנייה רצינית ימינה".
"אנחנו לא מסתדרים טוב!". סוויסה וכהן | צילום: מיטל פלוטניק
הדיאלוג בין כהן וסוויסה נע במעין מחזוריות עדינה וזהירה של אי הסכמות ופערים אידאולוגיים, מהם הם מקפידים לחזור שוב ושוב לנקודות המאחדות ביניהם לפני שייצאו מהן שוב, אל חילוקי הדעות הבאים.
"אני רוצה לשאול שאלה", אומר כהן, "איך תושבי ישראל חיים עם זה שאנחנו נמצאים בתוך שטח מדינת ישראל הריבונית, שאין עליו עוררין – זה לא איזה שטח במחלוקת – ועדיין מה שקורה פה זה לא אותו הדבר שיקרה במקום אחר? איפה אתם האחים שלי, עם ישראל, למה אתם חיים עם זה בשלום ונראה לכם הגיוני שעלינו יכולים ליפול טילים, אבל אם ייפול טיל אחד בראשון לציון יהיה אולפן פתוח ושידורים ויראיינו כל מיני לשעברים? בעיני זאת האנומליה, ואני לא מבין איפה אותם אנשי שמאל הגונים, אני הייתי מצפה מהם להרגיש לפחות מבוכה, שיהיה להם איזה משהו בגרון. אנשי שמאל שאכפת להם מחתולים והולכים ללטף מסתננים בלוינסקי ולחלק להם מרק, איפה אתם? למה אני אזרח סוג ב'?"
סוויסה: "למה אנשי שמאל צריכים לקחת על זה אחריות? זה ראש הממשלה שלך צריך לקחת על זה אחריות, ומירי רגב שלך, למה אנשי שמאל שהם לא בשלטון כבר 20 שנה? אני לא מקבלת בכלל את הביקורת של שי על אנשי השמאל, כי מה שיותר גרוע בצד השני זה אנשי הימין, שאם הייתה עכשיו ממשלה שמאלנית הם היו שוטפים בהמוניהם את הכל, מה שקורה בצד הימני הוא אבסורד פי מיליון יותר גדול. איפה כל אנשי הימין? שורפים פה שדות ואתם מגנים על ביבי?"
[mc4wp_form id="1006521"]