"אני מגדיר את עצמי כאזרח ישראלי וכיהודי-ערבי. אני סופר עברי אבל לא אשכח לעולם כי הערבית היא שפת אם שלי, השפה שדיברתי בה עם אמי עד יום מותה בגיל מופלג – 103. כשעמדתי מול קברה של אמי חשבתי עליה בשפה שינקתי בה", אומר סמי מיכאל עם אישור חוק הלאום והסכנה שהוא מהווה למעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית.
"אנו חיים במרחב ערבי עצום", אומר מיכאל, יליד עיראק, "ודיכוי של השפה הערבית הוא בבחינת עצימת עיניים והליכה על חבל בוגדני של בורות בכל הקשור בסביבה שבה אנו חיים. הפגיעה בשפה הערבית מנציחה את הבדידות שלנו באזור. גם האימפריה העות'מנית רדפה את השפה הערבית ואפילו הגדילה לעשות כאשר הוציאה להורג סופרים שהעזו לכתוב בערבית. עשב באוש צמח על קברה של האימפריה ההיא ואילו השפה הערבית עודנה חיה וקיימת".
עוד בנושא
חוק הלאום קבע כי עברית היא שפת המדינה, אך גם כי "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה; הסדרת השימוש בשפה הערבית במוסדות ממלכתיים או בפניהם תהיה בחוק". עד לחקיקתו של חוק היסוד, מעמדן של העברית ושל הערבית היה זהה כתוצאה מחקיקה מימי המנדט הבריטי ("דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל", 1922). כעת, לראשונה, נקבע כי הערבית אינה השפה הרשמית של ישראל.
"לדעתי, הבעיה של השפה הערבית בישראל לא התחילה עם חוק הלאום", אומר ד"ר עבד עזב, כימאי וחוקר צמחי מרפא ופובליציסט, "מי שהוריד את מעמד הערבית לשפל, לאט ובעקביות הן ממשלות תנועת העבודה שהשמאל היה שותף להן. רוב אנשי החינוך בחברה הערבית שיתפו פעולה עם מגמה זו, ורמת הערבית בבתי הספר ירדה כל הזמן.
"הלימוד שונה בהדרגה, כך שהרמה ירדה, ידיעת הדקדוק והשירה הפכו לרדודות. גם לפני חוק הלאום, השימוש בשפה הערבית במוסדות הממשלה וכאלה שמתוקצבים על ידה, היה זניח, והייתה סלידה משימוש בשפה הערבית, פרט להתכתבויות רשמיות, לרבות אלה של מס הכנסה ומוסדות דומים".
עזב מכנה את מצבה של השפה הערבית בישראל גסיסה. הוא מאשים בכך לא רק את הימין אלא גם – ואולי, בעיקר – את השמאל הפוליטי בישראל, כמו גם את הערבים בישראל שאינם שומרים על שפתם, לטענתו.
להוקיע את החוק הזה אם יש לנו מצפון. סמי מיכאל | צילום: רחל יונה מיכאל
"הערבוב בין השפות ערבית ועברית איננו מטריד במיוחד", הוא אומר, "להפך, נראה לי טבעי מאוד שערבים צעירים שגדלו בארץ ומשתמשים בשתי השפות על בסיס יומיומי, ישלבו ביניהן באופן קולח וללא עכבות. השפל מצוי בתחומים הרבה יותר עמוקים והרבה יותר גורליים. הערבית שבפיהם ובמקלדותיהם של הערבים בישראל עילגת ורצוצה כאשר יש צורך בשימוש בשפה רשמית, במסמכים רשמיים או במצגות בפני קהל דובר ערבית.
"זכורים לי מקרים שחלקם ראיתי במו עיניי ועל חלקם שמעתי מפי חברים, של ערבים מישראל שערבבו עברית לתוך הערבית שדיברו במדינות ערב שביקרו בהן, ואפילו תוך כדי קיום מצוות החאג' בערב הסעודית. אפילו לדרשות האימאמים בתפילות יום שישי משתרבבות מדי פעם מלים עבריות, למרות שהדבר אסור בתכלית האיסור מבחינה הלכתית, לעיתים מוצאים עצמם הדרשנים במצבים מביכים בגלל חוסר יכולתם להביע את עצמם בערבית תקנית".
הוא טוען כי הורים אינם מעודדים את ילדיהם להשתמש בערבית תקנית ולא עוזרים להם להתגבר על קשיים בשימוש בערבית, שכן ההורים אינם יכולים להתגבר על קשיים אלה בעצמם. "תנאי הקבלה ללימודי ערבית באוניברסיטאות בישראל הם מהנמוכים ביותר ורוב הלומדים בהם עושים זאת כי לא התקבלו לתחומים אחרים", אומר עזב, "יתרה מכך – רוב המרצים ללימודי ערבית באוניברסיטה הם יהודים שערבית אינה שפת אמם. ישנה החלשה שיטתית של לימודי השפה הערבית על ידי משרד החינוך מבחינת איכות הלימוד: הערבית שלמדו בתיכון לפני שלושה וארבעה עשורים משובחת הרבה יותר מזו של היום, שהיא רדודה ושטחית מאוד".
גם בתחומי המחקר שלו, אומר עזב, מצב הערבית גרוע: "בתחום המדעים בכלל והשמות התקניים בפרט, המצב עלוב. לעומת העברית שיש בה שם תקני לכל בעל חיים או צמח, בערבית המצב קרוב יותר לכאוס. עצוב מאוד שבהרצאות שאני נותן, פעמים רבות בפני קהל לא מקצועי, שרק מחפש ידע על צמחי מרפא ואוכל בריא, אני משתמש לא מעט בשמות עבריים, וגרוע מכך – בשמות לועזיים (לטיניים). נסו לבקש מתושב הגליל ומתושב המשולש להצביע על הצמח ג'עדה. גם ברמה של העולם הערבי כולו המצב עגום מאוד. עברית איננה הבעיה".
"האשם העיקרי בהדרתה של הערבית בפועל רובץ על מוסדות המדינה שמדירים שפה זו הן מהמרחב הציבורי", קובע ח"כ יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת), שעומד בראש השדולה לקידום השפה הערבית והשדולה לקידום חיים משותפים בין יהודים וערבים. "ההדרה נעשית בכמה רבדים במערכת החינוך: שוליות בחינוך (דרך שעות לימוד מצומצמות, היעדר השכלה גבוהה בשפה הערבית), שוליות בשוק העבודה שמתנהל בעיקר בעברית (משרדי ממשלה, חברות מסחריות, בתי משפט), וכן שוליות במרחב הציבורי (שמות מקומות ציבוריים, אתרי אינטרנט, ספרות). כל אלה באים בנוסף לשוליות בתרבות – כך למשל בישראל אין ולו מוזיאון ציבורי ערבי אחד הנתמך על-ידי המדינה.
"השפה הערבית כמעט ואינה נלמדת בחינוך העברי", הוא מדגיש, "מנתונים שקיבלתי ממשרד החינוך עולה כי שיעור התלמידים בחינוך העברי שנבחנו בבגרות בערבית נותר נמוך – ועומד על כארבעה אחוזים מהנבחנים בלבד".
איזו מדינה מבטלת את מעמד השפה של חמישית מאזרחיה? ח"כ יוסף ג'בארין | צילום: דוברות הכנסת
בהקשר זה הציע ג'בארין להקים זרם חינוך רשמי דו-לשוני. הלימודים ביחד, הוא גורס, יכולים לקרב בין התלמידים ולקדם הבנה הדדית ודו קיום. הצעת חוק שהגיש ("ישראל – מדינה דמוקרטית, רב-תרבותית ושוויונית") קובעת כי ישראל תהיה מדינתם המשותפת של כלל אזרחיה, וכל מוסדותיה ישרתו באופן שוויוני את אזרחי המדינה.
"ההשראה לחוק שלי הייתה קנדה, שמקיימת ברמה הפדרלית דו-לשונית כמעט מוחלטת אנגלית-צרפתית", הוא מספר, "הצרפתית היא שפת האם של כחמישית מאזרחי קנדה, והיא מוכרת כשפה רשמית לצד האנגלית. בקנדה מעמדה הרשמי של הצרפתית (שלא כמו מעמד הערבית בישראל) מקבל ביטוי במציאות. כשביקרתי שם ראיתי איך כל רשויות השלטון מכבדות מעמד זה.
"הייתי בפרלמנט, בבית המשפט העליון ובמשרדי ממשלה. בכל אלה ניתן היה להשתמש באנגלית או בצרפתית באותה מידה. בעבורי זה היה מדהים. זה החלום שלי לגבי הערבית בישראל. בעבור הקנדים זה היה משהו רגיל, נורמלי וטבעי. זה מבטא הבנה בעולם לגבי זכויות תרבותיות של מיעוטים לאומיים ולשוניים. בישראל הממשלה דוהרת לכיוון ההפוך – התכחשות לזכויות האלה בניגוד למוסכמות בינלאומיות. תראי לי מדינה שמגדירה עצמה כדמוקרטית ובתחילת המאה ה-21 היא מבטלת מעמדה הרשמי של שפת האם של חמישית מאזרחיה?".
"חוק הלאום מתעלם מזכויות אדם לכלל האזרחים", מסכם הסופר סמי מיכאל בזעם, "לא זו בלבד שהוא פוגע באזרחים שאינם יהודים, הוא פוגע גם ביהודים. זהו חוק התאבדות של עם אשר שגשג ושרד רק בזכות הגשרים שבנה עם עמים אחרים, עם תרבויות אחרות ועם שפות אחרות. אם חפצי חיים אנו, ואם בראש מעייננו גורלה של המדינה, ואם יש לנו מצפון, ראוי לכולנו – יהודים ושאינם יהודים – להוקיע את החוק הגזעני הזה ולפעול לביטולו, ויפה שעה אחת קודם".
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "משרד החינוך רואה חשיבות רבה בהנחלת השפה הערבית לילדי ישראל. חשיבותה הרבה של השפה למדינת ישראל ולאזרחיה נובעת ממרקם האוכלוסייה במדינת ישראל, מיקומה הגיאופוליטי של המדינה ובעיקר מהצורך בהידברות וקיום דיאלוג וחיים משותפים בין דוברי העברית והערבית. אנו מאמינים, כי לימוד השפה יסייע להעמקת הקשר בין העמים, להכרת התרבות ולטיפוח סובלנות ורגישות. המשרד מעודד את חטיבות הביניים ואת החטיבות העליונות ללמד את השפה ומעניק לכך תמיכה תקציבית".
[mc4wp_form id="1006521"]