"נכנסתי לדיכאון. שנאה עצמית ושנאה לגוף שלי השתלטו עלי והתחלתי לפגוע בעצמי. אף אחד לא ידע. חתכתי, הרבה פעמים, בעיקר לרוחב. פחדתי למות, אבל רציתי להכאיב לעצמי. הרגשתי שזו אשמתי, זה העונש שלי בגלל שהצטלמתי ככה, בגלל שבטחתי באותו נער. עם הזמן לחתוך הפך לפתרון שלי לכל דבר, הרגשתי שככה אני מכפרת על דברים שעשיתי. כל מה שרציתי זה למות. לא להיות קיימת".
תמר (שם בדוי) לא סיפרה לאף אחד שניסתה לפגוע בעצמה במשך שנתיים. היא היתה בת 16 כשנער הפיץ תמונות עירום שלה ברשת. רק לפני כמה חודשים, כשאושפזה במחלקת הנוער בשלוותה אחרי ניסיון אובדני, התחילה לדבר. שם בפעם הראשונה גם אובחנה כסובלת מפוסט-טראומה. "אין סיכוי שהייתי מספרת על זה למבוגר שהיה יכול לעזור לי, כי פחדתי מאוד להודות שהצטלמתי ככה", היא אומרת.
- כך תשמרו על ילדיכם מאלימות ברשת- מדריך
- היא שינתה שם ופנים אחרי שניסו לרצוח אותה. רק העיניים מסגירות את הסוד
- ירכיים של נערות מגרות, ירכיים של נערים משעממות
"המון פעמים חשבתי לשים קץ לחיי מהבושה. הנער שהפיץ את התמונות התחיל לדבר עלי, על הגוף שלי, על היכולות שלי. המון בנות החלו לקלל אותי מאחורי גבי: 'זונה', 'היא פשוט מתה שמישהו יזיין אותה', 'מכוערת'. אני שתקתי וחיכיתי שיעזבו אותי בשקט".
מתחילת השנה 20 נערות לפחות טופלו בבתי חולים פסיכיאטריים בארץ, לאחר ניסיונות אובדניים בעקבות הפצת תמונות אינטימיות שלהן ברשת. כך עולה מנתונים שנאספו במיוחד לכתבה מבתי החולים שלוותה, גהה והמרכז הרפואי האוניברסיטאי לגליל. קשה יותר לאמוד את היקף המקרים שלא הסתיימו בניסיון התאבדות, כי אין כמעט תיעוד רשמי לגביהם. על פי נתוני המרכז לאינטרנט בטוח של איגוד האינטרנט הישראלי ועמותת הכפתור האדום, מתחילת השנה הופצו תמונות של כ-225 נערות.
"התופעה הזאת הולכת ומתגברת", מעיד ד"ר גדעון רצוני, פסיכיאטר ילדים ונוער ומנהל מחלקת הנוער בשלוותה. "זה אירוע טראומתי כי הוא מתפתח בבת אחת, ונופל על הילדה כמו טראומה חריפה. זה יוצר אצל הרבה בנות מצב קשה שיכול לגרור מעשים קיצוניים. לפעמים זה לא פחות חמור מבנות שמגיעות אלינו אחרי שעברו אונס".
אלפי כניסות ביום
יעל (שם בדוי), בת 20, גרה בקומה השביעית של בניין רב קומות במרכז הארץ. בחדרה חלון גדול. כמעט כל לילה בשלוש השנים האחרונות היא מתיישבת בקצהו ותוהה אם הפעם תקפוץ. "אני לא יכולה לספור כמה פעמים כמעט קפצתי, כמה פעמים ניסיתי לפגוע בעצמי", היא אומרת.
"אני הולכת לחלון, יושבת שם שעות ארוכות בידיעה ששום דבר לא עוצר אותי, אני לא יודעת למה עוד לא עשיתי את זה. אני לא בטוחה שאני צריכה להיות חלק מעולם שככה דברים מתנהלים בו, אם גם מי שחשבתי שאוהב אותי יכול לפגוע בי ולהשפיל אותי כל כך".
גם סיפורה של יעל התחיל בתמונה אינטימית שצילמה בעבור החבר שלה כשהיתה בת 17. אחרי כמה חודשים נפרדה ממנו, והוא התעקש שהם יחזרו. כשסירבה, החליט להפיץ את התמונה ברבים.
היא מקלידה את שמה בגוגל. השניות שלפני שהתוצאות עולות קריטיות מבחינתה, "יהיו תמונות או לא", היא תוהה. אחר כך היא נועצת מבט מאוכזב במסך; הקישור לאתר שבו עלו התמונות עדיין שם – אתר פופולרי עם אלפי כניסות ביום. היא לוחצת על לינק באנגלית. כל גבר שמעוניין לראות אותה עירומה, יוכל למצוא אותה בשמה המלא תחת הקטגוריה "בנות ישראליות".
"אני מקבלת הרבה הודעות מגברים בגלל זה. כבר לא משנה לי אם ראו את זה עשרת אלפים או אלף איש. אחרי שהמשפחה שלי, החברים שלי והחברים של החברים שלי ראו את זה, כבר לא אכפת לי אם יש עוד כמה אלפים", היא אומרת.
עמוד קלון ציבורי
מנהלי מחלקות נוער בבתי חולים פסיכיאטריים בארץ התמודדו עם התופעה לראשונה לפני כחמש שנים. היום הם כבר יודעים להעיד שהנערות שמגיעות לטיפול או לאשפוז בעקבותיה הן בנות 12-16, ולספר על תסמינים קבועים שפיתחו לאחר שתמונותיהן האינטימיות הופצו ברבים.
"בהרבה מהמקרים אנחנו מזהים תחושה פרנואידית של רדיפה, כי הן לא יודעות לאן התמונות הגיעו", מספר ד"ר יונתן סבר, מנהל חטיבת הילדים והנוער בבית חולים גהה, ופסיכיאטר מומחה לילדים ונוער. "בדרך כלל מדובר בבנות שמסתגרות בבית אחרי האירוע, מפסידות לימודים ומתחילות להיכשל. ברוב המקרים החברים יודעים וההורים לא, ולכן הן מגיעות אלינו בדרך כלל אחרי ניסיון אובדני. המקרים הקיצוניים שמגיעים לאשפוז פסיכיאטרי הם של בנות שמרגישות ש'נגמרו להן החיים'. מטופלות רבות חשות שלעולם לא יוכלו לחזור להיות כמו שהיו לפני האירוע".
לדברי ד"ר אודי בונשטיין, הפסיכולוג הקליני הראשי במרכז הרפואי האוניברסיטאי לגליל, מדובר במקרים שעלולים להביא לתוצאות "הרות אסון": "מוקיעים אותן על עמוד קלון ציבורי, צריך המון כוחות כדי להתמודד עם זה ולא לכולן יש. אירוע שנתפס כפרטי נהפך מהר מאוד לוויראלי. הוא גורר סחיטה, תחושה של בגידה קשה באמון והשפלה בלתי נתפסת".
לדבריו מצטרף ד"ר רצוני: "הרבה בנות מפתחות חרדה, תגובות פוסט-טראומתיות. מה שחוזר כל הזמן הוא תחושות של אשמה. 'מגיע לי' (להיענש. ל"י), 'לא מגיע לי לחיות', 'הרסתי את המשפחה שלי'".
זמן ההחלמה נמשך בין כמה שבועות לכמה חודשים, ואופי הטיפול לרוב פסיכולוגי ולא תרופתי. "אנחנו משלבים טיפול משפחתי ולפעמים גם עם נציגים מבית הספר. אנחנו רוצים ליצור לילדה קרקע בטוחה לחזור אליה", מחדד ד"ר רצוני.
במקרים הקיצוניים ביותר, משפחתה של הנערה נאלצת לעבור דירה כדי לאפשר לה התחלה חדשה. "ראיתי מצבים שבהם משפחות שלמות נאלצו לעבור. המשפחה התביישה כי הרגישה ששמם הוכתם", מספר ד"ר סבר. את דבריו מחזק ד"ר רצוני: "העולם של המשפחה כולה יכול להתמוטט מזה".
"אני מקבל הרבה מאוד הודעות וטלפונים שנפתחים ב'אני הולך להתאבד'. זאת לא תגובה חריגה בנושא", מספר גלעד האן, חוקר עבירות ופשעי מחשב, ששירת כ-20 שנה במשטרה. "הטרדה מינית מתרחשת במסגרת זמן מסוימת ונגמרת. פה יש תחושה שזה אף פעם לא נגמר, ההטרדה לא מפסיקה. אחרי שנה פתאום שוב מישהו פונה לאותה נערה והכל חוזר. לפני שלוש-ארבע שנים היו מקרים אחדים. אז עוד לא היה וואטספ. מאז שהתחלנו להעביר מידע ותמונות בקבוצות האלה, אין דרך חזרה.
"היום פנתה אלי אמא שהילדה שלה, בת 14, צילמה תמונות עירום של עצמה. בדיעבד האם גילתה שהכריחו את הילדה לקיים מין אוראלי – איימו עליה שאם לא תסכים יפיצו את התמונות. טיפלתי גם במקרה של ילדה שצילמה את אחותה במקלחת והפיצה לילדים בכיתה. היא עשתה זאת כמעשה קונדס, אבל התמונה התגלגלה לכל בית הספר".
נשק בין בני זוג
לפני כשנה וחצי נחקק "חוק הסרטונים" של ח"כ יפעת קריב (יש עתיד), שקובע שהפצת תמונות של אדם ללא ידיעתו – או בכפייה מבלי שידע והסכים – תיחשב הטרדה מינית שדינה עד חמש שנות מאסר. למרות החלטת הכנסת להיאבק בתופעה, מעדויות מומחים העוסקים בנושא עולה כי התופעה רק הולכת ומתגברת, חוצה מגדרים ושכבות גיל. זה קרה לנערות בדואיות, לנערות ערביות, לילדות בנות פחות מ-12, לגברים, לחרדים. כל מי שיש לו מצלמה בטלפון נמצא בקבוצת סיכון.
מתחילת 2015 הופצו תמונות אינטימיות של 200 בנות לפחות בישראל מבלי רצונן, כך עולה מנתוני המרכז לאינטרנט בטוח של איגוד האינטרנט הישראלי. בכ-50 אחוזים מהמקרים הנפגעת עצמה התקשרה לקו חם של המרכז שפועל ללא הפסקה1. בשאר המקרים התקשרו הורים או חברים מודאגים.
הגופים הרשמיים בישראל לא אוספים נתונים בנושא. במשטרה לא יודעים כמה תלונות מוגשות בכל שנה, משרד הבריאות לא יודע כמה בנות מתאבדות או מנסות לשים קץ לחייהן בגלל הנושא, וגם באיגוד מרכזי הסיוע שמתנדבותיו עוזרות לבנות שנפגעו, לא מאגדים את המקרים.
"זו כבר ממש לא תופעה שולית. היא קיימת בכל הגילאים ובכל המגזרים. זה הפך להיות נשק בין בני זוג, נשק עסקי, זה מטורף וזה יכול להרוס חיים", מספרת אורנה היילינגר, מנהלת המרכז לאינטרנט בטוח. "טיפלנו במקרה של בני זוג שנפרדו. הבעל לקח תמונות של אשתו ופרסם אותן באתרים פורנוגרפיים. קיבלתי טלפון מאמא לנערה בדואית בת 17. כשהיתה בת 14 הצטלמה בחזה חשוף ושלחה לחבר. שלוש שנים אחרי, התמונה צצה והופצה בוואטספ. בתוך שעות כל הכפר קיבל אותה", היא מספרת.
על פי נתוני המרכז, המרחב הפוגעני ביותר הוא הפייסבוק – 43 אחוזים מהאלימות ברשת מתרחשת שם. בוואטספ מתרחשים 13 אחוזים מהמקרים, 3 אחוזים קורים באינסטגרם ו-28 אחוזים באתרים אחרים.
בואי בלי אמא
"אמא התקשרה בקול מבוהל: 'בואי הביתה מהר. יש פה שני שוטרים שמחפשים אותך'", משחזרת יעל. "מה עשית? את רוצה לספר לי משהו?' עניתי לה שלא. חזרתי הביתה ונסענו לתחנת המשטרה. חיכינו ועדיין לא הבנתי למה קראו לי. השוטר ניגש אלינו שאל אם אני בטוחה שאני רוצה להיות עם אמא. 'אולי עדיף שאני אדבר רק אתך', הוא אמר והוסיף: 'יש לנו תמונות שלך, את יודעת על מה אני מדבר'.
"התעקשתי שהיא תישאר. 'איך שאת רוצה', הוא אמר והתחיל לספר: 'היו לנו מעצרים של נרקומנים בתקופה האחרונה, ובהרבה מהטלפונים שלהם מצאנו תמונת עירום שלך'. 'למי שלחת אותה',' יש לך הוכחות ששלחת רק לבן אדם אחד?', 'איך את יודעת שהוא זה ששלח?'"
יעל נזכרת שוב ושוב ברגע שבו השוטר פתח את המחשב שלו והציג לפניה תיקייה עמוסה בתמונות של נערות ערומות, בהן תמונותיה. "זה היה הזוי. הוא אמר לאמא לצאת, התיישב ליד המחשב וגלגל תמונות בתיקייה. 'אולי תזהי מישהי ותגידי לי את השם שלה', הוא אמר. פתאום לא הבנתי למה לא יושבת אתי שוטרת. בכל מקרה החקירה לא הובילה לשום דבר. זימנו את הבחור, הוא הכחיש ובזה זה נגמר".
"אם תגיעי לתחנת משטרה יתייחסו אליך כאילו את אשמה. אף אחד לא ייקח אותך ברצינות אף שזו עבירה פלילית", מעיד האן, שהיה שוטר ביחידת הסייבר המטפלת במקרים אלה עד לפני ארבע שנים. "אחת הסיבות שעזבתי את המשטרה אחרי שני עשורים היא היחס למתלוננות. לא יכולתי לקבל את התשובה שבזה לא מטפלים (באותה תקופה החוק טרם עבר. ל"י). ראיתי מקרים קשים".
מסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתוניו מתייחסים לשנת 2014, עולה כי 91 אחוזים מנפגעי עבירות ברשת כלל לא דיווחו על כך למשטרה. כמו כן, 59 אחוזים מנפגעי הרשת שכן דיווחו למשטרה – לא היו מרוצים מהטיפול.
מהמשטרה נמסר בתגובה: "ככל שעולה חשד לביצוע עבירה פלילית על פי חוק הסרטונים, הנושא מטופל על ידי מערך מיומן ומקצועי של חוקרי סייבר הפרוסים במחוזות המשטרה וביחידה הארצית בלהב 433, מערך אשר המשטרה העצימה באופן משמעותי בשנים האחרונות2".
וואטסאפ הנורא מכולם
נערות שתמונותיהן הופצו ברשת והוריהם מעלים שאלות כמו: איך מסירים תמונה במהירות? מה נחשב להטרדה? איך אוספים ראיות? אך בהרבה מקרים אין מענה. קומץ אנשים וגופים מתמחים בתחום: המרכז לאינטרנט בטוח, עמותת הכפתור האדום וחוקרים פרטיים. אלה יודעים לפנות לחברות כמו פייסבוק, יוטיוב או אינסטגרם ולבקש מהן להסיר בתוך דקות את החומר הפוגעני.
"אנשים פונים בשביל הכוונה. איך לחסום, למי לפנות, איך לשמור ראיות ואיך להגיש תלונה. מכיוון שהחוק חדש יחסית וגם התופעה, הבורות גדולה", מסביר האן.
"אנחנו מאפשרים לכל הגולשים לדווח באופן אנונימי על ביטויי אלימות ברשת", אומר אלון בר דוד, ממייסדי עמותת הכפתור האדום, אשר פועלת ללא מטרות רווח זה שלוש שנים. "אנחנו מקבלים עשרות פניות ביום. לוקח לנו שלוש דקות עד שלושה ימים למחוק חומר אלים. מתחילת השנה היו כ-25 תלונות על הפצת תמונות עירום".
על פי נתוני העמותה, מתחילת 2015 התקבלו 4,717 דיווחים מגולשים על אלימות ברשת, כמו קבוצות הסתה וחרם, דפים אלימים, איומים באובדנות, מתוכם 90-95 אחוזים הוכחו כאירועים אלימים.
כל גורמי המקצוע מסכימים פה אחד, כי אחת הבעיות הקשות היא העברת תמונות דרך וואטספ, כי אי אפשר להסיר את התמונות הנשלחות דרכה. "בוואטסאפ לא עוקבים אחרי נתונים של משתמשים ולא עוסקים בהסרת תכנים", אומר בר דוד.
הבורות בתחום באה לידי ביטוי גם בבית הספר; שום הסברה פורמלית לא ניתנת לתלמידים בנושא באופן מסודר."הרבה בתי ספר פונים אלינו ומבקשים הסברים בנושא. מאז שלכל ילד יש טלפון חכם, זאת מגפה", מספרת ניצן בן דב, רכזת הסברה ופרויקטים במרכז תאיר ברחובות לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. בארץ תשעה מרכזי סיוע, שמפעילים קו תמיכה שפועל ללא הפסקה ומבטיח אנונימיות מוחלטת3.
בחודשים האחרונים גם משרד המשפטים מנהל קמפיין "מונעים עבריינות נוער ברשת" שנועד להגביר את מודעות ההורים ובני הנוער לתיקון החוק ולעובדה שמדובר בעבירה פלילית לכל דבר. במסגרת הקמפיין הוכנו מערכי שיעור שהועברו בכיתות ונערך שיתוף פעולה עם ערוץ הילדים וכוכבי נוער. תחת ה"האש טג" #שמורעלהאצבעשלך מרוכזים פוסטים מרחבי הרשת בנושא, במטרה להנגיש אותו לנוער.
"אנחנו מסבירות שהעברת התמונות היא עבירה על החוק, הרבה מבני הנוער לא מודעים לזה, ועושים את זה כמעשה קונדס. הדוגמה שלהם היא קים קרדשיאן. המסר שמעבירה התקשורת הוא שנערה צריכה להיות מינית ונחשקת. הגבול לא ברור", מוסיפה בן דב.
"כל השיח על פרטיות בקרב בני הנוער של ימינו כמעט לא קיים. יש פה דור שגדל בלי הבנה של המושג 'פרטי'", אומרת טניה גלבוע, מנהלת מרכז סיוע תאיר. "לרוב הידע שלהם על אינטימיות הוא מפורנו, ואף אחד לא מדבר אתם על גבול ופרטיות. כשהם מקבלים תמונה ומעבירים אותה, הם לא באמת מבינים שעשו משהו רע".
סוף האמון
שנתיים אחרי שהופצו תמונותיה של יעל, היא החלה מערכת יחסים חדשה. היא הרגישה שהיא סומכת על בן זוגה, והאמינה שהטראומה מאחוריה. "באחד הימים חבר שלי צילם את עצמו, שלח לי וביקש שאשלח לו גם. נרתעתי מיד. הוא הסביר לי שהוא רואה אותי עירומה בכל יום, שזה לא סיפור. באותו הרגע הבנתי שאני לא סומכת עליו. נפל לי האסימון שאני לא בטוחה שאני בכלל יכולה לסמוך על מישהו", היא אומרת.
כל הצעירות ששוחחתי אתן מספרות על אובדן אמון במין הגברי, וקושי ביכולת לסמוך על אנשים באופן כללי. לדברי ד"ר רצוני, לנערות אלה לעתים לוקח יותר זמן ליצור קשר גם עם המטפלים בבית החולים, בגלל בעיות אמון. "יש הבדל גדול בין פגיעה מאיש קרוב לבין רחוק. ככל שהקרבה גדולה יותר, הפגיעה קשה יותר. לנערות מסוימות לוקח הרבה מאוד זמן לבנות אמון. ככל שהסביבה הקרובה לא תומכת והמבנה הרגשי לא יציב, הפרוגנוזה הרבה יותר קשה", הוא מסכם.
"זה מלווה אותי, כי בכל קשר מאז אני חושדת בכל גבר שאני מדברת אתו", ממשיכה יעל. "זה שם, אני זוכרת את זה. בתחילת הקשר שלי עם בן הזוג החדש ישבנו עם החברים שלו, וידעתי שכולם ראו את זה. לפעמים הייתי מפחדת שהוא יעזוב אותי בגלל זה. אני נאמנה ולא הייתי עם אנשים אחרים, אבל כולם ראו".
גם תמר מעידה על עצמה שעברה חוויות מסוג זה אחרי הטראומה: "איבדתי אמון בגברים. לא הצלחתי לדבר עם גברים כחצי שנה לאחר האירוע. חשבתי שאני מתאהבת באותו הנער, ככה שבזתי לחלוטין לאהבה. לפני האירוע הייתי שמחה ושאננה, ואחריו נהייתי חשדנית יותר, פסימית יותר. גם היום כשאני כבר במערכת יחסים יציבה ובטוחה – קשה לי לחשוף את עצמי", היא אומרת.
למדריך למניעת אלימות ברשת והתנהלות במקרה שהופצו תמונות של ילדיכם