דרור מנדלבאום-צ'יטיאט |
אי אפשר להתעלם מהתמיכה הרחבה במחאת הלהט"ב לשוויון, מחאה שהטריגר שלה הוא חוק הפונדקאות המפלה גברים. ארגונים וחברות מסחריות הצטרפו בזה אחר זו למאבק במכתבי תמיכה פומביים מהמנכ"ל, מענק יום חופש לעובדים המעוניינים לשבות ביום ראשון ומענקי תמיכה מכובדים בעבור כל עובד או עובדת שיהיו מעוניינים לעבור תהליך פונדקאות. כשמוסיפים לכל ההתגייסות הנפלאה הזו את התמיכה לה זוכה הקהילה בציבוריות הישראלית, אפשר להתמוגג לרגע ואפילו לתהות: אולי בכל זאת יש לנו ארץ נהדרת?
לצד התמיכה חסרת התקדים וכמובן ההתנגדות האוטומטית המגיעה מהאגפים השמרניים בחברה הישראלית, מחאת הלהט"ב מעלה שיח ביקורתי ייחודי מתוך המחנה, מעמיתות ועמיתים להשקפת עולם ליברלית – ממש ירי בנגמ"ש. אור סיגולי תומך במאבק לשוויון של הקהילה אך תוהה לגבי המוסריות של פונדקאות בכלל. כרמל צאייג שגם היא מזדהה עם מחאת הלהט״ב לשוויון בפני החוק, מפצירה בנו לראות בפונדקאות מעשה של סחר בגוף האישה, לא פחות. אודי אלוני אמנם טוען שיש לא מעט מאבקים פרטיקולריים חשובים וראויים בתוך החברה הישראלית אבל מסמן בחוסר מוסריות כל דרישה לשוויון המגיעה ממי שדורש/ת אותו (את השוויון) מתוקף השתתפותו במנגנון הדיכוי הפלסטיני ובעיקר דרך הצבא. ואלון מזרחי קובע שזוהי "מחאה למען, בשם ומטעם האפרטהייד" ועושה שימוש בדימויים קשים מתחום הפדופיליה והשואה כדי להבהיר לנו שיש "היררכיה מוסרית" ובהיררכיה הזו, המאבק לשוויון של קהילת הלהט"ב הוא העוול הקטן אל מול עוול האפרטהייד הגדול.
אם תתנו לי להיות ההומו-מחמד שלכם לדקות הקרובות, אני מבטיח להתייחס לכל הטענות ברצינות וללא התלהמות
פונדקאות, זה בכלל מוסרי?
זו בהחלט שאלה ראויה לדיון עבור כל מי שחותר לחברה שוויונית וצודקת עבור כולם. הטיעון המרכזי נגד פונדקאות יוצא מנקודת הנחה שאשה באשר היא אשה, היא כבר במעמד נחות מבחינה חברתית וכלכלית ולכן כל תשלום בעבור שימוש ברחמה לצורכי נשיאת תינוק של איש/ה אחרים, היא ניצול לא מוסרי הנובע מיחסי כוחות לא שוויוניים בחברה. אין ספק שעם כל ההתקדמות בשוויון עבור נשים, ישנה עוד כברת דרך לא קטנה עד שנגיע ליום בו נשים יהיו שוות לגברים מבחינה חברתית וכלכלית, אבל האם באמת ניתן לגזור קביעה מוסרית גורפת עבור כל הנשים כי הן (במודע או שלא במודע) קורבן של מערכת יחסי כוחות לא שוויוניים? האם אין מצב שבו אשה הבוחרת להיות פונדקאית בעבור תשלום, עושה זאת מתוך בחירה עצמאית, אישית ואפילו מתוך עמדה של כוח?
יכול מאוד להיות שהמבט שלי בתור גבר (הומו לבן פריבילגי וכל החרא הזה) לא מאפשר לי לראות את התמונה המלאה אבל אני חושב שדווקא הניסיון לעגן את התהליך מבחינה חוקית, מעלה לדיון ציבורי את עניין יחסי הכוחות ומייצר קווים מנחים למה ראוי ולא ראוי כמו למשל: גובה התשלום או גודל הפער הכלכלי בין הפונדקאית לבין מי שמבקש להשתמש ברחמה. נראה שדווקא הניסיון לעגן את התהליך בחוק (על כל המגבלות של תהליכים מעין אלה), מסייע לצייר את הגבול העובר בין ניצול נשים חלשות לבין בחירה חופשית של אישה עצמאית על גופה.
עבור אלה הגורסים שכל תהליך פונדקאות בתשלום הינו לא מוסרי באופן גורף ובמיוחד לקביעה של כרמל שזהו "סחר בגוף האישה", אני רוצה (וקצת נאלץ) לשתף בקצרה את הסיפור האישי שלנו:
לפני 16 שנים, גילי בן זוגי ואני רצינו להקים משפחה. במשך ארבע שנים ניסינו תהליכים של אימוץ בינלאומי באוקראינה, מולדובה וגוואטמלה. כל הניסיונות העלו חרס ובעיקר ריפדו את הכיסים של סוכנויות האימוץ השונות. וכך, לפני 12 שנים, במהלך ספונטני (מנוע החיפוש של גוגל), חיפשנו ומצאנו סוכנות אמריקנית המציעה תהליכי פונדקאות גם להומואים בכלל והומואים שאינם אזרחי ארצות הברית בפרט. מאחר והיינו כמעט הישראלים הראשונים לעבור תהליך כזה, נכנסנו לעניין ללא ידיעה מקדימה על סיכויי ההצלחה, המורכבות הרגשית, היחסים עם הפונדקאית, ההיתכנות החוקית של הכנסת הילדים לארץ ועוד.
לשמחתנו, מצאנו דרך הסוכנות שתי נשים נפלאות שהסכימו לעזור לנו להקים משפחה. שלא יהיה ספק, המניע הראשוני של אריקה (תורמת הביציות) ודיאנה (הפונדקאית), היה כספי. אך כבר מלכתחילה שתיהן הצהירו שהן נכנסות לתהליך גם ממניעים מוסריים של עזרה בהקמת משפחה למי שלא יכול להביא ילדים לעולם (סטרייטים או הומואים).
נריץ קדימה 12 שנים: יש לנו משפחה גרעינית של אבא ואבא ושתי בנות מופלאות, תאומות בנות 11, ומשפחה מורחבת עם סבים וסבתות, דודות, דודים,בני דודים, ושתי נשים נפלאות – אריקה ודיאנה – שהן לגמרי חלק מהמשפחה שלנו. אריקה בינתיים התחתנה והביאה לעולם ילד מקסים, היא אשה מרשימה עם מודעות ועשייה חברתית בתחומים מגוונים ואנחנו מתרגשים כל פעם מחדש לגלות איך התכונה הטבעית שלה לצדק חברתי (זה גנטי?), משתקפת באופי של הבנות שלנו. אריקה, בן זוגה והילד שלהם יגיעו סוף סוף לבקר אותנו בארץ בשנה הקרובה.
דיאנה היא אשה עוצמתית ועצמאית באופן מעורר השראה. היא לא ניגשה לתהליך הפונדקאות מתוך צורך בכסף כדי לשרוד כלכלית, היא רצתה סכום של כסף אותו תוכל לשים בצד לכשיגיע הזמן של בתה ללמוד בקולג' ובאוניברסיטה. היא העדיפה את האופציה של פונדקאות מאשר לשקוע בהלוואות סטודנטים חונקות וכמובן הערך של עזרה לזוג המעוניין להקים משפחה, הפכה בעיניה את הפונדקאות למה שהאמריקנים אוהבים לקרוא לו win win. דיאנה כבר ביקרה אותנו פעמיים בארץ יחד עם בן זוגה ובתה שכבר בגרה ואכן מימשה בהצלחה את הכסף ששולם עבור הפונדקאות לרכישת השכלה גבוהה בקולג' ובאוניברסיטה. דיאנה התקדמה מאוד בקריירה שלה ולפני שנה עשו לה מה שנקרא "צייד-ראשים" מלא פחות מאשר המטה של חברת אמאזון בסיאטל והציעו לה תפקיד נחשק. היא עכשיו גרה בסיאטל עם בן זוגה ואני די בטוח שהיא כבר מרוויחה הרבה יותר ממני.
הסיפור שלנו לא כל כך ייחודי, יש עוד רבים ומגוונים ממש כמו החיים עצמם. אני מעלה אותו רק כדי לחתור תחת הטענה שכל פונדקאות היא בהכרח מעשה לא מוסרי. ולכל לוחמי הכוונות הטובות אני רק רוצה להזכיר שכשאתם קוראים לזה "סחר בגוף האשה" אתם בעצם מציגים אותנו כסוחרי נשים, את אריקה ודיאנה כקורבנות חסרות מודעות ואת הבנות שלנו כתוצאה של סחר בגוף של נשים. תסכימו לפחות לחשוב על זה?
משפחת מנדלבאום-צ'יטיאט המורחבת | צילום משפחתי
האם התמכרנו למאבק הפרטי שלנו?
נתחיל ונאמר באופן הברור ביותר, למאבק הלהט"ב לשוויון יש עוד כברת דרך ארוכה עד שניתן יהיה להכריז הצלחה. בארץ ובעולם, יש עדיין נקודות גדולות של חושך ובערות, מתקיימת אפליה גלויה וסמויה, נערות ונערים להטב"ים חווים אלימות וכמובן האפליה החוקית הדורשת תיקון ועוד תיקון ועוד. ובכל זאת, נראה שמאבק הלהט"ב זוכה להצלחות מזהירות בארה"ב ובאירופה ולתמיכה רחבה בציבוריות הישראלית.
איך זה עבד בארצות הברית? רוג'ר לנקסטר במאמרו "על מגבלותיה של פוליטיקת הזהויות" (תרגמה מאנגלית: יוענה גונן), מראה כיצד הפעילים של תנועת השחרור הגאה בסוף שנות השישים בארצות הברית, אימצו את הזהות הפומבית של הומו-לסבית בתור "אמצעי-הכרחי" ליצירה של תנועה פוליטית שתיאבק באלימות ובאפליה ממנה סבלו, אך היעד הסופי אליו חתרו הפעילים באותה תקופה, היה של חופש אוניברסלי כפי שמתבטא בהצהרה: "נהיה הומואים ולסביות עד שכולם כבר ישכחו שזה עניין" ("המניפסט הגאה", קרל ויטמן 1971).
במהלך העשורים שבאו אחר כך, קהילות גאות קיבלו מקום ונראות בערים הגדולות, ה"גאה" הפך להיות נישה שיווקית והמאבקים לשחרור חברתי הפכו למאבקים לשחרור אישי: "זהויות מוחשיות יותר ויותר החלו לצאת מן הארונות ולתבוע את זכויותיהן, כל אחת מהן מתחרה על ההכרה בה בתוך ראשי תיבות הולכים ומתארכים" (לנקסטר, שם). והתוצאה? הישגים מדהימים בתחומים רבים, מהכרה בנישואים בין בני אותו מין, הכרה במגוון של משפחות גאות, מאבק באפליית טרנסג'נדרים ועוד ועוד.
נראה אם כן, שבדומה לתנועות שחרור אחרות ומקבילות בזמן (נשים ושחורים), הוויתור על העמדה הרדיקלית (חופש אוניברסלי מגזע, דת, מין, מגדר וזהות מינית), הביא לתנועת השחרור הגאה הישגים מרשימים ביותר בפרק זמן יחסית קצר. אבל בחירתו של טארמפ לנשיאות ארה"ב הזכירה לקהילה הגאה באמריקה, שלצד המאבק לשחרור כל אותיות הלהט"ב, יש לתמוך במאבקים אחרים החותרים לשוויון. כי אחרת, הביזור של מאבקים מבוססי זהות (לגיטימיים וחשובים ככל שיהיו) הפועלים בנפרד במרחב, רק פועל לטובת הכוח שם למעלה.
אולי באיחור לא אופנתי אבל ניתן להקביל לא מעט מההיסטוריה של המאבק הגאה בארצות הברית לזה שבישראל וכמובן לציין את השינויים המקומיים הנובעים מתרבות מיליטנטית, במדינה צעירה וסקטוריאלית.
לפני 20 שנים, עמדתי ברחוב ז'בוטינסקי (במרחק בטוח – בכל זאת צעירצ'יק בעיר הגדולה) והתבוננתי בהערצה בחברי הקהילה נאבקים במשטרה במה שנקרא "ארועי וויגסטוק". יכול להיות שהחוויה שלי מצומצמת או נאיבית אבל המסר שאני הבנתי מהמאבק הגאה, שם באותו יום ובכלל באותן שנים עם הזכייה של דנה באירוויזיון וההכרה ההולכת וגוברת של הקהילה בציבור, הוא מסר של שחרור כללי עבור הקהילה אבל גם עבור כל אדם באשר הוא אדם. אני זוכר את המצעדים באותן שנים, את הנוכחות החזקה של תנועות מחאה פוליטיות וחברתיות כמו "כבשה שחורה", נוכחות שהלכה והצטמצמה ככל שהמצעד נהיה גדול ומרשים יותר מבחינה מסחרית.
גייז חוגגים כשבעזה יורים
ב-1998, לאחר זכייתה באירוויזיון, נבחרה דנה אינטרנשיונל לככב בפוסטר מיוחד של הסניף ההולנדי של ארגון אמנסטי. בפוסטר נראית דנה, עטויה ספק שביס ספק רעלה, אוחזת בנר זיכרון ומתחתיה הכיתוב ״זכויות לגייז זה זכויות אדם״.
במאמר משנת 2003, ״גלובליזציה קווירית וזכויות אדם: דנה אינטרנשיונל/אמנסטי אינטרנשיונל״ (אייל גרוס, תיאוריה וביקורת 23), מספר לנו פרופסור גרוס כיצד באותה שנה (1998) בכנס משפטי שהתקיים באוניברסיטת תל-אביב, הפך הפוסטר של דנה לדיון ומחלוקת. מחד, היו שטענו שדנה (כמו כל תוצר של תרבות פופולארית) היא דוגמא ל״פטישיזם סחורתי״ ומנגד היו שטענו שדנה מציעה ״התנגדות וחלופה חתרנית״.
נדמה לי שכמו שאני פירשתי באותן שנים את המאבק הגאה בארץ, ככזה החותר לשחרור אוניברסלי, גם פרופסור גרוס בחר לראות בייצוג של דנה הצעה להתנגדות וחלופה חתרנית: "ראו את דנה: היא חוצה את הגבול סטרייט/גיי/טרנסקסואל; היא חוצה את הגבול גבר/אישה; את הגבול יהודייה/ערבייה; ואת הגבול ישראל/מזרח תיכון/אירופה/בינלאומי".
עשרים שנים חלפו ובחודש מאי האחרון נסענו כל המשפחה לעודד את נטע באירוויזיון (הומואים, מה לעשות). היינו גאים להראות לבנות שלנו את החגיגה הצבעונית והמכילה של האירוויזיון, את מה שנטע מייצגת, וכן, גם שמאלנים עוכרים שכמונו חשו גאווה נוכח התמיכה בשיר הישראלי שהתבטאה ברחובות העיר. עשרים שנים אחרי, יצא לנו בינגו עם הזכייה של נטע ואפילו קצת התרגשנו מסגירת המעגל כי הנה בכל זאת אנחנו כאן משפחה גאה עם שתי בנות, חוזרים בראש מורם לעירנו האהובה והסובלנית תל-אביב.
מהפסטיבל הפוליטי של מירי רגב ושות׳ עקב הזכייה התעלמנו כי בחייאת כמה אפשר לתת לה במה?! אבל אז, באותו יום שחור, כשעל גדר הרצועה נהרגים עשרות פלסטינים ובתל-אביב ההמונים נוהרים לכיכר כדי לחגוג עם נטע, באותו יום הבטן התהפכה. לא חייבים להיות שמאלנים כדי להבין את גודל הטרגדיה. גם מי שמאמין שארץ ישראל השלמה ניתנה בצו אלוהי ליהודים, יכול להרכין ראש נוכח ההרוגים, כי אין לשמוח בנפול אויבך וכולם נבראו בצלם.
אותה חגיגה בכיכר חשפה בעיני את הסכנה בהתמכרות המוחלטת לפוליטיקת הזהויות, את הריחוק שהיא יוצרת בין קבוצות מודרות עד כדי ניכור מוחלט אחת לסבלה של האחרת. הקהילה זנחה את היעד האוניברסלי של שחרור עבור כל בני האדם או לפחות האדם הפלסטיני. זה הניכור הזה, שמקומם כה רבים וטובים מהמחנה הליברלי, ועל זה אנחנו חוטפים היום.
למה בכל זאת להצטרף אלינו עכשיו?
עשרים שנים עברו ואנחנו עדיין נאבקים על שוויון בפני החוק של קהילת הלהט״ב ואנחנו נאבק ונשבות כי שוויון זה שוויון. עשרים שנים עברו ולצד הצלחות קטנות וסיזיפיות מול רשויות הבריאות, הרווחה והמשפטים נראה שההצלחה הגדולה ביותר של קהילת הלהט״ב בארץ מתבטאת בתמיכה הציבורית הרחבה לה זוכה הקהילה, בנראות, במצעדי הענק, מה שנקרא ״התנחלנו בלבבות״.
התמיכה הציבורית כה רחבה עד שכמעט אין ספק שחוק הפונדקאות המפלה, עבר מסיבה טכנית הנובעת מהמבנה הפוליטי בארץ, בו מפלגות קטנות (כמו המפלגות החרדיות במקרה הזה), מקבלות יכולות הכרעה שהן הרבה מעבר למנדט שלהן. אבל מבנה פוליטי משנים באמצעות מעורבות פוליטית ומעורבות פוליטית דורשת יציאה מהנישה של הזהות ותמיכה גם במאבקים אחרים החותרים לשחרור אוניברסלי של כל אדם באשר הוא אדם.
אז לכל העמיתים והעמיתות מהמחנה הליברלי, שכואבת להם התמיכה הציבורית לה זוכה הקהילה בימים אלה, אנחנו ממליצים קודם כל לשחרר את המצח כי זה לא טוב לוודג׳, אחר כך לבדוק אם חלקכם לא לוקים בהומופוביה סמויה ואז להבין שכשאתם טוענים שהקהילה מופעלת מלמעלה על ידי מנגנונים של פוליטיקת זהויות ואז אתם תוקפים אותנו – אתם בעצם מנציחים את אותו מנגנון ופועלים לפי אותה שיטה.
הצטרפו ותמכו במאבק שלנו לשוויון כי זה כן בסופו של דבר מאבק לשחרור אוניברסלי או במילותיו של המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק "קוּמִי צְאִי, קוּמִי צְאִי – בְּשׂוֹרַת אָבִיב לָךְ הֵבֵאתִי".
[mc4wp_form id="1006521"]