לפני שלושה חודשים וחצי, יממה לפני ערב פסח שבו מציינים את היציאה מעבדות לחירות, בן זוגי ואני עלינו על טיסת אל על לבוסטון. לא בשביל חופשה ולא בשביל עסקים, אלא כדי להגיע ללידת בתנו, שנולדה בהליך פונדקאות בארצות הברית. היה זה רגע השיא של תהליך שנמשך למעלה משנתיים, שבו התקשרנו עם אישה פונדקאית אמריקנית שהעניקה לנו את המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת.
מדובר בתהליך מפרך, מורכב רגשית ויקר. סקר שוק לבחירת סוכנות פונדקאות ומרפאת פוריות, בדיקות גנטיות, בחירת תורמת ביצית מתוך מאגר של תורמות, טיסה לארצות הברית על מנת לתרום זרע, בחירת פונדקאית, טיסה נוספת לארצות הברית לפגישה עם הפונדקאית ובעלה, עבודה עם שלושה עורכי דין שונים על החוזה המשפטי (עורכת הדין האמריקנית, עורך הדין הישראלי ועורך הדין של הפונדקאית), ניסיון הפריה אחד שלא מצליח, ניסיון הפריה שני שכן מצליח, שיחות סקייפ וטלפון עם הפונדקאית אחת לשבוע, העברות כספים לחו"ל, הכנת מסמכים לבתי המשפט בישראל ובארצות הברית, תרגום חוזים לעברית, הזמנת טיסות ודירות לתאריך הלידה המשוער, הקדמת הטיסות כשמבינים שהלידה תהיה מוקדם יותר, סיור הכנה בבית החולים האמריקני, טיסה של ההורים שלנו שבאים לעזור, גידול ילדה בחודש הראשון לחייה בארץ זרה וקפואה, התמודדות עם סוגיית הביטוח הרפואי הפרטי, הוצאת מסמכי לידה מול הרשויות בארצות הברית, הנפקת דרכון אמריקני לילדה, גיור קונסרבטיבי במקווה, טיסה לארץ עם תינוקת בת שלושה שבועות וכמויות עצומות של ציוד, הסדרת ביטוח רפואי פרטי בקופת חולים עד לקבלת האזרחות, בדיקת רקמות, רישום במשרד הפנים, צו הורות מבית משפט.
לא בחרנו לקיים את הליך הפונדקאות בארצות הברית. הלוואי שהיינו יכולים לעשות זאת בישראל, בשפה העברית, עם פונדקאית שגרה בקרבתנו ואנחנו יכולים ללוות אותה באופן צמוד לאורך הלידה, ובלי להיפרד מ-600 אלף שקלים, שרובם הולכים לגורמים מתווכים ולא לפונדקאית עצמה. אלא שלפי חוקי המדינה, פונדקאות מותרת רק לזוגות סטרייטים, ולכן אנחנו, וכמונו מאות זוגות הומואים ישראלים, נאלצים להרחיק עד לצד השני של כדור הארץ כדי להקים את המשפחה שלנו.
התגובות שקיבלנו מהסביבה לאורך התהליך וסביב הלידה היו מפרגנות מאוד. המשפחות, החברים, הקולגות לעבודה ואנשים רבים שנתקלנו בהם בדרך, הביעו תמיכה בלתי מסויגת בבחירה שלנו להביא ילדים לעולם ולהקים משפחה. מרגש לראות איזה שינוי עשתה החברה הישראלית בקבלת קהילת הלהט"ב והמודלים המשפחתיים החדשים שהיא יוצרת.
דווקא לאור החיבוק שקיבלנו בכל מקום, מתסכל מאוד לראות כיצד ממשלת ישראל פועלת שוב נגד קהילת הלהט"ב. לממשלה הייתה השבוע הזדמנות להעביר תיקון לחוק הפונדקאות אשר יתיר לזוגות חד מיניים לקיים את ההליך בארץ, ובמקום זאת היא בחרה להנציח את האפליה כלפי להט"בים בחוק ולמנוע מאיתנו את הזכות להקמת משפחה, רק כי אנחנו הומואים.
הפער בין המציאות הישראלית היום-יומית לבין מה שקורה במערכת הפוליטית הוא בלתי נתפש. במערכת החינוך לומדים כיום אלפים רבים של ילדים לזוגות חד מיניים. בכל יחידות הצבא משרתים חיילים וקצינים מחוץ לארון. בגופי התקשורת יש ייצוגים בולטים להומואים, לסביות, טרנסים וביסקסואלים. הרשויות המקומיות מקדמות יוזמות לתמיכה בקהילות הלהט"ב המקומיות. אפילו המעסיקים הגדולים במשק, שבדרך כלל נמנעים מקביעת אמירות ערכיות ברורות, התגייסו במחאה האחרונה בצורה חסרת תקדים למען עובדיהם הלהט"בים.
ואילו בממשלה העדיפו ליישר קו עם הגורמים הקיצוניים ביותר, ולהתעלם מצרכי האזרחים הלהט"בים. הכעס מתעצם לנוכח העובדה שביד אחת ראש הממשלה משתמש בקהילה הגאה ככלי להסביר לעולם עד כמה ישראל נאורה ומתקדמת, וביד שנייה הוא בחר להצביע כנגד זכותנו להקים משפחות.
האמת, יש בזה אפילו משהו פתטי, במחשבה שאם ימנעו מאיתנו להביא ילדים לעולם, אנחנו ניכנע לתכתיבים האלה. קהילת הלהט"ב הוכיחה לאורך השנים פעולה נחושה ועקבית אל מול האפליה וההומופוביה. בפראפרזה למשפט אחר, אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה. ולראייה, אנחנו יוצאים מהארון, חיים בדרך שמתאימה לנו, נלחמים על האמת שלנו ומקימים משפחות גאות.
לפני שלושה חודשים וחצי, יממה לפני ערב פסח שבו מציינים את היציאה מעבדות לחירות, בן זוגי ואני עלינו על טיסת אל על לבוסטון. לא בשביל חופשה ולא בשביל עסקים, אלא כדי להגיע ללידת בתנו. כעבור מספר ימים, שירה הגיחה אל אוויר העולם והפיצה בחיינו אור גדול. את שירה נגדל לאורם של ערכי השוויון והחירות ונחנך אותה לקבלת האחר והשונה. גם אם הממשלה תמשיך להפנות לנו עורף, אנחנו לא נוותר. נמשיך להיאבק עד שנהיה אזרחים שווי זכויות. נמשיך בכל הכוח, עד שנצא לחירות.
נעם בר-לוי הוא אבא של שירה, בן זוגו של עמית ומנהל מרכז קהילתי רמת ישראל-ביצרון בת"א-יפו
[mc4wp_form id="1006521"]