רביב דרוקר עשה היום עוול אדיר בהארץ עם פרסום טורו "עושים עוול לרמון". העוול של דרוקר היה שהאשים את הסטודנטיות של אוניברסיטת תל אביב שבחרו בדרך "מניפולטיבית ואפילו מרושעת", וגם "עשו קילומטראז' של יחסי ציבור על הגב של חיים רמון". ומה היה חטאן של הסטודנטיות? הן דרשו מהאוניברסיטה לא להעסיק את חיים רמון, השר לשעבר (בריאות, משפטים ועוד) שהורשע במעשה מגונה, כמרצה באוניברסיטה.
את העוול הזה יצר דרוקר בעצמו באמצעות שורה של מניפולציות מרושעות על העובדות. ובניגוד לסטודנטיות, הרי שממנו, איש תקשורת מנוסה ומודע לכוחן של מילים, אפשר היה לצפות לטיעונים קצת יותר מרשימים.
תובע יו"ר תא סטודנטיות. חיים רמון | צילום: משה מילנר, לע"מ
הנה לכם המניפולציה הראשונה (לא בהכרח לפי הסדר): "אנחנו באמת מבקשים לקבוע סטנדרט שלפיו אדם שהורשע בעבירה שאין עמה קלון, שנעשתה ביולי 2006, לא יכול ללמד בקורס באוניברסיטה ב–2018?", שאל דרוקר שאלה רטורית בטורו. זוהי שאלה נחמדה, אבל היא מגיעה באיחור של שבוע ובכלל לא קשורה ישירות למתקפה הציבורית הנוכחית על רמון.
הרי דרוקר לא כתב את הטור הזה בעקבות מכתב הסטודנטיות שפורסם ועשה קצת רעש שמיד נרגע, אלא אחרי שרמון בעצמו הגביר אתמול את הסערה ברשת כשהחליט לתבוע את הדר שגיא, יו"ר תא הסטודנטיות, תביעה שהובילה להתגייסות של יותר מ-1,600 אישה ואיש עד כה לרשת גיבוי לשגיא, למקרה שתפסיד בתביעה.
"למה ביקשת ממפיקה את הטלפון שלי?" | הפוסט של הדר שגיא
שלא כמו שגיא והקצינה בה בוצע המעשה המגונה, הזיכרון הקולקטיבי לא נמצא בעמדה מוחלשת לעומת זו של רמון. אם אפילו עורכי דין ועיתונאים תמהו השבוע כיצד רמון יכול לתבוע על כך שהוא מכונה עבריין מין, בזמן שהורשע במעשה מגונה ואפילו ציטטו מהחוק, קל וחומר סטודנטיות שאינן משננות את חוק לשון הרע יומם וליל. אי אפשר לצפות ממי שאינם עורכי דין או עיתונאים לגלות בקיאות כה גדולה בכל משפט מהכרעת הדין. הציבור זוכר את השורה התחתונה.
רמון הוא בריון
את המתקפה הנוכחית הביא רמון על עצמו במעשיו הבריוניים – ולא בפעם הראשונה. למעשה רמון הוא בריון סדרתי, ובכך דרוקר מעדיף לא לדון. או שבעצם זה לא מדויק. הוא כן מזכיר חלק מהנקודות בטורו, אבל הן לא מפריעות לו להמשיך בתזה שלו על מי גרם עוול למי בסיטואציה הנוכחית.
אז בואו נדייק את דרוקר. ראשית, רמון לא "ניסה לנשק" את הקצינה אלא דחף בכוח את לשונו לפה של קצינה, ועל כך הורשע במעשה מגונה, או כמו שכתבו עליו השופטים: "לא בתחום האפור עסקינן, ולא בתחום הדמדומים, אלא במעשה פולשני, פוגע ומשפיל… נשיקה שאיננה בהסכמה מעוררת דחייה, גועל ומיאוס".
"מערכת לא חכמה ולא צודקת". רביב דרוקר | צילום: יח"צ
רמון גם לא הסתפק רק בנשיקה בכוח, הוא רדף את המתלוננת שנמצאה על ידי השופטים אמינה לגמרי: "הבעת החרטה המאוחרת אינה מתיישבת עם האופן שבו ניהל הנאשם את הגנתו, כאשר כל חצי ההגנה כוונו נגד המתלוננת, להכפשת שמה ולרמיסת כבודה ברבים… בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו" ואף "המעיט וצמצם את מעשיו ואחריותו ומנגד הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת".
דרוקר הגדיר את הרדיפה הזו "מערכה לא חכמה ולא צודקת".
בהמשך התלונן רמון פעמיים על קרן נויבך למנכ"ל רשות השידור ולנציב הקבילות ברשות השידור, אחרי שהעזה להזכיר בשידור שהורשע בפלילים וציינה כי הוא עבריין מין. עכשיו הוא תובע את יו"ר תא הסטודנטיות בתל אביב על שהעזה לפנות לאוניברסיטה ולבקש שלא תעסיק את רמון מרצה, וטענה כי הוא עבריין מין.
בדיוק כשם שכפה לפני 12 שנים את לשונו על קצינה והורשע במעשה מגונה, כך חיים רמון מנסה לכפות היום על הציבור כיצד לזכור את הפרשה הזו.
חד פעמיים
המניפולציה הבאה, החוזרת על עצמה, היא: "חיים רמון מעד באופן חד פעמי". מי אמר? למה שנעשה את ההנחה האוטומטית הזו למי שהטריד? נכון, בית המשפט כתב את זה כי זה היה המקרה היחיד שהובא בפניו, אבל תשמעו את דרוקר עצמו.
הבוקר בתוכנית קלמן ליברמן ברשת ב', כשהתראיין לפני כותבת מאמר זה, טען דרוקר באופן נחרץ כי חיים רמון מעד באופן חד פעמי, אך באותה נשימה הזכיר – כלאחר יד – את מה שכלל לא זכרתי ואיני חושבת שרבים זוכרים, שקלמן ליבסקינד חשף ב-2006 את טענותיה של אישה נוספת שטענה כי רמון הטריד אותה ואף נשלחה על ידי מעריב להיבדק בפוליגרף ונמצאה דוברת אמת, אך סירבה להתלונן.
בנוסף, המציאות מלמדת שהטרדה לרוב אינה חד פעמית, גם אם מוגשת ומגיעה למשפט רק תלונה אחת נגד המטריד. מקור הטרדה מינית של אישה על ידי גבר בעמדת כוח היא, במקרה הכי טוב, בחוסר הבנה עמוק של התוקף את מערכת היחסים ורצונה של האישה העומדת מולו. במקרה הזה, "אי ההבנה" שדרוקר מייחס לרמון לגבי שיתוף הפעולה של המתלוננת – מעיד בדיוק על ההפך מ"מעידה חד פעמית". למה שנחשוב שאי ההבנה של רמון את הקצינה, כמו שדרוקר מגדיר זאת, היא חד פעמית? אולי היו עוד מקרים שבהם לא הבין?
אגב חד פעמי – רמון הורשע אמנם "רק" במעשה מגונה אחד, אבל לעומתו איש התקשורת עמנואל רוזן לא הורשע מעולם בפלילים, ואפילו לא הוגש נגדו כתב אישום. האם מישהו מאיתנו יכול לדמיין את אוניברסיטת תל אביב מגייסת את עמנואל רוזן לשמש מרצה בין כתליה? האם במקרה כזה, אם תא הסטודנטיות היה מתלונן, דרוקר היה כותב ב"הארץ" שנעשה עוול לרוזן – כי הוא מעולם לא הורשע בדבר? יאמרו המתנגדים לרוזן (שהתחקיר אודותיו פורסם ב"הארץ" בידי הכותבת – ש"ש), שבמקרה שלו לעומת רמון לא היה מדובר במעידה חד פעמית, אלא בסדרתיות, שכן כ-20 נשים לפחות טענו שהטריד אותן. מולם יאמרו תומכי רוזן, כי הוא לא הואשם או הורשע בדבר ולכן הוא חף מפשע וצח כסדין.
אילנות נמוכים
האם הייתי חותמת על מכתב תא הסטודנטיות לאוניברסיטת תל אביב בדרישה שלא לצרף את רמון כמרצה? אני לא בטוחה, למען האמת. החשיבות הציבורית והחברתית שבמתן אפשרות שיקום וניקיון שמו הטוב של עבריין בהחלט ברורה לי (גם אם מעדיפה שייקח אחריות בצורה יותר חד משמעית ואלגנטית קודם). האם מכל הג'ובים שבעולם ראוי שאדם כזה יהיה מחנך? לא בטוח. וגם אם התשובה היא כן בעיניכם, מורה ומחנך ודמות מופת, זה בכלל לא משנה, שכן לסטודנטיות שלומדות בתל אביב מותר להתלונן או לבוא בדרישות לאוניברסיטת תל אביב. הן גם בהחלט רשאיות לצפות מהאוניברסיטה שתשדר מסר נחרץ שמטרידנים לא יהיו בין כתליה, בטח שלא כמרצים, בטח לא באווירה הציבורית בה אנחנו נמצאים היום, מאבק בתופעת עבירות המין וההטרדות המיניות, ההבנה כמה נשים מוטרדות ופגועות מהלכות בינינו, כמה הכל בוער וכואב.
דרוקר בחר להיתלות באילנות נמוכים – האם לעו"ד דורי קלגסלבד שהורשע ב"גרימת מוות ברשלנות" מותר ללמד קורס על ועדות חקירה? כן, כנראה שמותר לו. הוא משפטן מבריק, זכותם של סטודנטים לשבת ולהקשיב לו, וזכותם של אחרים לראות מול עיניהם שוב ושוב את הרגע שבו קלגסבלד ש"אינו זוכר דבר ואינו מסוגל לשחזר את מעשיו בשעת התאונה", נוהג בדרך נמיר לאחר ששתה כוס יין בארוחת צהריים, והורג את יבגניה וקסלר ואת בנה ארתור בן השש.
רמון, בדיוק כמו קלגסבלד, הם הדוגמאות הכי טובות לעד כמה לא פעם לא רק שלא נעשה כל עוול למי שהורשעו בפלילים, אלא הם אפילו מחובקים ומוגנים על ידי המילייה שלהם, לרוב מקרב האלפיון העליון. קלגסבלד חזר למילייה שלו, ואפילו המשיך לעבוד עם החברות הממשלתיות שעמן עבד טרם התאונה. רמון גויס לעבוד אצל שורה של בעלי הון רגע אחרי פרישתו מהחיים הפוליטיים. המשיך לקבל חיבוק תקשורתי אדיר כולל הופעות לא מעטות בכלי התקשורת כפרשן פוליטי או מומחה. ציפי לבני אפילו העסיקה אותו כיו"ר תנועת קדימה. ב-2007, זמן קצר בלבד אחרי הרשעתו, הוא התחתן עם עורכת מגזין הנשים של גלובס, ורד רמון ריבלין, בחתונה עמוסת מקושרים שערך חברו הרב אריה דרעי. "נזק תדמיתי שכנראה לא ניתן לתיקון"? לא בטוח, דרוקר. מי כמוך יודע כמה קשה להפיל את החזקים באמת.
[mc4wp_form id="1006521"]
