"את מרוויחה כמו חבר כנסת גבר, ואת יודעת את זה", פנתה רינה מצליח הפרשנית הפוליטית הבכירה מחברת החדשות לח"כ מירב מיכאלי, ולאחר רגע הוסיפה בכנות: "לעומת זאת, אני לא מקבלת שכר כמו גברים במעמדי בתקשורת". את הדברים האמיצים – והמקוממים – אמרה מצליח בפאנל שעסק בנושא הפערים החברתיים הנוצרים בעקבות התפתחות ענף ההייטק בישראל, בכנס שנערך מטעם המסלול האקדמי של המכללה למינהל יחד עם משרד הכלכלה ורשות החדשנות.
מצליח כמובן לא לבד. למרות העלייה במודעות ועל אף שנשים השתלבו ברוב תחומי העיסוק בישראל, עדיין ניכרים פערים גדולים בין שכרן לשכר הגברים. מסקר שהתפרסם החודש באתר AllJobs שבו נשאלו נשים מכל תחומי העבודה במשק, עולה כי 49% מהנשים טוענות שהן מקבלות שכר נמוך משל הגברים העובדים בתפקיד דומה בארגונם ו-68% מהנשים מחזיקות בדעה שהן היו מתקדמות בקלות רבה יותר בארגון אילו היו גברים. רק 5% מהנשים העידו שהן מרוצות משכרן. בנוסף, 62% מהנשים העידו כי נשאלו בראיונות עבודה על חיי הזוגיות והמשפחה שלהן, התוכניות להינשא או להביא ילדים לעולם. שאלות שאסורות על פי חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
"הנתונים שעולים מהסקר של אולג'ובס חמורים, אבל לא מפתיעים״, אומרת יערה מן, מנהלת תחום שוק תעסוקה בשדולת הנשים בישראל. ״אנחנו יודעות שנשים בישראל מרוויחות שכר נמוך יותר מגברים כמעט בכל תחום ובכל משלח יד, ושאפשרויות הקידום והשכר שעומדות בפניהן מצומצמות יותר. הסקר חושף לא רק את האפליה הבוטה בשכר בין נשים לגברים, אלא גם את העובדה שנשים יודעות שהן מופלות, ואת ההתמודדות הבלתי פוסקת של רוב הנשים עם הפרת זכויות ועם הטרדות מיניות בשוק העבודה״.
פסק הדין הראשון של בג"ץ שעוסק באפליית שכר על רקע מגדרי ניתן כבר ב-2012, לאחר עתירה שאותה הגישו אורית גורן ושדולת הנשים בישראל. גורן טענה כי מעסיקתה, רשת "הום סנטר" שילמה לה שכר חודשי נמוך משמעותית מזה של קולגה שלה ממין זכר שביצע עבודה זהה. בג"ץ קיבל את העתירה והשופטת דורית ביניש התייחסה בהרחבה לצורך בהגנה על נשים מפני אפליה בשוק העבודה ולתופעה החמורה של פערי שכר מגדריים.
איור: רון לוין
"מאז אותו פסק דין חשוב ייצגנו בבית המשפט מספר לא מבוטל של נשים שפנו לקו הפתוח שלנו לאחר שהופלו בשכר", מספרת יערה מן, מנהלת תחום שוק תעסוקה בשדולת הנשים בישראל. "ניהלנו הליכים משפטיים, בחלקם כבר התקבלו פסקי דין משמעותיים ומרכזיים בתחום. שמנו לנו למטרה להילחם בתופעות פסולות אלה בין היתר באמצעות הליכים משפטיים, שבהם נפסקים פיצויים משמעותיים לנפגעות״.
ואכן, השדולה רשמה עוד כמה ניצחונות, כמו זה שהתקבל בראשית 2017, כאשר אחרי שנים של מאבק בית הדין הארצי לעבודה פסק פיצויים בסך 200 אלף שקל לגלית קידר ולדפנה אילוז, עובדות אגף התברואה בעיריית ירושלים שגילו כי הן משתכרות כ-30% פחות מהגברים שעובדים לצדן ומבצעים עבודה זהה להן.
באותה שנה קיבל בית הדין לעבודה בבאר שבע את תביעתן של מנהלת המכירות ומנהלת השיווק בנמל אשדוד, שדרשו להשוות את שכרן לשכר מנהל בנמל, שהשתכר אלפי שקלים יותר מהן. השופט קבע שהאחריות, המאמץ והמיומנות שנדרשת משלושתם זהה, ולכן פער השכר הוא תוצאה של אפליה. טענת הנמל שהעובדות מועסקות בחוזים אישיים לעומת הגבר שנכלל בחוזה קיבוצי, לא שינתה את החלטתו של השופט שטען כי חוק שכר שווה לעובד ולעובדת גובר על הסכמים קיבוציים והבדלים בתקנים, ושאם העבודה היא אותה עבודה – צריך לשלם עבורה את אותו השכר.
"פערי השכר בקרב עובדים ועובדות מאוגדים או המכוסים בהסכמים קיבוציים קטנים יותר, שכן סולמות השכר אחידים ועיקר הפער הוא ברכיבים תוספתיים כגון שעות נוספות, פרמיות, אחזקת רכב", מסבירה ד"ר יעל חסון, חוקרת ומרצה ממרכז אדוה. "כאשר המיקוח הוא אינדיבידואלי, פערי הכוחות בין גברים לנשים בשוק העבודה וחלוקת העבודה המגדרית בבית מתבטאים גם בדפוסי מיקוח שונים: נשים מתמקדות בביטחון תעסוקתי ודורשות לרוב שכר נמוך יותר בנקודת הכניסה, גברים מתמקדים בשכר ונוטים לדרוש את השכר הגבוה ביותר האפשרי להערכתם".
דיכוי תעסוקתי
"הפערים בשכר בין נשים לגברים הם תופעה אוניברסלית שמשקפת אי שוויון בחלוקת העבודה המגדרית בבית ובשוק העבודה", אומרת חסון. לדבריה אנו עדים למגמה של צמצום מאוד איטי בפערים: לפי נתוני הלמ"ס הפער בשכר הממוצע לחודש עמד בשנת 2016 על 36%, כאשר ב-25 השנים האחרונות הוא הצטמצם רק ב-8%.
משום שהפער בשכר החודשי הממוצע נובע בעיקר מהבדלים בשעות העבודה – כשנשים מיוצגות בשיעורים גבוהים יותר בקרב בעלי משרות חלקיות – נהוג לבחון את הפער הממוצע לשעת עבודה. במקרה זה הפער השעתי עמד על כ-18% ב-2016 וקצב הצמצום שלו איטי יותר מהפער בשכר החודשי.
"הסבר מרכזי לפערי השכר השעתיים הוא הבידול התעסוקתי", אומרת חסון. "ישנו ריכוז גבוה של נשים בענפים ובעיסוקים נבדלים, בעיקר במקצועות החינוך, הטיפול והשירותים, שהשכר בהם נמוך בהשוואה לענפים ועיסוקים שבהם מרוכזים גברים". ואותם שירותים חברתיים שמהווים מקום תעסוקה מרכזי של נשים, עוברים תהליכי הפרטה והוזלת עלויות ההעסקה של עובדות, באופן בולט במקצועות הטיפול והבריאות. ומכאן נוצרה תבניות העסקה פוגעניות: העסקה באמצעות קבלנים, על בסיס שעתי, במשרות חלקיות וברמות שכר נמוכות. וכמובן, ישנה חלוקת העבודה בבית והמחיר שגובה האימהוּת בשוק העבודה.
"נשים הן עדיין האחראיות העיקריות על העבודה שלא בשכר: תחזוקת הבית והטיפול בבני המשפחה. עובדה זו משפיעה על השתלבותן בשוק העבודה. בולטת במיוחד התופעה של 'קנס האימהות': בגילאי ההולדה וגידול הילדים שכרן של אימהות יורד, בעוד שכרם של אבות עולה. כמו כן, החיפוש אחר משרות עם שעות עבודה 'ידידותיות למשפחה' מנתב נשים לעיסוקים מסוימים ולדרגות נמוכות יותר".
גם דפוסי השכלה שונים מתורגמים לבידול תעסוקתי. "נורמות לגבי חלוקת התפקידים בבית משפיעות על מסלולי הלימוד של גברים ונשים", מסבירה חסון, "לנשים יש ייצוג יתר בתחומי לימוד כמו חינוך ומקצועות עזר רפואיים, בעוד שגברים נוטים ללמוד תחומים בהם השכר גבוה כגון הנדסה ומדעי המחשב".
"נשים מתמודדות באופן בלתי פוסק עם הפרת זכויות בעבודה". יערה מן, שדולת הנשים. צילום: דנה שמעוני
נדמה כי רשימת הסיבות לפערי השכר כמעט לא נגמרת. חסון מציינת גם את הדעות הקדומות לגבי יכולתן של נשים כאחד הגורמים לאפליה. "מעסיקים רבים חושבים שישנם תפקידים שנשים תתקשינה למלא בשל כישורים פחותים", היא מסבירה. "כמו כן רווחת התפיסה שלפיה נשים הן מפרנסות משניות, ולכן ניתן לשלם להן פחות. בנוסף, ישנן נורמות תעסוקתיות שיוצרות ומקבעות אי שוויון מגדרי. למשל ארגונים שמכילים יתרונות מובנים עבור גברים, כמו הנורמה של שעות עבודה ארוכות. מי שעובדים יותר נתפסים כיצרניים יותר וזוכים בשכר גבוה יותר ובקידום, ללא קשר לתפוקה".
אפשר לסמן קבוצות שסובלות בצורה קשה יותר מפערי השכר?
"בהחלט. בתחתית סולם השכר נמצאות נשים ערביות ונשים יוצאות אתיופיה".
"אני אמורה לפחד להיכנס להיריון?"
מעטות הנשים שמוכנות להיחשף ולספר את סיפור האפליה המגדרית שחוו במקום עבודתן. החשש המרכזי שלהן הוא שהחשיפה תקשה עליהן למצוא עבודה חדשה או להרע להן במקום העבודה הנוכחי. גם מ' הייתה מוכנה לשתף בסיפורה רק בעילום שם."עבדתי במשך חצי שנה בתפקיד יועצת השקעות בבנק", היא מספרת. "כשהייתי בחודש השמיני להריוני המחלקה עמדה לפני ביקורת. התבקשתי לסדר את הקלסרים, מה שגם גבה ממני עומס פיזי כבד מדי במצבי וגם לא היה חלק מהעבודה המקצועית שלשמה הגעתי. כשלדברי המנהלים שלי לא עמדתי במשימה, פוטרתי מעבודתי. וזה לא הכול: כשילדתי, קיבלתי את המשכורת עבור החודש שעבר וגם את דמי הלידה, אז ביטוח לאומי שלל ממני את דמי הלידה בטענה שעבדתי בתקופת חופשת הלידה. כשגם מכתב הפיטורים לא עזר, ביקשתי מהבנק שישלחו מכתב הסבר לביטוח לאומי ובו יבהירו כי המשכורת שולמה על החודש שבו עבדתי לפני הלידה, אך הם סרבו".
מ' החליטה לוותר ולא פנתה לארגוני הסיוע שיסיעו לה במאבק הבירוקרטי. מי שלא וויתרה היא ש', יועצת מס בת 25 מדרום הארץ שבינואר השנה, חודש אחרי שהחלה לעבוד במשרד רואי חשבון, נכנסה להריון. לדבריה, הבוס שהרבה לציין את עבודתה הנפלאה, שינה את יחסו אליה לאחר שהודיעה להם על ההיריון. "אפילו מזל טוב או בשעה טובה הוא לא אמר, רק הסתכל עלי בפרצוף המום ומאוכזב ולא אמר כלום", היא אומרת ומספרת שהתלונות עליה הלכו ונערמו וכך גם המטלות החדשות.
בסופו של דבר הגיע הזימון לשימוע לפני פיטורין. ש' היתה עד כדי כך תמימה, שאפילו עו"ד היא לא שכרה לשימוע, בטוחה שטיעוניה יסיימו את העניין. "בסופו של דבר עניתי לו על כל טענותיו. אמרתי לו שאני מרגישה לא רצויה ושאני שוקלת לא לחזור לעבודה אחרי הלידה. הבטחתי שאם חרב הפיטורין לא תהיה מונחת על צווארי עד הלידה, אני מתחייבת לו שחוזה העבודה ביננו יסתיים מיד לאחריה. לא הייתי אומרת לו כאלה דברים אילולא היחסים הפכו כל כך עכורים. בהתחלה קיבלתי יחס נהדר ומאז שהודעתי על ההיריון הבוס פשוט הפנה אלי גב והפיל עלי כל טענה אפשרית. הוא אפילו טען שאני משפיעה לרעה על כל המשרד".
יומיים אחרי השיחה הטעונה הגיע מכתב הפיטורין. "זה היה ב-30 במאי, לפני שהגעתי לשישה חודשי עבודה מלאים, כפי שנקבע בחוק העבודה ועל מנת לקבל את כל הזכויות המגיעות לי כאישה בהיריון. הבוס שלי עקף את החוק וקיצר את ימי העבודה החוקיים שלי, כדי שלא אכנס לקריטריונים של חוק העבודה. ציינתי זאת בפניו בשימוע והוספתי עוד שחודשיים לפני הלידה אף אחד לא ייקח אותי לעבודה. הוא אמר שהוא מבין, אבל המשרד מעל לכל. בבית התקשרתי לממונה על העסקת נשים במשרד הכלכלה, לנסות להבין מה אומר החוק ומהן זכויותיי ואז הפנו אותי לנציבות לשוויון הזדמנויות בעבודה ובמקביל פניתי לקו הסיוע המשפטי של נעמ"ת. כרגע אני מחכה.
"כנראה לא תהיה לי ברירה, ואצטרך להקדים את דמי הלידה שמגיעים לי מביטוח לאומי. בשבוע שבו פוטרתי גילו לי סכרת היריון, כנראה מהלחץ הנפשי ומתחושת העלבון. אבל זה פחות מטריד אותי, כרגע אני בעיקר דואגת ממה שיהיה אחרי הלידה, מי יקח לעבודה אמא לתינוק בן חודשיים? מה עוד שבמקצועי כל פיטורים הוא כתם, ולא משנות הנסיבות. מעסיק רואה שפוטר ומיד חושב שלא היית בסדר. זה מכפיש את שמי, גם אם ארצה ביום מן הימים לפתוח עסק עצמאי.
"יותר מכל זו תחושה נוראית. הרגשתי שלא משנה מה אעשה, לא אהיה בסדר. חוסר אונים מוחלט. כששמעתי בעבר על נשים שפוטרו בזמן היריון חשבתי שהן לא היו בסדר, שאולי הן ניצלו את מצבן. ואני, לא ניצלתי ימי חופשה או שעות היריון, את כל הבדיקות עשיתי אחר הצהריים כדי לא לפגוע בעבודה. כשחברה שמעה על המקרה שלי, היא שאלה אותי: 'אני אמורה לפחד להיכנס להריון?', אני מדברת עם נשים בגילי ובמעמדי, וכולנו מבינות שיש פה בעיה של אפליה על רקע היריון, ומטאטאים אותה מתחת לשטיח".
"טיפול נקודתי לא מספיק"
"כיום עיקר הפונות לקווי הסיוע מבקשות ייעוץ וסיוע בנושאים הקשורים להפרת זכויות סביב הריון ולידה, מאחר וכבר קיימת מודעות בציבור הרחב לכך שזה אסור", אומרת עו״ד גלי זינגר, מנהלת המחלקה המשפטית בשדולת הנשים. "פניות רבות מתקבלות גם בנושא של הטרדות מיניות, נושא שעלה לכותרות בחודשים האחרונים, בעקבות קמפיין MeToo. באופן דומה, גם המודעות לסוגיית האפליה המגדרית בשכר עלתה משמעותית בשנים האחרונות, ובהתאם לכך עלה גם מספר הפניות לקו בנושא זה.
"אלא שבכל הנוגע לאי השוויון המגדרי הקיים בשוק העבודה – טיפול נקודתי אינו מספיק. יש לקדם שינוי אמיתי בעולם התעסוקה על ידי פירוק המנגנונים אשר מפלים נשים באופן מערכתי, ועל ידי יצירת מערכות אכיפה אפקטיביות נגד הפרת זכויות, אפליה ישירה בשכר והטרדות מיניות בעבודה״.
"לא רק שאנחנו לא מזהות שיפור במצב הזה, פערי השכר הכלליים בין נשים לגברים במשק התרחבו בשנה האחרונה", מצהירה מן. "האחריות להביא את השינוי המיוחל מונח בידיים של המעסיקים ובידיים של המדינה – היא לא נמצאת בידיים של הנשים שסובלות מהאפליה".
"עיקר הפונות לקווי הסיוע מבקשות סיוע בנושאים הקשורים להפרת זכויות סביב הריון ולידה". עו"ד גלי זינגר. צילום: דנה שמעוני
גם ד"ר הנרייטה דהאן כלב, מייסדת וראש התכנית המגדר באוניברסיטת בן גוריון, מסכימה שהשינוי המיוחל לא יגיע מארגוני הנשים. "אם הארגונים היו מסייעים, היינו מרגישים שינוי במקומות שבהן הם מצויים. לצערנו מדובר בארגונים שיכולים לכל היותר לספק אמפטיה, אבל אין להם הרבה ידע מקצועי, כוח פוליטי או נגישות לגופים הפורמליים, שיכולים לגונן על הנשים כגון עורכי דין או מטפלים ופסיכולוגים. וממה שראיתי במקומות אלה, לפעמים הם חסרי ידע וניסיון ולצערי לעיתים מסיבים נזק בגלל בורות בטיפול.
"רוב העבודה מושתתת על התנדבות של פעילות שנפגעו בעבר או על טוב ליבן של נשים שמעניקות מזמנן. עורכות הדין המועסקות על ידי הארגונים או בעלות מקצוע אחרות עמוסות מאוד ואינן יכולות לתת טיפול יסודי ומקיף. גם בעיות תקציב בגופים כאלה מכבידות על יכולת הארגונים לעמוד במעמסה. כמו כן, עובדה בתחומים אלה שוחקת מאוד ואין הרבה מנגנוני תמיכה כך שתחלופת נותנות השירות גבוהה".
את האחריות לאפליה המגדרית שרק הולכת ומעמיקה למרות המודעות העולה, דהאן כלב מעניקה לשוק העבודה, שלדבריה "השתנה מבחינה מבנה התעסוקה ותחומי התעסוקה. ועדיין, למרות שנשים מתקבלות למקצועות שנחשבו בעבר גבריים כמו נהיגה במונית או הוראת נהיגה, ישנן משרות מיוחדות שמוגדרות כעבודה לאימהותֿ".
לדבריה כניסת חרדים לשוק התעסוקה העמיקה את פערי השכר: "מקצועות בעלי הכנסה בינונית כמו סוכנות נסיעות, מתווכות דירות, מנהלות חשבונות ועוד הפכו להזדמנויות עבור נשים באוכלוסיות חרדיות, בשל הגמישות שהם מאפשרים. גברים חרדים מצדם פונים להשכלה אקדמית ורוכשים תארים כעורכי דין, מהנדסים ועוד. בעת הלימודים הם נעדרים מהבית כאילו הלכו לכולל ועד שהם מסיימים את התואר הכול ממשיך ליפול על כתפי האישה כבעבר. כשהגברים מסיימים את לימודיהם ומסוגלותם לפרנס עולה, חלוקת נטל משתנה ומצד שני, יכולתן של נשים לפרוץ במשרות נמוכות נותרה מוגבלת בתחומים המסורתיים".
איפה אנחנו נמצאים ביחס לעולם?
"ההשוואה צריכה להיות בחלקה ביחס לעולם המערבי, שאליו ישראל דומה בכל הקשור להשכלה גבוהה של נשים. כלומר, נשים בעלות השכלה גבוהה מצליחות בישראל כמו נשים בעולם המערבי, בעיקר באירופה אך לא בסקנדינביה, ובעיקר בקרב הנשים שאינן מהגרות. נשים מהגרות באירופה מצבן כמצב הנשים המזרחיות והערביות בישראל. הדבר בולט במיוחד בפריפריה ובישובים מרוחקים, כשבערים גדולות ההזדמנויות גדולות יותר.
"העובדה שמדברים על הדברים מעודדת. אני חושבת שאנחנו כבר מאחורי שיא השלילי, אבל נשים עדיין חשופות למחסומי קידום במשרות הביניים ובמשרות הנמוכות. במקומות עבודה קטנים כמו עסקי מתווכים, מוסכים קטנים, מסחר זעיר ועוד, נשים שעובדות כמזכירות מצויות מאז ומעולם במצב של הטרדה יומיומית, הן על ידי לקוחות והן על ידי המעסיקים. תלותן במקום העבודה גבוה יותר ולכן כוח ההתגוננות שלהן נמוך. במוסדות וארגונים שפועלים בפרישה של סניפים, המצב איננו אחיד. ככל שהם מצויים למשל בישובים ערביים או בשכונות שיש בהם חרדים, המצב עדיין קשה מאוד".
אינפוגרפיקה: יעל שינקר