יש בחור אחד, טרול ימני חצי מזיק, קוראים לו שי גליק.
שי גליק זה עשה מנוי (חינם, חינם) על המייל ועל הוואטסאפ שלי, והוא שולח לי תדיר דברי בלע על שמאלנים, על ארגוני שמאל ובעיקר על גופים כמו שוברים שתיקה, הקרן החדשה לישראל והאגודה לזכויות האזרח. בכל פעם שהוא מזהה שמי מהם מגיע לשאת דברים או לקיים מפגש, ולא משנה אם זה באוניברסיטת בן גוריון או במתנ"ס שכוח אל במכבים-תרשיחא, הוא פונה במכתב רשמי לאותו מתנ"ס או לגוף שמפעיל אותו, או לגוף שמפעיל את הגוף שמפעיל אותו, ודורש לבטל את האירוע. למרבה הצער, הוא מצליח לא פעם, ואז מוצפות רשתות הקשר בהתפוצצות אושר ילדותית נוסח "הצלחתי! ביטלתי את האירוע! הא הא!!".
כך הפך הנוהל של ביטול אירועים לחגיגה משונה, המערבת אידאולוגיה קדושה, שנאה וסתם פארטי פופריות, וליום חגו של אותו טרול מטעם עצמו. גליק הוא אמנם פרילאנס, אבל המערכות המובלות על ידי הורסי מסיבות כמו מירי רגב ונפתלי בנט הולכות ומאמצות את השיטה ותמיד ישמחו לטרפד פסטיבל בעכו בגלל הצגה של יוצרת פרו פלסטינית, תערוכה בבצלאל בגלל הזדהות עם הרוגי עזה, תליית כמה גזירי נייר כי הם מסיתים נגד משהו ציוני, וגם החבר שלהם גלעד ארדן נוהג לחזק את החגיגה בשוטרים חסרי גבולות שגודעים באיבה הפגנה זו או אחרת – שזה הרס המסיבות המושלם.
הרסה מסיבה או שתיים בחייה. שפי פז צילום: אורי פינר
החברים מרוויחים מביטול כזה שלוש פעמים: משתיקים ארגון זעיר ומעצבן, גם אם מראש לא היה לו סיכוי להשחית נפשות (במקרה הטוב להגיע לעימות מילולי ולהתבצרות בעמדות, במקרה הנפוץ יותר לדבר בפני קהל המשוכנעים שלו-עצמו), מעצבנים בעצמם את הציבור הנאור שמזדעזע מסתימת הפיות, ומוציאים את לחם המנדטים שלהם לפי הקריטריונים המחמירים של "מי הצליח להרגיז היום הכי הרבה שמאלנים".
כך הולכת ונוצרת מציאות שבה ביטול ומחיקה הם המעשה עצמו. האין הוא ההישג התרבותי והפוליטי.
וכשאנחנו רואים עגלה מתגלגלת במורד, מי ימהר לקפוץ עליה?
נכון, המזועזעים. כי אם כבר השחתת את זמנך על להזדעזע ממירי רגב מגיבה ליצירה לא מאוד חשובה זו או אחרת, שהפכה באופן מידי לסלע קיומנו, כדאי להשקיע את שארית הזעזוע שנותר מפרפר בקצות העצבים המתוחים ביצירה אחרת, לא מאד חשובה, או ממש לא חשובה, שאותה מירי רגב דווקא כן אוהבת.
נגיד, מחזה עם שירים של אייל גולן.
מחזה עם שירים של אייל גולן.
אפשר להגיד את זה שוב ושוב, לגלגל את המילים על הלשון, עד שהכאב אולי יקהה קצת. מחזה, בקאמרי שכחנו לציין, עם שירים של אייל גולן.
אייל גולן, שמגעיל את עומק נשמתנו. זמר, גבר מזרחי, עשיר בקנה מידה שלא נראה כאן, ראוותני עוד הרבה יותר, יחסו לנשים מחפיר בכל קנה מידה (מאז ימי הסטייק והסנדביץ' שוקולד ועד פרשת הקטינות ואביו העבריין), טעמו קלוקל, אמירותיו אומללות, פמלייתו מביכה, ומירי רגב אוהבת אותו הכי בעולם.
מידת הזעזוע, הזעם והפגיעה היא של מי שהכניסו צלם להיכל שלו, ולא עוצר לרגע לבחון מה טיבו של הצלם, לתת עוד מבט בהיכל הנניח-מפואר, ולפני הכל לתהות – האם ההיכל הוא באמת שלי? למה אייל גולן מופיע ביום העצמאות באשקלון יביא לעיקום אף פמיניסטי קל, אבל אייל גולן בקאמרי הוא שבר שאין שני לו? האם התאטרון הרפרטוארי המשובח הזה הוא באמת תמצית חיי התרבות שלנו ואנחנו לא יכולים, נגיד, סתם לא ללכת, כמו לכל מחזמר עבש שמעלה אחד מהתאטראות הרפרטואריים כדי למשוך קהל ולהוציא את פרנסתו?
יסלח לי האל (השמאלני! נגיד, שולה או יוסי) שאני משתמשת בביטוי מהצד השני של הגדר, אבל הצביעות היא ידידתו הטובה של הליברל, כי אחרת קשה לשרוד כמיעוט צודק ונרדף. באותו זמן ממש, כפי שגיליתי כשרציתי להתרשם מהיצע ההצגות הקאמרי, מועלית לה באותו תאטרון באין מפריע "מחווה ליצירתו של שמוליק קראוס" – יוצר מוכשר וגבר אלים, על שניהם אין עוררין – ולא רק שאין מפריע, גם כרטיסים כמעט שאין. האולם מפוצץ.
כששמעתי שיש יוזמה של מנהלי בית ספר בתל אביב להוציא מכתב נגד ההצגה של גולן (שהיא לא שלו אלא של מאור זגורי, וגם השירים אינם שלו אלא של מי שכתב והלחין אותם, מגוון גדול של אמנים ויוצרים) – הבנתי שגבול קטן נחצה. לארגוני נשים יש בוודאי מה להגיד על אייל גולן, ליוצרים ויוצרות תאטרון יש אולי סיבה להיאבק על התחום שלהם – אבל מנהלי בתי ספר? מה הם רוצים, שלא יכריחו אותם ללכת להצגה? שלא ילכו. לבטל אותה? לבטל! אופס, כאן אנחנו גולשים לביזנס של השי גליקים.
מדיניות הביטולים ללא החזר, כמו כל טרנד שיוצא משליטה (נכון, כל טרנד הוא במהותו יציאה של איזה הדפס פלמינגו משליטה), לא נעצרה כאן. הדבר האחד שדוחה שמאלנים יותר מאייל גולן, זו אישה שקוראים לה שפי פז. היא לא מזרחית, לא מליאנית (ככל הידוע לי), פחות מחוברת למירי רגב ויותר לצד של החתנים, נתניהו ובנט – אבל היא שונאת זרים, נלחמת מלחמת חורמה במבקשי המקלט ומטרילה את המערכת השמאלנית ככל שלשונה משגת, פה ושם גם נעזרת בידיים.
כשהתברר שכלסבית מוצהרת שנאבקה שנים רבות את מאבקי הקהילה היא הוזמנה לשבת בפאנל להטב"קי בשכונת התקווה לרגל יום הגאווה – נעמדו קהילות השמאל והלהטב"ק על רגליהן האחוריות. כמעט 400 אשה ואיש חתמו על עצומה נגד השתתפותה, אחרות התכוונו לבוא להפגין ולא לאפשר לה לדבר (מתודה שפי פזית מוכרת היטב), ובגלל שאין באמת דרך להגיד לאישה שאחרי שהוזמנה "המממ שפי, שמנו לב שאת בעצם גזענית אז אל תבואי הערב לאירוע, אוקי?" – המחאה הביאה, כן כן, לביטול הפאנל.
אפשר פשוט לא ללכת, אתם יודעים. אייל גולן
גם פז היא צלם בהיכל, היכל הגאווה הלהטב"קית שהיא תפארת השמאל והנאורות. זה נחמד לספר בכתבות לרגל החג שיש הומואים ימניים ולסביות חרדיות וכמה אנחנו מלטפים אותם – אבל מה שווים לנו הגייזים אם אנחנו לא יכולים לשלוט בהם? גם אם לא מיד יצביעו מרצ ויצאו בשאלה, לפחות שיתנהגו כמו הליברלים הנאורים שהם, ובכן, אנחנו. כך הלך לעולמו אירוע שנשמע ממש שווה, יום גאווה עם תוכן וסטייל במרכז הצעירים של שכונת התקווה. מה קיבלנו במקומו? מנה של זעם קדוש, תחושת ניצחון, ועוד קצת מאותו האין.
הורסי המסיבות מהשמאל אפילו לא משכילים להפיק את הרווח המשני מהביטולים, זה שיודעים להביא עמיתיהם הימניים: הם לא משתיקים איש (אם זה אדם עם כוח כמו גולן ישמעו אותו כך או כך, אם זה גוף איזוטרי הם מביאים לו פרסום נחוץ), ולא רק שהם לא באמת מצליחים להרגיז את הצד השני – הם מביאים לו שוב את הרווח צד ג', בשיטה המתוארת לעיל. הרגזת שמאלנים, גם אם זה רק את עצמך? הבאת עוד קולות לימין. לשמאל אין מושג קלוש איך לתרגם את הפארטי פופריות שלו לרווח פוליטי. רק לדכדוך.
אגב הפעם הראשונה שבה שמעתי על ביטול הכנס בהשתתפות פז היה בהודעת וואטסאפ מזועזעת של אחד, פעיל זכויות אדם ומנכ"ל ארגון "בצלמו", שי גליק. זו אמנם הייתה ההודעה החמישית ממנו באותו יום, אבל עדיין הצלחתי לשמוע דרך הצפצופים הסלולריים התכופים את משק פעמיה. בהתחלה חשבתי שזו ההיסטוריה, אבל זו הייתה בסך הכל האירוניה.
[mc4wp_form id="1006521"]