לפני שבועיים וחצי פרסמתי טור כועס על כל מה שקורה בעזה, ועל כמה שהכל צפוי וכולם משחקים את התפקיד שלהם במחזה הטרגי הזה, ואז ברחתי מפייסבוק לשבועיים, כי לא הייתי מסוגל יותר.
את המאמר ההוא סיימתי בשורה "בעזה רק דבר אחד בטוח, שהפעם הבאה תהיה יותר גרועה". אבל גם כשנדמה לך שאתה יודע הכל, שום דבר לא מכין אותך למה שקרה כאן ביממה האחרונה. לרוץ בהיסטריה הביתה כי הילדים לבד בבית ויש צבע אדום, ולשמוע נפילות קרובות ולהריח את אבק השרפה.
האזעקות החוזרות שולחות אותך ארבע שנים אחורה לקיץ 2014 ולזוועה שהתרחשה כאן, ואתה רואה בתגובות של האנשים שאזור שלם שניסה להדחיק לא היה צריך יותר מחצי שעה כדי שהכל יפרוץ שוב החוצה. זה העניין עם פוסט טראומה – היא לא נעלמת כל עוד אתה משוכנע שהאירועים יכולים להתרחש שוב.
שדות עולים באש. צילום: בר חפץ
הפעם בכלל לא חשבתי פעמיים, ולקחתי את הילדים לקייטנה אצל סבא וסבתא במרכז. הם כנראה ירוויחו כמה ימי חופש. אחר כך בא עוד לילה בלי שינה מלווה בהתראות צבע אדום, וברעשי נפילות. בבוקר, אתרי החדשות מספרים לנו על הפסקת אש, ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות. איזו מין הפסקת אש זאת? עד יום שישי כשיתחדשו הצעדות לגדר? עד עוד חודש כשלא יישארו מים בעזה? מי בכלל התחייב למשהו, ולמה?
נמאס לי מהפסקות אש והבנות בלתי כתובות, שנעשות דרך מתווכים עלומים שאף אחד לא מחוייב להם, ולא פותרות אפילו אחת מבעיות היסוד שגורמות לעזה להתפוצץ כל פעם מחדש. בעוד שבועיים אף אחד כבר לא ידבר על עזה, כי שקט והפסקת אש, ובעוד שלושה חודשים שוב כולם יתפלאו שהלהבות יחזרו בצורה שאף אחד לא חזה.
נמאס מהריקוד המוזר הזה בין חמאס וממשלת ישראל, שמתעלם באופן מוחלט מטובתם של האזרחים שחיים כאן בשני צידי הגבול, ומטרתו היחידה היא להשאיר את כולם בעמדות השלטון שלהם תוך יצירת אתוס של "לא לוותר על כלום". המצב בעזה כלכך קטסטרופלי ששום הבנות או הסכמי הפסקת אש לא מצליחים לייצר יציבות, ושוב ושוב אנחנו נגררים לסבבים של אלימות שמטרתם היחידה היא לייצב את הבלתי ניתן לייצוב.
לו הייתה אופוזיציה בישראל הייתי מצפה ממנה לשני דברים: הראשון, לדרוש לחשוף בשקיפות מלאה את כל ההסדרים בין חמאס לישראל, מה ההתחייבויות של כל צד, מה המרחקים המותרים מהגדר, מהם שטחי הדיג, מה סוכם בנושאי חשמל, מים, מספרי אישורי יציאה וכדומה. כשהכל יהיה גלוי, נוכל לדעת מי עומד או לא עומד בהסדרים האלו. שנית, להציע אסטרטגיה לפתרון יציב יותר, גם אם לא כזה שיסיים את הסכסוך. אני מצפה מהאופוזיציה שתדרוש מהממשלה להחליט על מדיניות, כי הפחדנות וחוסר המעש של ביבי שאולי טובים במקומות אחרים, הם דבר נורא ואיום בעזה.
אבל הרי שוב תהיה "הפסקת אש" ויהיה קצת שקט, וכולם יעברו להתעסק בדברים אחרים, ושוב עזה והעוטף יעלו בלהבות, ואחר כך כולם ישאלו "אבל מה אפשר לעשות?"
אפשר לעשות, ולא מעט. אנחנו פשוט לא רוצים לעשות את זה.
עוד בנושא
[mc4wp_form id="1006521"]