ראינו "חבורת אתיופים בעייתיים", אמר השוטר המתנדב

איור: הילית שפר

"בערב אנחנו יושבים בשכונה", אומר צ'רנט, "מעשנים, שותים, עושים צחוקים. לא מפריעים לאף אחד. שוטרים באים ומנסים לחפש, נותנים לנו קנס על זבל, כאילו אנחנו מלכלכים. אנחנו הולכים למכולת, ישר בא שוטר ומבקש תעודת זהות. איך שאני רואה ניידת, אני ישר מתחיל לברוח, אפילו אם לא עשיתי כלום – כי אין כבר כוח. אני מרגיש שהמשטרה, לא העבריינים, הכי מאיימת על הביטחון שלי. עכשיו קצת נרגע בגלל המחאה, אבל לפני זה על כל דבר מג"ב או משטרה עיכבו אותנו. אין פה עבריינים, הצרה הכי גדולה זה השוטרים".

דניאל צ'רנט קסהון, בן 25, נולד באתיופיה ועלה לארץ בגיל שנה. מאז הוא חי עם אמו בפרדס חנה. את השם "דניאל" הדביקו לו בפנימייה בחיפה, כי היה להם קשה לבטא "צ'רנט". הוא בוחר להתראיין על הבטונדה שבחזית הבריכה העירונית, מתחת לאקליפטוסים גבוהים שמקיפים רחבת חנייה חולית. זה אזור מבודד ושקט שמאפשר פרטיות.

בחור צנום, לא מחייך בקלות, מתבטא בקושי מסוים. לא תמיד משתמש בביטוי הנכון, מתבלבל בין "מעצר" ל"עיכוב", בין "חקירה" ל"משפט". מדבר בשקט ובגילוי לב. הרבה כאב יש בסיפור שלו, שלא מתחיל באירוע המדובר ולא מסתיים בפסק הדין. סיפור חייו קשה, עם היסטוריה של מעברים בין בתי ספר, קשיי למידה, אטימות מצד מערכות הסעד והחינוך והתנשאות של הישראלים כלפיו וכלפי אמו.

"הייתי מושפל כל כך, אחרי זה לא יצאתי שלושה-ארבעה חודשים מהבית". צ'רנט. צילום: יואל הרצברג

הטרדות מצד המשטרה, לדבריו, הן עניין של מה בכך.

לאחרונה זיכה בית המשפט המחוזי את צ'רנט לאחר שכתב אישום ייחס לו עבירות של איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. כתב האישום הוגש לאחר שנעצר ברחבת המועצה המקומית פרדס חנה ושוטרים הפעילו עליו אלימות ללא צורך, תוך שהם מכים בו, בועטים בצלעותיו ואף מרססים תרסיס פלפל אל עיניו. הוא יצא זכאי, אך השוטרים לא נענשו על מעשיהם.

"זה היה לפני כארבע שנים", מספר צ'רנט. "הייתי אחרי משמרת לילה בקיבוץ משמרות, במפעל של פלסטיק. זה היה בסביבות אחת וחצי, בילוי של סופשבוע. ישבנו באזור המועצה על ספסל, אמרנו נירגע אחרי שבוע עבודה ועברנו לאזור בית הכנסת הגדול. אין שם בתים וגם אם עושים רעש, זה לא מפריע לאף אחד. היינו שם איזה 40-30 ילד ואחרי כמה זמן אלה שבאתי אתם חתכו ואני ישבתי בצד ועישנתי נרגילה.

"ראיתי ארבעה שוטרים באים. לא התייחסתי, אפילו שראיתי את הניידת עם האורות מהבהבים. ואז השוטרים מתקדמים ישר אלי. לרוב הם באים ישר לאלכוהול, שופכים, עושים בלגן – והיו חבר'ה עם אלכוהול ורעש במרחק 30 מטר ממני, עם אוטו חונה עם מוסיקה. הם לא ניגשים אליהם, ישר אלי. אחד אומר 'בוא אתנו לצד'. אמרתי 'לא רוצה'. רצה לקחת אותי למקום חשוך. אחד מהם בעצבים, נראה כאילו רוצה לפוצץ מכות, כולם צעירים. פחדתי. אמרתי לו שלא עשיתי כלום, התווכחתי, אמרתי 'קחו תעודת זהות'.

"כל השאר פחדנים, לא מנסים לעזור לי, אף אחד לא מצלם. פחדתי שאם אני הולך אתם או עולה לניידת, אני חוטף מכות. התחלתי לברוח לכיוון אחר ואחד מהם עקף אותי. אמר לי לעצור. עצרתי, הוא ריסס לי גז לפנים וזה שרף. חלק מהגז עף לו לפנים בגלל הרוח, אז צחקתי. בא שוטר אחר הביא לי בעיטה. ואז שפכו לי מים לפנים וזה שרף יותר. ואז בעטו בי בצלעות כשאני אזוק. המשיכו להרביץ והתחלתי להשתולל, בלגן. עצרו אותי, לקחו אותי למשטרה, חקרו אותי ושחררו אותי".

מבחינת צ'רנט כאן מתחיל הסיפור, שנמשך ארבע שנים והגיע אל סופו רק לפני כחודש, בכפוף להחלטת הפרקליטות אם ברצונה לערער על פסק הדין.

***

על פי גרסת השוטרים, האירוע התרחש ב-19באוגוסט 2011, בסביבות השעה4:00  בבוקר, בסיור שגרתי של שוטר ושלושה מתנדבים. כשהגיעו לאזור ציבורי ליד בית הכנסת הגדול, מול בניין המועצה המקומית פרדס חנה–כרכור, הבחינו בקבוצה של כשלושים צעירים ממוצא אתיופי, או כפי שהגדיר אותם המתנדב אייל טפירו– "חבורת אתיופים בעייתיים", יושבים בחבורה, שותים אלכוהול ושומעים מוסיקה חזקה שבקעה מפז'ו לבנה. בצד, במרחק של כעשרים מטרים מהם, ישב דניאל צ'רנט קסהון ועישן נרגילה.

השוטרים החלו לבדוק את תעודות הזהות של הנוכחים, אבל צ'רנט סירב להזדהות. כשהשוטר הודיע לו שהוא מעוכב לצורך זיהוי, התחיל  לברוח כששני שוטרים מתנדבים בעקבותיו. כשתפסו אותו הבהירו לו שהוא עצור, מכיוון שסירב להיות מעוכב. אחד המתנדבים ניסה לשים אזיקים על ידיו, צ'רנט התנגד, השתולל והכה בו בחזה במרפקיו. מתנדב אחר הזהיר אותו שיפסיק, וכשלא נשמע לו, ריסס גז פלפל אל עיניו. רק אז הצליחו להשתלט עליו, אף שהמשיך להשתולל.

כשהגיעו שני המתנדבים האחרים לזירה, הם נתקלו בדחיפות וניסיונות של אנשים אחרים לחלץ אותו מידיהם. כשהשוטרים ניסו להכניס אותו לניידת, הוא בעט בהם, נשך אחד מהם, קילל את השוטר ומתנדבי המשטרה ואיים עליהם.

***

"ההתנהגות של השוטרים כל כך שערורייתית שזה לא נתפס", אומר עו"ד גדעון קוסטא, פרקליטו של צ'רנט, שהביא לזיכויו המוחלט. "זה הכשל בתיק הזה מלכתחילה. הפרקליטות טעתה כשהגישה אותו. היא היתה צריכה לראות שעדיף לה לחזור בה מכתב האישום, במקום לדבוק בו לאורך כל המשפט על אף הצמתים שבהם היה ברור שהיתה התנהגות קיצונית של המשטרה. צומת אחד היה שלקראת עדות השוטרים, שהעידו אחד אחרי השני, אחד מהם שריסס בפלפל, הודה שהגז היה שלו מהבית ולא היה מוסמך להשתמש בו.

"הצומת השני הוא מחאת האתיופים. כבר ככה כל התיק על כרעי תרנגולת והמחאה נתנה הזדמנות להתלבש על הכשלים המשפטיים שממילא קיימים בתיק ולומר, בואו נעצור. נוותר, נעשה שקלול חכם.

"בית המשפט קיבל את ההגדרה שלי שהוא התנהג כחיה פצועה". עו"ד גדעון קוסטא. צילום: יואב איתיאל

"בנוסף, לא נעשתה חקירת מח"ש. למחרת המקרה שלחה המשטרה את התיק למח"ש ולא עשו עם זה כלום. שנתיים אחרי זה מגיע התיק לפרקליט להכנת כתב אישום. הפרקליט יודע שהוא לא יכול להגיש כתב אישום בלי אישור שפיטה ממח"ש, מקבל ממח"ש אישור שפיטה מסויג, שאומר שעובדים בנוהל מזורז ונראה שנסיבות העניין לא מצדיקות חקירה. על זה יש כל מיני פסיקות, יש שאומרים שזה מהווה הגנה מן הצדק ויש שלא, הכל עניין של מידה, עד כמה גדול העוול. פה העוול היה גדול מאוד, כי אם מח"ש היתה פותחת בחקירה, היא היתה מגלה ששוטר עשה פה עבירה אחת לפחות, שימוש בגז פלפל ללא רישיון".

***

"שיחררו אותי אחרי החקירה", אומר צ'רנט, "ואני לא מבין בדיוק מה היה, כי הם מדברים בשפה גבוהה ואני לא תמיד מבין למה הם מתכוונים. נתנו לי איזה נייר, אבל לא הבנתי אותו. כמו שהבנתי התיק היה תלוי באוויר. אחרי שנה באו אלי בשבת בצהריים, בום בום, דופקים בדלת חזק. שני שוטרים. אמרתי להם 'למה בשבת?' אמרו יש לך חקירה. רצו לשים עלי אזיקים, אבל בסוף השתכנעו שלא. הם חנו בכוונה בצד השני של הכביש. יושבים הרבה אנשים בחוץ ורואים אותי, כי כולם בחוץ וזה יום קדוש.

"אני הייתי מושפל כל כך, אחרי זה לא יצאתי שלושה-ארבעה חודשים מהבית, חוץ מלעבודה. ואז בניידת אני שומע בקשר את החוקרת אומרת להם שהיא בכלל לא רוצה אותי לחקירה, אבל הם לא יכלו לצאת ככה פארש, אז לקחו אותי לחקירה בחדרה ואחרי זה שחררו אותי ואמרו לי 'תחזור הביתה ברגל'. מחדרה לפרדס חנה. אין לי טלפון, אין לי כלום. הלכתי ברגל ממשטרת חדרה עד חברת חשמל ועצרתי שם טרמפים.

מה הרג את יוסף סלמסה? לכתבה המלאה

"הייתי מדוכא ומתוסכל. אנשים הסתכלו עלי בצורה מוזרה. הייתי כל היום בבית, חושב מחשבות, מתוסכל, לא מבלה בחוץ. אמא שלי חשבה שעשיתי משהו לא בסדר, אם באו לקחת אותי בשבת, יום קדוש. ואצלנו בעדה אם מרכלים אז מרכלים, חזק, בום. כולם מכירים אותי. המבוגרים לא יודעים מה הולך, אז אתה נאכל, אתה נאכל חי, אוכלים אותך חי. היו מצבים שהייתי אומר, נשבר לי. הייתי בורח, הולך לכמה ימים לאחותי ברמלה וחוזר. היו מצבים שמרוב תסכול הייתי סתם יוצא על אנשים, מתפרץ עליהם ומוציא עליהם את העצבים. הגעתי למחשבות שבחיים לא הגעתי אליהן, מחשבות להתאבד מרוב תסכול".

***

"כשקיבלתי את התיק ראיתי תיק שדי ברור כי הנאשם תקף את השוטרים וגרם להם חבלות", אומר עו"ד קוסטא. "הוא מודה בחלק מהפרטים, לא מביא עדים ואמרתי לו שזה לא נראה טוב. לא הולך לזיכוי, בוא נעשה הסדר. צ'רנט לא היה מוכן לשמוע על זה. הוא היה כל כך משוכנע בצדקתו ושנעשה לו עוול, אז הלכתי אתו.

"התמזל מזלו שאותה שופטת נתנה לפני כמה שנים פסק דין בקריות בעניין הצגת תעודת זהות. מאז היו פסיקות שונות, אבל כאן זה הלך יותר ויותר לטובתנו. שניים מהשוטרים היו קטינים, התדרוך שלהם לא היה תקין והיה כל העניין עם תרסיס הפלפל. לא היה ברור למה הם עשו את כל המעשה הזה, למה הם עשו את המעשה המטורף הזה.

"צ'רנט פגוע, אבל צריך לזכור שבגלל התנהגות שוטרים הוא יצא פטור מהתנהגותו, כי התגובה שלו היתה אגרסיבית. בית המשפט קיבל את ההגדרה שלי שהוא התנהג כחיה פצועה, הוא השתולל מפחד ומהגנה עצמית, לא התכוון לתקוף. הוא ברח מפחד. הוא היה חסר אמון במערכת ועכשיו עוד יותר".

***

"אז כבר לא סמכתי עליהם", אומר צ'רנט, עיניו משוטטות על החול שלרגלינו. "ביקשו את המספר טלפון של העד שלי, לא נתתי להם, שלא יבואו אליו, יפחידו אותו, ישפיעו עליו שיספר שקרים. ככה ארבע שנים. אחד מהשוטרים, זה שבעט בי, תמיד היה מתקיל אותי, מחפש דברים קטנים. היינו בפארק, שמנו מוסיקה ולא רחוק מאתנו היתה חבורה ענקית עם מנגל ומוסיקה חזקה. להם הוא אמר בנימוס שינמיכו ולי – מוסיקה נמוכה, קצת יותר חזקה מטלפון – ישר 'תן תעודת זהות' ונתן לי קנס, 350 שקל. למה? ישר אלי הוא בא. היה רואה אותי יושב סתם, היה בא לקחת לי תעודת זהות. לתפוס אותי על משהו קטן.

"רציתי להגיש תלונה למח"שׁ על המעצר ההוא, המכות והגז שקיבלתי, צחקו עלי. אמרו לי שאני לא יכול להגיש. בית המשפט שלח את זה למח"ש ומח"ש אמר שאין הוכחות. אבל היה פשע, אחד השוטרים השתמש בגז בלי רישיון. אולי יצאתי זכאי, אבל השוטרים האלימים לא נענשו.

"כשפושע עושה פשע, הוא מקבל את העונש, אבל כששוטר עושה פשע, לא עושים לו כלום. אז אנשים מעדיפים לא להתלונן, שלא להסתבך, שלא יחפשו אותם. מעדיפים לשבת ליד הבית, לא ללכת למרכז, שלא יבוא שוטר ויגיד 'תן לי תעודת זהות'. מישהו לבן יושב בשקט. בחיים לא ראיתי שוטר ניגש למישהו לבן ומבקש תעודת זהות".

***

"עדיין לא עבר המועד לערעור", אומר עו"ד קוסטא. "ההחלטה שקיבלה השופטת טל תדמור–זמיר, בתום משפט של שנתיים, נבעה משיקולים רבים. אחד מהם הוא הפסיקה ששוטר לא מוסמך לבקש תעודת זהות ממי שלא חשוד בביצוע עבירה. אם הזיכוי היה מתבסס רק על הטיעון הזה, יש להניח שהיו מגישים ערעור ואפילו עם סיכוי לא רע. אבל בגלל כל הכשלים של התביעה בתיק הזה, לדעתי לא יהיה ערעור.

"יש עוד נקודה חשובה בפסק הדין הזה. בתי המשפט הם חלק מהבעיה. כל התקשורת מדברת על התנהגות המשטרה, אבל המשטרה לא פועלת סתם. היא מקבלת גיבוי בפועל, לא במוצהר, מבתי המשפט כבר הרבה שנים. כשיש תיק שבו אזרח נפגע משוטר ולא יודעים בדיוק מה קרה, בדרך כלל נוטים להאמין לשוטרים. הם מגבים אחד את השני ובאים מתוך המערכת. לרוב יש הרשעה על פי עדויות של שוטרים, ויש נוהג שנאשם שהורשע בתקיפת שוטר מחויב לפצות את השוטר בכסף.

"זה מזכיר לי סיפורים של דיקנס. בית המשפט משמש כלי לדיכוי החלשים על ידי החזקים. גם אם הרשעת, אין סיבה לתת תמריץ לשוטרים להגיש תביעות שווא. הרי לרוב אין לאזרחים נטייה לתקוף שוטרים. יש להם נשק, יש להם טייזר ובכלל – אזרחים לא נוטים לתקוף את נציגי המערכת. אם יש השתוללות, צריך לקבל אותה בהבנה.

"אני חושב שבמקרה של צ'רנט, ברגע שריססו לו את העיניים בפלפל, אזקו אותו והרביצו לו, הוא לא שלט על מעשיו, הוא ניסה להיחלץ  ויהי מה. בסיכומים שלי אמרתי שאם אני צריך לתת כותרת למקרה הזה, זו 'חבורת אתיופיים בעייתיים' – משפט שהשוטר הקטין, שהיה הרוח החיה, אמר. זה לא נראה לו לא בסדר להגיד את המשפט הזה. זו לא גזענות של שנאה, זו גזענות של חוסר אכפתיות. לבם גס באתיופים".

***

גם השופטת טל תדמור–זמיר, לא אהבה את הביטוי הגזעני. "אשר להתנהלותה של הרשות במקרה דנן, עסקינן בארבעה שוטרים, שניים מהם קטינים (בני6 1 ו-17), אשר הגיעו למקום האירוע בעקבות רעש. ברם מיד עם הגיעם למקום, משהבחינו השוטרים בחבורה של נערים ונערות 'ממוצא אתיופי', שכחו את הסיבה שלשמה הגיעו למקום מלכתחילה, זנחו את הטיפול ברעש עצמו ותחת זאת פנו כדי לטפל בנוכחים – 'אתיופים בעייתיים', כפי שהגדיר אותם אייל. כפי שצוין לעיל, דומה כי לו היו השוטרים מטפלים באירוע הרעש שלשמו הגיעו למקום מלכתחילה, אזי התיק דנן לא היה נולד".

היא מוסיפה שהשוטרים לא היו מיומנים לטפל באירוע כזה, שהם היו צריכים להזעיק למקום צוות מיומן יותר לפני שעצרו את צ'רנט, ולא בדיעבד, ושלאורך כל האירוע הפעילו שיקול דעת מוטעה.

בדברי הביקורת שלה על המשטרה כותבת השופטת: "התמונה שליוותה אותי במהלך הטיפול בתיק דנן היא תמונה עגומה, ולפיה במקרה הנדון פעלו השוטרים בחוסר רגישות מופגנת, מבלי שהיתה להם סיבה לנהוג כך, תוך שהם מפרים זכויותיו של הנאשם בצורה בוטה מראשית ועד לאחרית. החל בדרישת ההזדהות הלא חוקית, המשך בעיכוב הלא חוקי וכלה במעצר הלא חוקי, תוך תקיפת הנאשם בשימוש בתרסיס פלפל שלא בסמכות, על ידי קטין בן 16 שהחל התנדבותו במשטרה זמן קצר עובר לאירוע.

"משטרת ישראל אמונה על אכיפת החוק, שמירה והגנה על הציבור ומתוקף תפקידיה ראוי שתהנה מאמון הציבור הרחב על כל גווניו ועדותיו. אופן התנהלות המשטרה בתיק דנן מהווה דוגמה לפגיעה קשה באמון הציבור ובתחושת הצדק וההגינות".

"זאת ועוד", מפנה תדמור–זמיר אצבע מאשימה לפרקליטות, "המאשימה לא הציגה אינדיקציה לכך שהופקו לקחים מהמקרה דנן, או שנערך טיפול משמעתי ולדידה לא נפל פגם בהתנהלותם של השוטרים במקרה דנן, מה שאף מגביר את הפגיעה בתחושת הצדק".

***

מכונית ובה אישה ושני ילדים קטנים, בהירים, מגיעה וחונה ממש על ידנו, אף על פי שהרחבה כמעט ריקה. פרטיות השיחה מופרת וצ'רנט משתתק בזמן שהאם וילדיה יוצאים מהמכונית ומתרחקים לכיוון הבריכה בבלילה של סלים, מגבות ומצופים כתומים. כשהם נעלמים הוא ממשיך לספר, מבלי שיישאל, על היחסים הטעונים של צעירי השכונה עם המשטרה.

"ישבתי עם חבר באמצע השכונה, פתאום אנחנו רואים שוטרים רצים, ראו אותנו, חיפשו משהו ולא מצאו, חזרו אלינו. אפילו שקודם אמרו לנו שלום. עצרו אותנו ואמרו שגנבנו טוסטוס. והחבר מכיר את הבן אדם שרצו לגנוב לו. אמר 'תביאו את הבן אדם, תשאלו אותו. מה משעמם לכם, באים עוצרים אותנו סתם, היה שם שוטר אחד, הביא לנו מכות בחאווה. אמרתי לו 'אני צריך לשירותים'. אמר לי 'אתה עושה עם דלת פתוחה' ולא רציתי, כי התביישתי. משך אותי בכוח עד לחדר חקירות ואני צועק מכאב.

"ואז עצרו עוד מישהו. אותו האשימו שתקף ארבעה שוטרים. הוא קטן ורזה והם ענקיים. התחילו לחקור אותנו מה אנחנו עושים בשכונה. הביאו אותנו לבית משפט להארכת מעצר. המאשים אמר שלגנב יש סווטשירט. והיה חורף. אז מה, תעצור כל מי שיש לו סווטשירט?

"השופטת התחילה לתחקר אותנו. אחרי שראתה את הנאשם הקטן, שכאילו תקף שוטרים, צחקה עליהם, אמרה להם שישחררו אותנו, שהם עושים צחוק ממערכת המשפט. שיחררו אותנו נקיים, בלי כלום. אבל כל הזמן מחפשים אותנו.

"אמא שלי היתה מתוסכלת. לא יכלה לעשות כלום נגד זה. היו באים לעשות חיפוש, בועטים בדלת, בום בום, אומרים לה שיש צו חיפוש. היא לא יודעת לקרוא טוב, לדעת אם זה באמת צו חיפוש. היו מצבים, לוקחים מחסנית M-16  של אחי החייל ומנסים להלביש את זה עלי. בא אחי הקצין מהצבא, מתחיל לצעוק עליהם מה הם עושים. לדעתי הם עושים את זה כי משעמם להם. מנסים להפיל שחור יותר מאשר אדם לבן. מתנהגים ככה להרבה אנשים.

"יש גם שוטר אתיופי שמתנהג ככה. אנחנו אומרים לו למה הוא לא מתבייש. שונאים אותו כולם. והשוטרים באים רק לצעירים, מחפשים עם מי להתווכח ובום, אתה עצור. מחפשים שמישהו ייגע בהם ואז הם אומרים 'תקיפת שוטר'. ראיתי בעיניים שלי שסתם נטפלים לאנשים, גם לבנות, מרססים גז מדמיע, מכות, רק על ויכוח. ואתה לא יכול להוכיח. ואם אתה מצלם – מפוצצים לך את הטלפון.

"לפני כמה זמן נסעתי עם חברים באוטו והנהג עשה פרסה, הוא לא ידע שאסור, באו רכבים של מג"ב ושוטרים ואמרו לנו לעצור. חלק התחילו לצעוק שהוא לא שתה, אבל הם אמרו שזה בגלל הסיבוב פרסה. היו שם כמה שוטרים מבוגרים וכמה צעירים. המבוגרים דיברו עם הנהג ובדקו לו תעודות והצעירים התקרבו אלינו, אנחנו היינו בצד. לקחו לכולנו תעודות זהות, ואז אחד מהצעירים לקח לאחד מאתנו את היד ועושה כאילו הוא מרביץ לו. והבחור שלנו מנסה להתנגד והוא גדול וחזק, אז הוא הצליח לשחרר את היד ואין לך איך להוכיח שלא הוא הרביץ לו. המבוגרים התעלמו מזה, אמרו שהשוטר הצעיר דפוק. אבל אם אלה היו רק צעירים, אתה לא יודע איזה מכות היינו חוטפים שם".

***

"כשאנשים מדברים אתי על התיק הזה", אומר עו"ד קוסטא. "יש מוסכמה או אמת מוסכמת, שאיזה מזל שהוא נתקל בשופטת הזאת. ואני אומר, איזה חוסר מזל היה לו שהוא נתקל דווקא בשוטרים האלה. ואיזה חוסר מזל היה לו שהתיק הגיע לפרקליט שהפעיל את שיקול הדעת שלו בצורה כזאת. התוצאה הסופית טובה, אבל לא בטוח שהיה לו מזל".

***

"אני מרגיש מושפל להיות אתיופי בישראל, הייתי מעדיף לחזור לאתיופיה, אם יכולתי לחיות שם" אומר צ'רנט לקראת סוף השיחה. "מסתכלים עליך מלמעלה, יוצא דופן, עם עור שונה. גם בעבודה. זאת הרגשה של הרבה אנשים אצלנו. רציתי להיות בהפגנות אבל לא רציתי להסתבך, כי במצב שלי, עדיף כמה שיותר להימנע מבעיות.

"אני אומר לישראלים, תפתחו את העיניים. תראו מה אתם עושים, תראו איך אתם מייחסים, מה אתם מדברים. שיש מולכם בני אדם, תסתכלו בגובה העיניים. אני מרגיש ישראלי, אבל שמתייחסים אלי כמו אל חפץ, שאני אוהב את המדינה יותר משהיא אוהבת אותי. אנחנו דם. טובים לצבא. פועלים. רק לשימוש, חפצים, לא בני אדם.

"זה טעות ששמו את כל האתיופים יחד ולא ערבבו עם כולם. אם היו מערבבים, זה היה שונה משמעותית. היה מונע הרבה צרות. יחד זה לא טוב. חלק נהיים מקובעים, מסתבכים עם עצמם, לא מתקדמים. אם זה מעורבב, אז כל אחד מלמד את השני ויש שאיפות ועזרה להתקדם.

כ-30 אחוזים מהאסירים בכלא אופק- יוצאי אתיופיה

בחיים לא ראיתי שוטר ניגש למישהו לבן ומבקש תעודת זהות". צ'רנט

"אני עדיין מתוסבך עם עצמי. העבירו אותי מלא בתי ספר, הפסדתי מלא חומר וזה מערער את היציבות והביטחון. זה פגע לי בחיים. הייתי רוצה להשלים לימודים, עד שאני אאפס את עצמי. בינתיים מנסה לקרוא בבית. אני עדיין תקוע בבועה שלי, לא יודע. הייתי רוצה לעשות עבודה בגובה, אני אוהב לעבוד בגובה ויש לי רישיון. עבדתי פעם בשטיפה בלחץ על פיגומים. עם הרוח, בגובה, אני מרגיש שלם, שוכח את הצרות.

"אין לי חלומות גדולים", אומר צ'רנט קצת לפני שאנחנו נפרדים. "לא מעניין אותי כסף. כל מה שאני רוצה זה את החיים שלי, את החופש שלי, אישה וילדים. לא חלומות גדולים".

לחיצת יד, נפנוף לשלום והוא מתחיל ללכת לכיוון השכונה, מסרב בנימוס לטרמפ הביתה, לא למשוך תשומת לב, שלא ישאלו שאלות, שלא ירכלו. אין הרבה שמחה בתוצאת המשפט הזה. הוא אמנם יצא זכאי, אבל עברו עליו ארבע שנים של עימותים והשפלות והנזק נעשה. המשטרה וגם התושבים סימנו אותו. עדיף שלא לתת לאף אחד נושאים לשיחה או לחקירה.

תגובות

פרקליטות מחוז חיפה-פלילי: "בשלב זה אנו לומדים את הכרעת הדין".

דובר המשטרה: "המתנדבים המוזכרים בפנייה נגרעו זה מכבר מכל פעילות משטרתית ושוטר החובה סיים את שירותו בחיל. למותר לציין כי משטרת ישראל פועלת על פי חוק וככל שעולה חשד נגד אנשי משטרה, הנושא מועבר באופן מיידי לטיפול הגורמים המוסמכים".

מח"ש בפרקליטות המדינה:

"בתום הבדיקה שנערכה במח"ש, על בסיס החומר שנאסף אותה עת ושלא נפרס בפני בית המשפט, נמצא כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית נגד השוטרים המעורבים. נציין כי התלונה הוגשה במח"ש שנתיים לאחר המקרה (ולא מיד לאחריו, כפי שקבעה השופטת בפסק הדין), ועד היום לא הגיע המתלונן למסור תלונה במח"ש ולהשמיע את גרסתו לדברים.

"כמו כן, בניגוד לנטען בפסק הדין, מח"ש אינה מוסמכת לבחון השלכות עקרוניות של שימוש בגז פלפל, ונושא זה מצוי בסמכותה של משטרת ישראל.

"יצוין כי החלטת שופטת בית משפט השלום התקבלה על סמך חומר הראיות שעמד בפניה ומבלי שעמדו לנגד עיניה מכלול השיקולים שהובילו לגניזת התיק במח"ש".