מול ערימת השיער, מאחורי הזכוכיות באושוויץ, נוי טויטו נשברה. לא היתה יכולה יותר להחזיק את המצלמה, ביקשה שייקחו אותה ממנה ושמישהו אחר ימשיך, אם הוא מסוגל. גרציה חצבני, החברה הכי טובה שלה, הוכתה בתדהמה דווקא כשהגיעה לערימת המזוודות. היא עוד לא הבינה מה קורה, אבל אחר כך, בשיחה בחדר, פתאום התחילה לבכות.
"שאלו אותי מה אני מרגישה שחסר לי, איפה אני הכי מרגישה את ההבדל בזה שאני חיה פה", היא מספרת, "ואמרתי שהקושי הוא שהמשפחה לא פה. שלא זכיתי להכיר אף אחד. שאני לא יודעת אם אי פעם אראה אותם. יש את המזוודות שאמא שלי הביאה אתה כשהם עזבו, וזה התחבר למזוודות שם. לכל מזוודה יש סיפור משלה. מאחורי כל אחת עומד בן אדם. גם לנו יש חיים שנמצאים במזוודה".
היא היתה בת שנתיים וחצי בעת נסיגת צה"ל מלבנון, כשמאות חיילי צבא דרום לבנון, נוצרים ברובם, נמלטו עם משפחותיהם מאימת חיזבאללה, רגע לפני שנסגר הגבול. אביה הגיע קודם כדי להכין את השטח, אמא שלה לקחה את אחיה ואותה ונמלטה בן יום. שתי אחיותיהם הקטנות נולדו בישראל.
"אני צד"לניקית", מציגה חצבני את עצמה. היא כמובן מעולם לא היתה חיילת בצבא דרום לבנון, אבל גם בעבורה אין דרך חזרה למקום שממנו נאלצו לברוח. "כל המשפחה של אמא נשארה בלבנון", היא אומרת, "אין לה כאן אף אחד, חוץ מאתנו. זה לעזוב את המולדת. אני לא מרגישה שונה בישראל, אבל הניתוק משם – זה מה שכואב".
"המסע לפולין כולו עליות ומורדות", אומרת טויטו, "ברגע של המזוודות, גרציה נפלה. אצלם בבית, במזוודות מלבנון, מצאתי את התמונות. את החיים שהיו בעבר ונגמרו. באושוויץ היא ראתה איך הורים הופרדו מהילדים שלהם, וגם היא חוותה פרידה, אולי לתמיד. אני חושבת שזה רגע ששינה את שתינו".
***
צריך הרבה אומץ כדי לקשר בישראל משהו לחוויית השואה. בסרט "בארץ זרה" – סרט הגמר של טויטו, שחצבני היא הגיבורה שלו ושנעשה במסגרת לימודיהן בתיכון דנציגר-דרכא בקרית שמונה – יש מעבר לאומץ: יש יכולת של אנשים צעירים מאוד להסתכל בצורה פשוטה ובהירה על העולם, ולהגיד בכנות מה שהם רואים. ומה שהן ראו זו נערה בת 18, שנקרעה משורשיה, ושמסוגלת להתחבר לכל חוויה אנושית דומה, בלי מחסומים של דת וזהות.
הן מכירות מגיל ארבע. כשאבא של חצבני הגיע לישראל הוא עבד בתחנת דלק, אביה של טויטו היה שותה שם קפה, והם התקרבו. כשגרציה הגיעה עם אמה התחברו שתי המשפחות, והילדות גדלו יחד. בבית הספר היה נתק של כמה שנים, בתיכון נפגשו שוב והחברות התחדשה כאילו לא נפרדו מעולם.
"תמיד אמרתי לגרציה, 'חכי חכי, אני עוד אעשה עליך סרט'", צוחקת טויטו. "ברגע שהתברר שיש לפנינו סרט גמר, היה לי ברור שאני עושה סרט תיעודי ולא עלילתי. דיברנו והיא הסכימה שזה יהיה עליה, על הזהות והחיים המורכבים, ואז הגיעה הנסיעה לפולין – והבנתי שזה הסיפור".
"תמיד רציתי לנסוע לפולין", אומרת חצבני, "אבל כשהרגע הגיע לא ידעתי אם אני באמת רוצה או לא. לא ידעתי אם אוכל לשאת את כל המשקל והכובד הזה. אבא שכנע אותי. הוא אמר שזה ללכת לחוות את החוויה בצורה יותר קרובה ומוחשית. הוא לא היה, בגלל זה גם רצה שאלך. היו אנשים ששאלו איך זה קשור אלי. אני חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, אני מכאן. מאז שאני קטנה גדלתי על זה, ואני לא צריכה להבדיל אם זה שלי או לא. אני לא מתחברת מבחינת שייכות, אני נוסעת לשם כבת אדם. אני מתחברת לאנושיות".
טויטו: "אמרתי למורה לקולנוע: 'היא צד"לניקית, אוקיי, אבל זה מסע אל ההיסטוריה של העם היהודי, והיו כאלה שהרימו גבה – מה הקשר, היא בכלל לא יהודייה, היו עוד צד"לניקים מהשכבה וגם עליהם אמרו. לא רציתי להעלות את המסכנות שלהם, אלא את מה שמיוחד בגרציה. מבחינתי היא ישראלית לכל דבר, תלמידה פעילה, מתנדבת, נותנת ותורמת מעצמה".
את ידעת מה הקשר שלה לזה?
"זה מה שרצינו לגלות שם".
וגילית?
"אני לא יודעת. שם לא הסתכלנו על זה כיהודים, אלא כבני אדם".
***
את הצעד הנועז ביותר עושה טויטו בסוף הסרט שלה. היא דילגה על משפט סיום שהביאה מפולין, ולקחה את חצבני ליום צילום נוסף, במצפה ליד משגב עם, הצופה אל לבנון. התמונה האחרונה של הסרט על המסע לפולין היא דווקא מבט מלא געגוע אל לבנון, ארץ החיזבאללה, המדינה שישראל איבדה בה כל כך הרבה.
"אני עמדתי והסתכלתי, והיא צילמה", אומרת חצבני, "הסתכלתי על המולדת. זו הרגשה פתטית, שזה עשרה צעדים ממני ואני לא יכולה לעבור. לפעמים אנחנו מטיילים במטולה, משם ממש רואים את הכפר של אמא. לאמא קשה, בכללי קשה לה, אז איך שהיא מגיעה זה גומר אותה".
"אני חושבת ששתינו סגרנו שם מעגל", אומרת טויטו, "עם כל מה שעברנו, עם התמונות מלבנון והחיים שהיו בעבר, דרך פולין ומה שזה עשה לה, ואז עמדנו מול המולדת שלה. היא התרגשה, אני גם. אבל עשינו את זה יחד".
"בארץ זרה":
מבעד לעיניים צעירות מאוד
[heart]
תחרות "היצירה הצעירה" מתקיימת במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים ומאפשרת מבט על החיים בישראל מבעד לעיניים צעירות מאוד. בתחרות מוקרנים סרטים שהפיקו, צילמו וביימו תלמידים במגמות הקולנוע בבתי הספר בכל הארץ. אלה כנראה סרטי הביכורים של קולנועני העתיד של ישראל.
בכל שנה שולחים התלמידים לתחרות כ-100 סרטים, עלילתיים ותיעודיים. מתוכם התקבלו לתחרות הרשמית 15 סרטים, שיוצגו בהקרנה חגיגית לפני בני נוער ובאי הפסטיבל, ובסופה יוכרזו הזוכים ויוענקו פרסים. את התחרות יסדו ב-1991 לזכרו של וים ון ליר, והיא מתקיימת זו השנה ה-23.
[/heart]
המקום הכי חם בגיהנום בשיתוף פסטיבל ירושלים, מביא כאן ראיונות עם חלק מהיוצרים, ומציג את כל הסרטים שהשתתפו השנה בתחרות.
אמרו שיהיה צחוקים
"אנחנו לא כיתה רגילה, מה פתאום", אומר אלון כהן, המפיק של "להסתכל למרחק" מתיכון אביב ברעננה, "אנחנו כיתת אי"ל – איתור יכולות להצלחה – שזה נוער בשיקום, שאף מסגרת לא רצתה, כולם פלטו אותנו והגענו לכאן. מהחטיבה אנחנו יחד. לכל אחד מאתנו יש את הסיפור שלו, כל אחד עבר משהו. החלטנו לעשות מזה סרט".
כיתת אי"ל של כהן הצטרפה למגמת לימודי הקולנוע בתיכון, והפיקה שלושה סרטים. מתוכם נבחר לתחרות הסרט של כהן וחבריו דן חיימי (בימוי) ואור וירניק (צילום). "רצינו סרט עלילתי בהתחלה, אבל לא היה לנו רעיון", מספר כהן.
"תמיד אנחנו חושבים על דודי המחנך שלנו. אמרנו: 'בואו נעשה סרט דוקומנטרי על דודי!' התחלנו, לאט לאט זה התגלגל והבנו שצריך להוסיף עוד משהו, שיהיה חריף יותר. בחרנו שני ילדים מהכיתה שלנו וצירפנו לסרט, להראות איך הם עוברים תהליך עם דודי, איך הוא מוציא אותם מהבאסה והבעיות שהם נתקלים בהן".
התוצאה יוצאת דופן. דודי מרציאנו, בעצמו נער בסיכון בעבר והיום איש חינוך נדיר, נחשף לפני המצלמה של חניכיו, מכניס אותם לבית אמו, נותן להם להיות נוכחים בשיחות עם חבריו. שני הנערים שמצטלמים לסרט מספרים בפתיחות על התמכרות לסמים ועל בעיית אלימות. מול המצלמה הם עוברים תהליך של גמילה והתחזקות נפשית.
"אני, למשל, נפלטתי", מציג כהן את עצמו מיד בתחילת השיחה, "הייתי דתי, היום אני דתי לשעבר, עם הרבה מקרי אלימות, יא-וולי למה החזרת אותי עכשיו (הוא צוחק), משטרות, כמו חצי מהכיתה שלי. לא הייתי מגיע לבית ספר בכלל, היו משעים אותי, הלכתי מכות כל הזמן. תמיד שמעתי על הפרויקט הזה של אי"ל, אמרו שיהיה צחוקים. אתה עם כל החברים שלך, כולנו ילדים שמסתבכים, רציתי להגיע, באנו לעשות כיף – אבל אז פתאום דודי בא ומוציא אותנו מכל השטויות שלנו. הוא החדיר לנו את הלמידה.
"אני מאופק עכשיו אחושילינג. מדברים שפעם הייתי הורג מישהו, למדתי לנשום. הכיתה הזאת גרמה לי להיות מאופק ולחשוב על ההשלכות של מה שאני עושה, לראות קדימה. זה תהליכים, אנחנו בונים את עצמנו. אני הקטע שלי זה אלימות, ההוא גניבה, זה סמים, יש אחד שהיה בורח מהבית. הנה, תראי את הגיבורים שלנו.
"נכנסנו לחיים האישיים של דודי, לבית שלו, שמענו על המצב שגם לאבא שלו לא היה כסף, וזה גרם לנו לחשוב: אנחנו רוצה להגיע למצב כזה? תראה איך דודי עבד ולמד ויצא מזה. דודי בא משם, הוא לא אחד שבא ומחרטט לך ואומר לך 'אני ראיתי ומכיר', אנחנו סומכים עליו כל הזמן. הוא יכול להתקשר אלי גם בשלוש בלילה לראות אם נפתרה בעיה – הוא כזה בן אדם".
איך הם נפתחו ככה בפניכם?
"דודי התרגש, הוא ביישן כזה, הוא לא יודע איך להכיל את זה, הוא כמו פולנייה זקנה כזאת. כשמגיע הרגע הוא כאילו לא רוצה, נלחץ, אבל כל מי שמכיר את דודי יודע שהחיים שלו זה סרט. בתכלס לא היתה לו בעיה.
"בהתחלה דוראל, הבחור שמדבר על הסמים, לא רצה לחשוף, התבייש וזה. אנחנו התבאסנו, ואז הוא פתאום חזר אלינו ואמר 'אתם יודעים מה, אני כן רוצה, שאנשים ידעו שהפסקתי'. להלל לא היה בעיה להיפתח".
אהבת את ההפקה?
"מפיק זה כל הזמן לדאוג שיש הכל: עולים עכשיו להר הזבל, לדאוג לבטריות, לסחוב הכל, לתאם עם אמא של דודי שפתאום לא מתאים לה, לדאוג שהכל יישב מסודר, זו אחריות. אני כנראה רגיל לזה, עוד מהבית, אני רוצה לקחת על עצמי. אהבתי את התפקיד. אני אוהב קולנוע, רואה המון סרטים, ואני הכי מתלהב שיש בעולם סרט שאני עשיתי".
איך הסרט השפיע עליכם?
"כשרואים מישהו ביום יום, לא רואים אותו גדל, כשרואים את זה דרך הקולנוע, רואים אותו משתנה. זה תהליך. בהקרנה הגדולה של כל הסרטים של התיכון שלנו לא באמת התרכזתי בסרט, אבל אחר כך כשהיינו רק שלושת היוצרים הסתכלנו, ולא האמנתי שהאנשים ככה השתנו לגמרי. וגם אנחנו! זה הישג רוחני, לראות בן אדם כמו דוראל יוצא מהבלגן שלו. כשצילמנו הוא כבר היה נקי. זה החדיר בי מוטיבציה בלי שאני יודע, בלי מודעות. זה פשוט קרה לי".
"להסתכל למרחק":
אין גיבורים פה
"פה אין גיבורים – יש עובדים!", אומר הבוס המאיים בסרטו של יובל פרנס-מדר לעובד המתקתק ללא הרף, מבוקר עד ערב, עלי מקלדת. הוא מסביר לו שעליו להמשיך ולהיות חלק מהמכונה – משרד שמתייג אזרחים לעבודות לפי קריטריונים נוקשים. אבל לפיירו, עובד שדווקא מעוניין להיות גיבור, זה נמאס. "מישהו שאל מה אני רוצה?" הוא מטיח בבוס אחרי התעללות ארוכה, "אני? אני לא שייך לפה!"
"ניסיתי לעשות מה שאני רוצה עם הסרט", אומר פרנס-מדר, בוגר תיכון חדש בתל אביב, "שהוא לא יהיה כפוף למוסכמות עליליתיות מקובלות בסרטים של י"ב. גם נושאים שיותר חשובים ומעניינים אותי, וגם בסגנונות שיותר רציתי לעבוד אתם".
"פיירו", סרט עלילתי שמבוים, מצולם, מסוגנן וערוך בכישרון, מתייחס בכל שנייה שלו לאמנות: קולנוע, ספרות, אימג'ים פופולריים ותיאטרון. אבל יותר מכל הוא מבטא את החשש של היוצר שלו מהעתיד, ממה שתביא אתה ההתבגרות.
"רציתי לדבר על המקום של פיירו בתור אמן, מישהו שלא נמצא על המסלול החברתי המוכוון לנכון או לא נכון", אומר פרנס–מדר, "זה מתחבר לשלב שאני נמצא בו, לסיים בית ספר ועכשיו יש צבא ודברים שצריך לעשות. זה כאילו מתחלק לכיוונים שהחברה מעודדת, ולאלה שאמורים להישאר בתור תחביב. אני מנסה למצוא דרך משלי, למצוא את מה שמעניין. בסרט זה נוקשה יותר, הסיווגים לעבודות, הקריטריונים, רציתי ללכת לכיוונים לא רגילים גם בסגנון".
יצרת עולם מפחיד.
"העולם של הסרט מפחיד אותי, כן. אבל הוא גם מאוד מעניין, כי תמיד יש בו דברים שהם גם מהעולם שלנו".
מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?
"אני רוצה לעשות קולנוע. קולנוע עלילתי. יש לי עוד מה לספר".
"פיירו":
מתי התכוונתם לספר לי
כשנגמרה ההקרנה והאור נדלק, השתררה דממה באולם. איש לא זז. "היה שקט כזה, כמו יום השואה שאף אחד לא מוציא מלה", מספר יונתן עמרני, "זה היה הסרט האחרון שהקרנו בערב הורים. המחנך אמר 'ובנימה הזאת… שיהיה לילה טוב' וכולם התחילו לצאת מהאולם. גם ההורים שלי לא אמרו כלום. הלכנו בשקט, לא ידעתי מה להגיד, ואז בדרך לאוטו פתאום מלא תלמידות ואמהות באות ומחבקות את אמא שלי, ואותי, ובוכות, בוכות. רק כשהגענו לאוטו אמא שלי הצליחה להגיד 'זה סרט מדהים. כל הכבוד'".
עמרני לא עשה להורים שלו חיים קלים. קצת אחרי שהגיע לגיל 18 החליט שאת סרט הגמר שלו בבית הספר עמקים תבור יקדיש, עם חבריו הקרובים, לסיפור האימוץ שלו. הוא ידע שהוא מאומץ מגיל חמש, ובבית דיברו על זה בפתיחות, אבל היה לו ברור שהרבה פרטים חסרים בפאזל של נסיבות הולדתו, וביקש לפתוח את התיק.
עמרני ביים את "אבא, אמא וכל השאר", חבריו למגמה צילמו וערכו אתו. הוא, כמובן, הגיבור ולצדו אביו, אמו וחברתו. הוא מביא אתו כנות כמעט חסרת גבולות ויכולת הבעה סוחפת. הוריו עצורים ממנו, ומהר מאוד מתברר שהחופש לדבר בבית על האימוץ חל רק על סיפור אחד, הסיפור שהחליטו לספר לו. אבל הוא לא מרפה משניהם, המצלמה רודפת אחריהם, ובנם היחיד שואל ושואל ולא מסכים להשאיר אבן בלתי הפוכה.
"הרצון שלי לדעת את האמת התחיל כמשהו אחד, לפתוח את התיק האימוץ, ואז גיליתי פרטים שלא חשבתי שאגלה", מספר עמרני, "למשל שהיה אמור להיות לי אח קטן, שהם ניסו לאמץ ילד אחר. שאני לא באמת מאומץ מליטא, אלא בכלל נולדתי בארץ. היה שם סיבוך משפטי ועוד דברים שלא נכנסו לסרט ואני לא יכול לדבר עליהם. דברים משמעותיים. זה היה חשוב, כי כל הזמן בניתי אסוציאציות מדברים שידעתי. אם זה היה נשאר ככה, הייתי בונה מציאות לא נכונה בראש".
אתה לא פותח את התיק בסופו של דבר.
"ממש רציתי לפתוח אותו, אבל חשבתי על זה לעומק ויש לי דמויות בראש. אני מדמיין את ההורים הביולוגיים שלי, פרצופים, מבנה גוף, אישיות, ואני פוחד שאם אפתח את התיק זה יהרוס לי את זה, שאתאכזב. עכשיו כבר לא דחוף לי לפתוח. אני רגע לפני שנת שירות, מתכונן לגיוס, יש לי דברים יותר דחופים על הראש".
מה כן פתחת?
"הקשר עם ההורים שלי הכי התקדם, יש הרבה יותר אמון עכשיו. כאילו כל הסודות נעלמו. וזה בזכות הסרט, לא הייתי מגלה את זה אחרת. אבא שלי אמר מיד כשהתחלנו לצלם, 'לא רציתי לספר לך עכשיו, אלא רק בעתיד', וסיפר איפה נולדתי, אבל אם לא הסרט, אני לא יודע אם בכלל היה מספר לי. כבר הייתי בן 18, מתי הוא תכנן אם לא עכשיו? לחצתי עליו, אני נודניק, עד שהכל יצא.
"אמא שלי גם ידעה מה קרה, והיא הבן אדם… היא הכותל שלי, תמיד אני הולך אליה, ולגלות שהיא לא אמרה לי דברים זה שבר לי את הלב בהתחלה. זו אמא שלי, היא הסתירה ממני פרטים על החיים שלי, עד שהבנתי את הסיבות. אני לא יודע אם היה לי משבר אמון, כי ידעתי שאם אלחץ מספיק הם יספרו לי את האמת. כל הסיבות שבגללן לא גילו לי הן לגיטימיות, הייתי צעיר מדי. מספיק שסיפרו על האימוץ בגיל צעיר, זה משהו שגדלים אתו.
"זה אחד הדברים הראשונים שאני מספר על עצמי, חמש דקות אחרי פגישה עם אדם זר. החברים שלי צוחקים אתי על זה, אם יש תור לאוטובוס, חבר שלי אומר 'יש פה מאומץ, תנו לו לעבור'. כולנו חברים מכיתה א', היה לי קל להיפתח אתם בסרט, לא פחדתי. אני גם בן אדם כן ופתוח, אין לי בעיה לדבר. הרבה קוראים לי תמים, שסומך על אנשים ישר כשאני רואה אותם, אבל זו האישיות שלי, מה אני אעשה".
תמשיך לעשות קולנוע?
"אני לא יודע, כרגע אני חושב על השירות הצבאי, אני חולם להיות קצין במגלן, להרבה זמן. הסרט הזה היה חשוב, כי הוא חיזק לנו את המשפחה. הוא עזר לי להבין כמה אני אסיר תודה על הכל, להורים שלי, למדינה שגדלתי בתוכה, כי כלום בעיני לא מובן מאליו. כמו גורל כזה. אני לא יודע מי מנהל את העניינים שם למעלה, אבל תחשבי שהם בקלות יכלו לאמץ ילד אחר, והכל היה יכול להתגלגל אחרת, לסיפור אחר".
"אבא, אמא וכל השאר":
נוגעים ולא נוגעים
בקיץ שעבר יצאה תום נשר, אז בת 17, למסעות ליליים בתל אביב, חלק מהזמן לבדה, חלק עם חברה הקרוב עומר אושיה. "חיפשנו חוויות נעורים", היא אומרת, "לעבור כמה שיותר, לגעת, כדי שיהיה לנו על מה לכתוב. מתוך זה הגיעו המחשבות והרגשות שסיפרנו, מדברים שקרו לחברים שלנו, מדברים שכמעט קרו לנו".
למה כמעט?
"היתה לי התחלה של תסריט. רציתי לנסח את הקול של הדור שלי, משהו שעוד לא נראה, את החיים שלי, את העיר שלי. בזמן העבודה הגעתי למסקנות על הניכור של הדור הזה – על הרצון לחוות שבא עם הפחד להיכוות, נוגעים ולא נוגעים. אני לא יודעת איך הנעורים שלי שונים מנעורים של אחרים, אבל ממה שאני רואה, הכל דרך אייפונים ופייסבוק. אומרים 'אני אעשה את זה', אבל כשמגיעים לרגע האמיתי אי אפשר לתפקד. מנסים לאתגר את עצמם ולצאת מגבולות הנוחות, אבל כשהם יוצאים הם לא מצליחים להתמסר לחוויה.
"בסוף גם אנחנו לא ממש נגענו. התקרבנו וניסינו, אבל לא חצינו שום גבול בעצם. אולי פרצנו גבולות של עשיית סרט בתיכון כי יש קצת עירום, אלימות, מיניות שונה, הראינו בחור הומו, בדרך כלל זה רק סטרייטים. אז אתגרנו את עצמנו בנקודת המוצא, אבל לא העברנו את הדמויות אל מעבר לקו של חוסר הנוחות. נגענו, אבל לא עברנו".
"אלבי ואלמה", סרט הגמר של נשר בתיכון תלמה ילין בגבעתיים, מתאר לילה אחד כזה. שני החברים, הסטרייטית והגיי, יוצאים לחפש הרפתקאות וחוזרים לתוך סיפור קצת אחר. התחושה שנשר מתארת, חוסר יכולת להגיע אפילו לריגוש אמיתי, מלווה את הסרט. בשיחה מתברר שהתחושה היא לא רק הסיפור, הוא גם דרך מודעת לגמרי לספר אותו.
מרגישים בסרט את ההשפעה של "6 פעמים", שיצא זמן קצר לפני כן.
"נכון, מובן שראיתי אותו. אבל '6 פעמים' מביא עמדה פסימית ביחס לנעורים של היום, אולי כי עשו אותו אנשים מבוגרים, שעברו את החוויות והם כבר מצולקים. אני עדיין מנסה לצלק את עצמי. שם אין מוצא, אין תקווה ואין חיוך, וזה רק נעשה גרוע יותר. אצלי זה נגמר בחיוך, בחיבור, בתקווה שאולי אלבי ואלמה יצליחו למצוא מודל אלטרנטיבי, להתנחם בחברות, לקרוא לחברות הזאת אהבה.
"אני מקווה שאם הייתי כותבת הכל ברטרוספקטיבה, בגיל מבוגר יותר, לא הייתי מגלה שטעיתי ואין תקווה. יש לי תקווה שהעניינים יסתדרו. כשראיתי את 'שש פעמים' כאבה לי הבטן מכל דבר שעשו לגיבורה. אני לא רוצה שהסרטים שלי יהיו ככה. אצלי גם כשכואב לי, יום אחרי זה כבר לא כל כך כואב".
היתה לך התלבטות בין עלילתי לדוקומנטרי לסרט הגמר שלך?
"עשיתי דוקו אחד בלימודים שלי, אבל תמיד העדפתי עלילתי. זה המדיום שלי. אני רוצה לכתוב את הטקסט וליצור את הדימוי, להעמיד את הסצנה, לבחור את הצבעים. אני צריכה להיות בשליטה".
למה אין מבוגרים בעולם של הסרט? הם כאילו חיים בעולם מנותק לגמרי.
"תמיד בסרטים שלי אין מבוגרים. אולי כי ההורים שלי נעימים ונחמדים ואין שם משהו שאני צריכה לפתור. אולי כי אם אני לא מבוגרת – אני לא רוצה לכתוב דמות של מבוגר. נכון שהם יכולים להיות רק דרך עיני הנערים, בתור משהו שמסמן גבולות, אבל היה לי חשוב שהדמויות יחליטו את ההחלטות שלהן מתוך בחירה פנימית, לא כי החברה דורשת או כי ההורים שם. זה גם העולם שלי. ההורים שלי אף פעם לא היו בדרמה אתי. הייתי צריכה להתאמץ כדי לצאת ולאתגר את אזור הנוחות שלי".
"אחרון ודי"
בימוי: קוראי דאי ממן, הכפר הירוק.
אייל מתעורר בלילות כדי להחזיר את בתו המתבגרת רוני מבילויים. המוצא האחרון שלו כדי להחזיר את השפיות לשינה, ואת השמחה למשפחה, הוא הרישיון המיוחל של רוני. עד כמה רחוק הוא ילך כדי לעזור למשפחה שלו?
"אני מרגישה שאני בעצם מרגיש"
בימוי: עמית פידל, קרית חינוך מעין שחר.
זהו סיפורו של אלמוג שחי כל חייו בשקר. מול המצלמה הוא חושף את סיפור חיו שבו הפך מנערה לנער, מעצוב לשמח ומכלוא לחופשי.
"דממה"
בימוי: יונתן יעקב, התיכון הניסויי, ירושלים.
גיבור אנונימי מתהלך מדירתו למקום עבודתו, הוא מביא לנו את נקודת מבטו ופילוסופית חייו על העולם שסביבו. סרט פורמליסטי המצולם בעיקר בלילה ברחובות ירושלים.
"ההתחלה (אלבידאיה)"
בימוי: עבד אלחמיד כנאענה, מקיף אבן חלדון, עראבה.
אחמד ונור, שני אוהבים, חולמים על חתונה ובית. מבקר בלתי צפוי הורס להם את החלום. המאבק של שני האוהבים נתקל במסורת, האם הם ממשים את חלומם?
"חול צלול"
בימוי: יונתן גולדשטיין, קריית החינוך רביבים.
זה היה אמור להיות הטיול המושלם. כבר שנים שדן חולם על קורס צלילה באילת, וכעת הוא בדרך אליו – הוא, סבתו ודודתו, שהצטרפותה ברגע האחרון משנה את כל הסיפור.
"כמו גאיה, כמו יונתן"
בימוי:כרמל דנגור, תיכון אלון, רמת השרון.
מערכת היחסים בין גאיה ליונתן, תאומים בני 17, מבוססת על קרבה הדוקה ותחרותיות. התאהבותו של יונתן בשכנתם, משנה את כללי המשחק. גאיה נאלצת להתמודד עם השקרים שסיפרה לאחיה ולעצמה.
"לנה"
בימוי: איציק סלמי, תיכון אחד העם, פתח תקווה.
דרמה על לנה, בת 17, שאמה כופה עליה משטר אימונים קפדני במטרה להגשים את החלום שהחמיצה – גם בדרכים לא מוסריות.
"מזל סרטן"
בימוי: רז אשכנזי, תיכון קציר, רחובות.
סיפורה של שרון איתן, בלוגרית, שחקנית ואם לשניים, שמתמודדת בדרכה הייחודית עם בשורה מרה על סרטן. היא מדלגת בין הבמה לבית, בין הבלוג לקבוצת התמיכה שהקימה, ובעיקר מנסה לחיות.
"קרוהוני ואני"
בימוי: רז אסייג, אורט רבין, גן יבנה.
סיפורה של הבמאית שחלתה בקרוהון בגיל 15 ומתמודדת עם המחלה מאז.
"ראש ממשלת הילדים"
בימוי: מאיה יערי, בן צבי, קריית אונו.
לו היתה נועה "ראש ממשלת הילדים", היא היתה דואגת לתא משפחתי חם לאחותה הקטנה ולכל שאר הילדים בעולם. היא נקרעת בין רצונה לצאת ל"שנת שירות" לבין פחדה לנטוש את אחותה הקטנה לבדה בבית.