לפני 20 שנה פחות כמה ימים, ב-19 במאי 1998, אישרה הכנסת את חוק חופש המידע. מטרת החוק, שגרסה ראשונה שלו הוצעה לכנסת עוד בראשית שנות השמונים, הייתה להפוך גופים ממשלתיים לשקופים יותר לאזרחים שמממנים אותם, ושזכאים לקבל מהם דין וחשבון על הפעולות שעושים הגופים שתפקידם לשרת את אותם אזרחים.
"מצבנו טוב יותר ממה שהיה לפני 20 שנה, אבל עדיין הרבה פחות טוב ממה שצריך להיות", אומר ד"ר רועי פלד, יו"ר התנועה לחופש המידע ומרצה במכללה למנהל לקראת כנס שיקיים בית הספר למשפטים במכללה ביום חמישי הקרוב (17/5) כדי לציין את יום השנה לאישור החוק. "חופש המידע הוא מהדברים האלה שאם לא מתקדמים איתם מהר, הולכים אחורה", מסביר פלד, "ואנחנו לא מתקדמים מהר. יש שיפורים טכנולוגיים והיערכות טובה יותר של המדינה והבנה במשרדי הממשלה שאי אפשר להתעלם משאילתות של אזרחים, אבל זה לא מהיר מספיק. עדיין יש תפישה שאת הדברים הרגישים באמת לא צריך לחלוק עם הציבור".
כל אזרח וכל תאגיד יכולים להגיש בקשה למידע לפי חוק חופש המידע, ובכל משרד חייב להתמנות אחראי לתחום שאליו ניתן לפנות. הבקשות דורשות תשלום אגרה, וכעיקרון אמורים לקבל תשובה לשאילתא שנשלחה בתוך 30 יום. גוף ממשלתי יכול להודיע, לפי החוק, כי אין באפשרותו להשיב בתוך 30 יום ואז הוא זכאי ל-30 ימים נוספים כדי להשיב.
בחודש ינואר פנה המקום הכי חם למשרד ראש הממשלה בבקשה לפי חוק חופש המידע על פרטים לגבי שכר הדירה שמשלם (או לא משלם) יאיר נתניהו בעבור מגוריו במעון הרשמי של ראשי ממשלת ישראל, ובבתים נוספים שמשולמים מכספי משלמי המסים. בתום חודשיים לא התקבלה תשובה כלשהי, והמקום הכי חם עתר לבית המשפט המחוזי בדרישה לתשובה. דיון בבית המשפט נקבע רק לחודש ספטמבר.
"בכל מה שקשור לעמידה בדרישות הדין בתי המשפט אולטרה סבלניים עם משרדי הממשלה", אומר פלד. "הסובלנות שלהם ממש כואבת לעותרים. בדרך כלל עתירת חופש מידע שמוגשת לבית המשפט אחרי שלא מתקבלת תשובה ממשרד ממשלתי לוקחת בין חצי שנה לשנה – אבל הנתונים שמתקבלים אז, באיחור, הם לא תמיד רלבנטיים.
"הגוף הממשלתי גם לא יתייחס להחלטת בית המשפט בעניין מידע מסוים כתקדים, וגם בפעם הבאה הם יוציאו את המיץ לעותרים ושוב יהיה צריך ללכת לבית המשפט. מתייחסים לזה כאל מחייב באותו מקרה, ולא כמשהו שמעתה הוא חייב בגילוי. הגלידות של מעון ראש הממשלה למשל כבר לא מתפרסמות, ויש עכשיו עתירה על אותו מידע שניתן בעבר. זה מצב מצחיק – את המידע של 2016 הם לא מוכנים לתת, את 2015 הם דווקא כן נתנו, אבל אז נתניהו עתר נגד משרד ראש הממשלה שבראשו הוא עומד בטענות של פגיעה בפרטיותו. בכל פעם שבה מתבקש גילוי של דברים רגישים שיכולים לעורר ביקורת זו עדיין מלחמה".
- המקום הכי חם עתר נגד משרד רה"מ: עליכם לחשוף את הוצאות יאיר נתניהו
- דובר צה"ל: המידע נשמר, נגנז והושמד. אתה רשאי לעיין בו
למה הכוונה בדברים רגישים?
"בקשת חופש מידע שדורשת קצת אומץ לפרסם ושעלולה להביא ביקורת על גורם כלשהו, תיתקל פעמים רבות בהערמת קשיים. אם תלך לעניינים ארכיוניים, למשל, שזה מזעזע איך שהם מתנהלים בארץ, תגלה כמה לא התקדמנו. כדי להתמודד עם הדברים שקרו סביב הקמת מדינת ישראל אחרי 70 שנה, אתה צריך להיות מוכן לא לשלוט במידע – ובממשלה לא מוכנים. הם לא משחררים מסמכים מגנזך המדינה על מה שקרה ב-1948.
"פורמלית אמורים להשתחרר כל הארכיונים ההיסטוריים האלה לעיני הציבור כי עברו 70 שנה. איך החליטו דווקא על 70 שנה? כי כשהגיעו ל-60 האריכו בעוד עשור. אז הגענו לשנת ה-70 ובפועל לא שחררו כלום. היום אתה כבר יכול לבקש לראות את המסמכים, אבל עד שיאשרו את הבקשה שלך כבר יאריכו את הנעילה בארכיונים ל-80 שנה. זו תפישה שאומרת 'אנחנו לא צריכים לתת מידע איפה שזה עלול להביא ביקורת'. בישראל הכי קל לעשות זאת כשמדובר בביקורת על המדינה.
"עוד דוגמה ל'לא נעים'? המשרד לעניינים אסטרטגיים עוסק בהרבה פעולות שבינן לבין שמירה על ביטחון המדינה אין ולא כלום, במובן הקלאסי של ביטחון. של מי ששומרים על הגבולות, ועל האזרחים ועל שלום הציבור. המשרד הזה מתנהל בחשאיות מוחלטת, מוציא מאות מיליוני שקלים והכל נעשה בחשכה. הם עושים דברים, ככל שאנחנו ניזונים מחצאי שמועות, שכרוכים בהפעלת עו"ד ברחבי אירופה בסכומים דימיוניים, בנקיטת פעולות במגזר האזרחי בחו"ל והכל תחת הרושם שאסור להביא זאת לדיון ציבורי. הם פטורים מחוק חופש המידע. למה? אין לדעת".
אבל יבואו ויגידו שגם זה ביטחון, למרות שזה לא צבא. שבלי זה המדינה תתמוטט או משהו
"השקטת אזרחים על ידי חרדות זו טקטיקה שלא מאפיינת משטרים דמוקרטיים. אני יכול לדעת מההיסטוריה שהתירוצים שניתנים על למה לא לחשוף מידע הם ב-99 אחוזים מהמקרים מופרזים לכל הפחות. עד לפני כמה שנים, למשל, הצבא לא הסכים לגלות לצעירים לפני גיוס מה הקב"א שלהם (קבוצת איכות, ה'ציון' לקראת קבלה לצבא – חה"ז). הצבא אמר בעתירה שהגשנו שחשיפת הקב"א תגרום ל'פגיעה אנושה בביטחון המדינה'. פה אתה יכול להגיד לעצמך או 'אקבל את עמדתם כפשוטה כי אני לא רוצה לפגוע במדינה' או 'כל עוד לא אומרים לי למה זה המצב, אני מטיל ספק'. בית המשפט קבע באותה עתירה שהצבא נחפז לקבוע שזו פגיעה בביטחון.
"יש כמה עתירות של עו"ד איתי מק על ייצוא ביטחוני לרואנדה, כשחלק מהעתירות עוסקות בנשק ששלחנו לשם לפני 25 שנים והוא מבקש מידע על כך. לא ברור לי איך זה מסכן את ביטחון ישראל, אבל המדינה נעמדת על הרגליים האחוריות כדי לא לפרסם את זה.
"לפני שנה משרד החוץ טען שאסור לפרסם את שמות האורחים בליל הסדר בבית שגריר ישראל בארצות הברית כי זה יגרום לפגיעה קשה ביחסי החוץ של המדינה. השופטת קבעה שאנשים שהיו במסיבה העלו תמונות לטוויטר עם אורחים אחרים, אז מה רוצים במשרד החוץ?"
אז לא נקבל תשובות מצה"ל, שב"כ, המוסד הוועדה לאנרגיה אטומית ומי עוד?
"המשרד לעניינים אסטרטגיים, כמו שאמרנו קודם. אבל דווקא צה"ל עצמו בדברים הארגוניים הוא מהמשיבים היותר טובים לבקשות חופש מידע, וכך גם המשטרה. הם עונים ברצינות ונותנים מידע מהר יותר מרשויות אחרות על דברים כמו שכר ונהלים וכל הסוגיות שדומות לאלה. גם הרשות השופטת עמדה במבחן יותר מפעם אחת כשחשפו יומנים של שופטים, ונתוני פתיחת-סגירת תיקים כמה שנים אחורה. הם די עומדים במבחן".
מה המצב בגופים שאינם משרדי ממשלה שמחויבים במסירת מידע לפי חוק חופש המידע כמו רשויות מקומיות, תאגידים ממשלתיים וכו'?
"זה תלוי באישיות של האדם הספציפי שניצב מולך ואחראי באותו הגוף על חוק חופש המידע. בחלק מהרשויות המקומיות יש אנשים שמבינים את העניין ונלחמים למען השקיפות. ככל שמתרחקים ממשרדי הממשלה או ממרכז הארץ מקבלים פחות הבנה של העניין הזה. ככל שהרשות קטנה יותר וחלשה יותר קשה יותר להגיע לנגישות, ולמיצוי זכויות וידע משפטי. הכנס שלנו על החוק, למשל, יתקיים בראשון לציון, וכנראה שלא יבואו אליו מצפת או ממצפה רמון.
"ויש גם את העניין של שיקוף הערכים של מי שעומד בראש אותו גוף שממנו ביקשנו מידע. איפה שיש אנשים עם פחות מחויבות לערכים דמוקרטיים, המשרד פחות שקוף ויותר יצפצפו על החוק. רק השבוע אמרה השרה רגב, למשל, שהיא לא מסכימה לחשוף את ההתקשרויות עם מפיקים ונותני שירותים במסגרת חגיגות ה-70 למדינה.
"המקומות שיש בהם פחות נכונות להיפתח הם בוודאות יותר מושחתים. יכול להיות שאסור שתהיה יותר שקיפות בשב"כ כי זה מסכן את ביטחון המדינה, אבל בטוח שזה פתח לשחיתות בארגון וצריך לקוות שאף אחד לא עובר בפתח הזה. אם מירי רגב לא רוצה למסור מידע על חגיגות ה-70 יתכן שיש שם מה להסתיר".
מוצפים במידע, במקום בידע
פלד אומר כי ראש החץ בהטמעת חוק חופש המידע היו ארגוני החברה האזרחית, שלמדו להשתמש בכלי הזה, אולם השימוש בחוק לא חלחל מספיק לאזרחים מן השורה. יתכן שאחד הגורמים הוא תהליך העיבוד שצריך לעבור החומר שמתקבל מבקשות חופש מידע – לפי החוק הממשלה אינה חייבת להנגיש את המידע והיא יכולה להעביר אותו למבקשים כפי שהוא שמור אצלה, כך שיכולה להיווצר הצפת מידע, כזו שלא תאפשר למבקש למצוא את הידיים ואת הרגליים.
"היום הממשלה מעלה אחת לרבעון קובץ אקסל של התקשרויות עם ספקים", הוא מספר, "כשאתה מסתכל על זה, אי אפשר להבין מה קורה שם. אם המשרד הממשלתי שמפרסם את הקובץ היה רוצה שנבין מה קורה שם, הוא היה מפרסם את זה בצורה ברורה. הוא מוכן לפרסם את הנתונים כמו שהם אצלו, בלי להסביר. נסה להבין כמה הממשלה מוציאה על מחשוב, שזה מיליארדים רבים – לא תצליח לקבל את זה, כי זה פרוס במיליון סעיפים שונים בתקציב ואף אחד גם לא יעזור לך להבין את זה".
אתה מרגיש שעיתונאים משתמשים מספיק בכלי של חוק חופש המידע?
"בכל שנה אתה רואה שיש זכיות בפרס פוליצר שמבוססות על חופש מידע. הבעיה היא שלעיתונאים אין סבלנות. כתבה שמבוססת על חופש מידע לוקחת כמה חודשים עד שנה. לעיתונאים אין פעמים רבות מספיק אורך רוח ואין להם מספיק נכונות להיכנס לעימותים עם המשרדים ולוותר על דפוס הפעולה של 'שמור לי ואשמור לך' מול דוברים, שבחוק חופש המידע הם לא פקטור במשחק.
"אבל בניגוד למה שחושבים מי שטוענים שעיתונאים פחות חשובים כי עכשיו הם יכולים לגשת לבד לחופש המידע – המציאות מראה את ההפך. ככל שיש יותר מידע, צריך יותר אנשים שיפענחו אותו ויתנו לו הקשר במקום לטבוע במידע הזה. אם אתה זוכה מחר בלוטו, אתה תלך ליועץ השקעות כדי לדעת איך לא לאבד את הכסף. באותה המידה אתה צריך 'יועצי השקעות' של מידע כדי שהוא לא יטביע אותך, כי מידע הוא לפעמים ההפך מ-ידע. עיתונאים שיושבים ובודקים, ועורך שעושה על הדברים בדיקה כפולה – לכל אלה אין תחליף".
[mc4wp_form id="1006521"]