-"שלום"
-"שלום לך גברתי, במה אפשר לעזור?"
-"הגשתי תלונה לפני כחודש, אני רוצה לברר איפה עומד התיק?"
-"רק רגע בבקשה… התיק נסגר מחוסר ראיות" בישרה היומנאית בטלפון.
הזדרזתי לנתק את השיחה, הטלפון נשמט על השטיח, לשבריר שנייה הייתה דממה. מחקתי את הדמעות בשרוול, שפשפתי את העיניים. "מה זה פה… פה לא בוכים" נזכרתי ב'מלכה' דמות מתוך מחזה שכתבתי. התקווה שיעשה כאן דין וצדק נמוגה ולעומתה, העלבון צרב כמו ארס. איבדתי אמון במערכת? תהיתי ביני וביני והתשובה החשיכה את היום.
אחת מתוך ארבע נשים עברה במהלך חייה הבוגרים אונס. הפגיעה הנפוצה ביותר והפוגענית ביותר. התופעה חוצה מגדרים, חברות ומעמדות סוציואקונומיים ומחלחלת אל ביתנו. נשים חזקות, כמוך וכמוני, שביומיום השוטף שוברות את תקרת הזכוכית המגדרית ומעמדית ובכל זאת נפגעות. ורבאליות ובכל זאת שומרות שתיקתנו. רציונליות ובכל זאת מתחבטות בין שני קולות – תעוקה ותעוזה. חלקנו אם לא רובנו, תשוש וטרוד בשאלה "האם להגיש תלונה?" משתי סיבות: רוב התיקים נסגרים, והפחד משתק ומשעתק.
בדצמבר האחרון, שישה חודשים אחרי הפגיעה, ישבתי במרפסת. רוח פרצים הכתה בחלונות וכמותה, תסמיני הפגיעה פרצו והכו בי. היה זה גל דיכאוני שהוביל לתחושת ייאוש טוטלי. פחדתי לצאת מהבית, לנהוג, להיות בחברה, ניתקתי קשר עם חברי, לא בטחתי באף אחד. משבר-האמון היה כבד מהכלה. התייסרתי בהתקף כאב נוירופתי. לא פעם ולא פעמיים הגעתי לחדר מיון, כדי לאלחש את הכאב. היו גלי הצפה זוועתיים, איבדתי את השינה, אני חוששת שאיבדתי צלם אנוש אז.
גשם כבד ירד, אני זוכרת שהייתי בבהלה ובכיתי המון. נזקקתי לעירוי, התייבשתי מהבכי. היו לילות שזחלתי לשירותים כי לא יכולתי לעמוד על הרגליים. והיו הסיוטים בזמן ערות ובאין שינה. כמו ניגון חוזר מראות הפגיעה חזרו.
ערב אחד הסתובבתי ברחוב אבן גבירול. סיימתי סשן כתיבה בבית-הקפה ושחררתי עצמות. העיר רעשה, הכביש סאן, אמבולנס חצה, סירנות ואזעקות. הסתכלתי סביבי בהמון רכוב על אופניו, אוכל במזללה, יושב בבית הקפה. קפאתי במקום וכל ניסיונותיי לטשטש עקבות, להמשיך את חיי, לדלג מעל המשוכה, למחוק מהזיכרון קרסו במחי רגע אחד של הכרה. נאנסתי.
להגיש תלונה לא היה ברשימת האפשריות שהעליתי בדמיוני, ידעתי כי בעסק הזה מעורבים ילדים. ההתקפים התחזקו, חיי נעצרו. מופע שעבדתי עליו נסגר אל מאחורי הקלעים. לא היה לי כוחות. את היום העברתי בגיוס עצמי 'לסחוב' למקלחת, לצחצח שיניים, לשלם חשבונות… חייתי על האוטומט. האם מיותר לציין כי שישה חודשים לפני כן חגגתי את עצמאותי בהחלמה ממחלה קשה ובגירושים? חייתי בשלווה.
אי השקט טרפד כל ניסיון לשגרה, נטרפתי במחשבות, שהיתי בחוסר אונים נורא, לא סיפרתי לאיש. הייתי אני, ואני במשבר. והייתי מוכרחה לשבור שתיקה. זו שתיקה של שנים הנספגת בעור הנשי. פגיעות שנפגעתי בגופי. רוב הפוגעים מוכרים לנפגעת, כך היו פוגעיי. כך היה האחרון. מרבית הפוגעים מקיימים אורך חיים נורמטיבי. מרביתם בעלי משפחות, מעמד מקצועי חברתי תרבותי. האבות המייסדים של חוסן-חברתי וכלכלי, משמע: כוח. ואת הזעם הנעוץ באגרוף ידם חשתי במלוא החוסן. כך היה הראשון בילדות וכך היה האחרון.
התוקף הוא בן אדם. האם עלי לפחד מבני אדם? האמת היא שלא ידעתי מה לעשות. לילה אחד דיברתי עם דפנה. דפנה הנחתה קורס שעברתי במרכז הסיוע בתל אביב כאקטיביסטית ומתנדבת בליווי נשים נפגעות.
"דפנה…", בכיתי, "איך זה קרה לי?". "זה קורה לכולנו", אמרה דפנה, "אף אחת לא חסינה". סיפרתי לה. שלושה שבועות אחרי השיחה התעוררתי בשלוש וחצי לפנות בוקר. ישנתי שעה וחצי. הרחוב דמם, בחוץ חשכה תהומית. התכרבלתי בשמיכה ערנית מתמיד. הקשבתי לרוח, עטלפים צווחים, יללת חתולים, משאית האשפה, צפירה, קולות האשמה, הבושה, ציוץ הציפורים, בינתיים השמש הפציעה. הייתה דממה ואז צלילות דעת. "תגישי תלונה…" קול חלש הפציע, חלשלוש עד תמוה. "מי יאמין לי…" התנגדתי. והיה זה קרב מוחות.
ליוויתי בחיי לא מעט נשים פגועות, אני ערה למתרחש ומודעת לנתונים, 85% מתיקי עבירות המין נסגרים. הסיפור לא פשוט כמו מרבית המקרים וכמו מרבית המקרים חמק ונמק ב"תחום האפור". אבל הייתי מוכרחה להחזיר את השליטה לחיי.
הגשתי תלונה. ה"אני" אינו הקורבן שהיה כלוא חסר יכולת שיפוט באגרוף זעמו של תוקף.
ההליך המשטרתי חיטט בפצע מול שאלות טכניות, ביקשתי ליווי ממרכז הסיוע, כשיצאתי ממתן העדות הייתה הקלה. בלילה הוא הפסיק "להגיע" למקלחת, אולי כי שברתי את כללי המשחק. זימנו אותי לעימות שבוע אחרי. חדר החוקרת היה קר ומנוכר.
התוקף ישב משמאלי ותקף בצרורות ורבאליות. שוב ושוב זרע מלח על פצע הפגיעה, חווית אינוס כשלעצמה. נזרקתי פנימה, מפוחדת ומבוהלת כמו ילדה קטנה, האישה שאני, בת ה-40 נעלמה. "מה זה פה, פה לא בוכים…" נזפתי בעצמי ובכיתי. לא יכולתי להסתכל עליו ובכל זאת ראיתי אותו. אז תפסתי באופן מוחלט בתודעתי: הגבר הזה אנס אותי.
"התיק נסגר מחוסר ראיות…" הייתה הבשורה. נפלתי שדודה אל מרה שחורה. "לעזאזל, האם כל זה היה לריק?" התחבטתי. ובכן, התשובה לא הגיעה מיד, אך כשהגיעה הבהירה את הבשורה לתמונה הנכונה.
לא! כל זה לא היה לחינם, אלא משמעותי וחיוני להחלמה מהפגיעה הקשה. דבר לא הכין אותי ליום הדין, גם השמלה השחורה שלבשתי בבוקרו של אותו היום. והתאריך חתום ביומן הזיכרון. הלילות טרופים ושיגעון אי הצדק שנעשה אינו מרפה ואולי גם לא ירפה לעולם. הליך הגשת התלונה, חווית העימות הטראומטית בפני עצמה, כל אלו אינם שוללים את העובדה כי גם הוא עבר חוויה מטלטלת. ובזכותה בלילות אני שוכבת לישון כנאנסת אך הוא בלילותיו נמוג אל שינה טרופה כאנס, גם אם בית המשפט אינו קבע זאת, אני הראיה.
אל תשתקי!
[mc4wp_form id="1006521"]