יוני,
אין לי מושג למה דווקא לך, מכל האנשים בעולם, הייתי צריכה לספר שבכל יום אני קוראת תהילים. ככה, בפשטות, סיפרתי לך שמגיל עשר או משהו כזה, אני קוראת בכל יום פרק או כמה שיוצא. לפניך לא סיפרתי את הדבר הזה לאף אחד. בחיים. יש עוד כמה דברים שאני לא מספרת לאף אחד, אבל זה הראשי. מלכת היופי של הבושות שלי. זה, ולנשק לפעמים מזוזה, בחטף.
זה התחיל כשמצאתי ספר פצפון, זרוק ליד מכונת הכביסה. היו עליו פירורים של עוגת שוקולד ישנה שניקיתי טוב עם הלשון, ואז ראו את הסבא עם הכובע השחור והזקן. אבא שלי הביא את הספר מהמילואים יחד עם משלוח לחיילינו האמיצים בלבנון. כשהראיתי את הספר הגמדי לדניאלה, היא אמרה שזה ספר שומר ושצריך לקרוא כל יום פרק ואחר כך לנשק אותו עם עיניים עצומות. ואני, ילדה בת עשר, כבר הבנתי ששמירה זה טוב, גם אם אני לא מבינה שום דבר מהמילים. דניאלה אמרה שזה מילים שאלוהים וחכמים מבינים וזה מספיק, אלוהים כבר יידע לחבר. דניאלה מבינה בעניינים של אלוהים. הספר הגמדי היה איתי כשזרקו עליי אבנים וקראו לי "שמנה מסריחה". חפנתי אותו חזק כשהאבנים עפו סביבי וידעתי שאני שמורה ושזה נס. רק את עמרי שהלך אחריי ועשה את עצמו מקיא בגלל הזיעה שלי אני זוכרת טוב מאוד. אין נסים שלמים.
אמרת שאפשר למכור לנו הכל. יוני שור ז"ל
זה היה חצי שעה לפני שהכל נגמר והוא התפוצץ עלינו. הלכנו שלושתנו באיסטקלל, ענבל, אתה ואני. בעצם לא. הלכנו יחד, אתה, ענבל, אני והעננה השחורה והסמיכה שקמה איתי בבוקר ובישרה על אסון שעוד מעט יבוא. היא הייתה שם כשעמדתי עירומה מול המראה, היא מילאה את הלובי המפואר של הפור סיזנס שדרך החלונות העצומים שלו אפשר היה לראות את אנשי הקבוצה מצטלמים בפוזות של סירנות נחמדות על הבוספורוס הכחול והיא לא הפסיקה להיות גם במונית כששמחה הזמינה את כולם לקוסקוס ומפרום. ענבל אמרה שגם אתה קמת עם מרה שחורה, לא היה לך כוח ליום הזה, לקימה היזומה, לארוחת הבוקר המתגלגלת ולאנשים שאתה לא מכיר.
רגע, יוני, אני מתפקסת. אני לא יודעת למה מולך אני מרגישה ומתנהגת כמו ילדה טיפשה. בקיצור, הלכנו ארבעתנו, אתה, ענבל, אני והעננה השחורה ודיברנו על אלוהים ודת ושיעורי תורה או קבלה או מה שזה לא יהיה ואתה "עפת עלינו" ואמרת שאנחנו שתי פתיות שמאמינות לממבו-ג'מבו הזה של אלוהים ודת. אמרת שאפשר למכור לנו הכל, הסתכלת עלינו בבוז וקבעת חד משמעית שאין אלוהים. אין. פשוט אין.
ואז, כנגד כל מה שאני, שמעתי את עצמי מספרת לך על כל העניין הזה מגיל עשר והתהילים. היה שקט כמו שהיה אחרי הבום. בעצם, אולי לא היה שקט, אבל ככה נדמה לי. שקט, והמבט המצמית הזה שלך שאמר "עדיף שאני לא אגיד לך מה אני חושב עלייך". ואולי זה לא מה שאמר המבט שלך, אבל ככה נדמה לי ומה שחשוב זה מה שאנחנו חושבים. תודה שלא אמרת מה שחשבת, יוני. עמדתי מולך, מושיטה אליך את הסוד העלוב שלי ואתה ידעת שלא אעמוד בחיצי המלים שלך. עם כל הציניות שלך, אתה איש טוב ולא רצית לבייש אותי. אני חושבת שידעת לפניי שהרגע הצגתי בפניך את מי שאני באמת. אותי. לך, מכולם, אלוהים יודע למה. אני, שתמיד אומרת לאנשים דברים שישמחו אותם, מסכימה עם כולם, מרצה, עומדת מול הכריש עם פצע פתוח.
"הפיגוע מכריח אותך להשיל הכל, להוריד את הקליפות ולשכב ללא כסות על הרצפה המדממת והרטובה", אמרתי לפסיכיאטר. "מאיר אדוני היה קורא לזה 'לבוא עם האמת שלך', אבל תכלס האמת הזו לא שווה כלום ואמת לא תמיד טעימה. איך תסביר שמהבוקר הארור רציתי להיות עירומה?". הפסיכיאטר מקשיב בקשב רב, ורק אומר לי שזה באמת משהו לחשוב עליו.
הפיגוע באיסטנבול, 19.3.2016
"למה מכל האנשים בעולם בחרתי לספר דווקא ליוני שאני קוראת תהילים? יכולתי לספר את זה לשמחה מדימונה. היא הייתה חוגגת את זה ועושה לי הפרשת חלה כמו שצריך", ענבל ואני צוחקות. מאז הפיגוע אנחנו מחפשות את המפתח לכתב החידה שהשארת לנו. בטח אתה חושב שאין לנו מה לעשות בחיים. אז תדע שאנחנו עושות. אנחנו גם לא מדברות על זה כל הזמן או נפגשות. ענבל מגדלת את הילדים שלכם והמון פעמים אני רואה את השם שלה בגדול בטלוויזיה. היא עדיין מפרסמת באדיקות את פינת השוקו של יום שישי, שדרכה אני רואה איך הילדים היפים שלכם גדלים בלעדיך.
זוכר את הלילה ההוא, שישבנו על פסגת עולם, מלאים ביין שמישהו עשה עליו אספנות מכל מיני חורים בטורקיה? זה היה לילה שמח. ישבנו בקצה השולחן, שרנו שירים עבריים שנס ליחם, צחקנו בקולי קולות, הרעשנו את שמי איסטנבול ולרגע כולם אהבו את כולם. היית מבסוט. העברתי לך את המנות שלי, גם כי אכלתי אותן כבר מיליון פעמים וראיתי שאתה באמת נהנה מהאוכל כמו פעם, כשהייתי שמנה ואהבתי אוכל הרבה יותר משאהבתי בני אדם, וגם כי קצת התחנפתי אליך. רציתי שתחשוב שאני חמודה, נדיבה ומאירת פנים, כמו שחינכו אותי להיות. בין כוס אחת לשנייה סיפרת לי על הילדים שלך. "הם גדלים בר", אמרת, וכולנו התגלגלנו מצחוק. רק אבא נוכח יכול לגדל את הילדים שלו בר.
למחרת הכל נגמר. ראיתי את ענבל שלך קמה מערימה של גופות שלפני שנייה היו אנשים חיים ועכשיו כבר לא. "יוני מת!" היא אמרה בשקט, ואני הצעתי לה לדבר איתך. הנה אני שוב, במלוא הדרי, תמיד חמודה, מלאה בעצות מעולם האגדות. ענבל לא עצרה לכעוס עליי. לא היה לה זמן. היא קמה מדממת, פצועה אנושות, והתחילה להפיק את כל האסון הזה שנפל לה על הראש.
עברו שנתיים מאז, כל אחד מאלו שהשארתם מנסה לחיות את החיים כמו שהוא מבין או יכול או רוצה. השאלה הגדולה שריחפה מעליי הייתה "למה אני פה?". למה אני, אשה בת 45, ללא ילדים, עם אהבה שנגמרה וחיים שלא חייבים לחיות, למה דווקא אני נשארתי? אני רוצה שתדע שמבוקר הפיגוע חשבתי שהסוף שלי קרוב. חשבתי שהבניינים היפים של איסטקלל ייפלו עליי. הפיגוע לא הפתיע אותי. שנתיים הלכתי עם השאלה הגדולה הזו – למה אני חיה ואתה מת? שנתיים אני הולכת עם הידיעה הברורה שהייתי מתחלפת איתך בשנייה. לא מתוך גבורה גדולה, יוני. שנינו יודעים שאני מוגת לב. הייתי הולכת כי החיים שלי נראו לי תמיד פחות שווים משל אחרים.
הלב שלי נשבר בכל יום שישי, כשענבל מעלה תמונה של "ילדי הבר" שלך. לבן שלך יש את החיוך שלך. אני מתביישת שאני האחרונה שזכתה לראות אותך. אף פעם לא ידעתי שמת יכול להשאיר על פניו חצי חיוך קורץ. כשאמרו לי לזהות את המתים חשבתי שאראה תמונות פספורט. מי ידע שככה תיראו.
בזמן האחרון התחלפה השאלה הגדולה שלי. שנתיים זה מספיק זמן לדעת שאת פה. שאת חיה. שהכל באמת נגמר ושיש דברים אחרים שיתחילו. אין ואקום. משהו מת, ובמקומו צומחים דברים אחרים. הבנתי שהשאלה הגדולה ביותר שלי היא כתב החידה שהשארת לענבל ולי. לכל אחת מאיתנו, באותה שיחת אלוהים-פתיות, ניתן כתב סתרים אחר. "היה לי עם מותו פתח של אור שנכנס אליי", היטיבה לתאר ענבל שלך. כן, אני יודעת, כתב החידה שלי פעוט ופחות חשוב. אז מה?! זה עדיין חשוב לי. לשתינו יש שאלה גדולה ופתוחה, לשתינו יש אחת את השנייה כעדות לממשות של הרגע.
לפני שבועיים ענבל פרסמה תמונה של שדות הקיבוץ שלך. תמונה ששרטה לי את הלב. פעם חלמתי עליך נוהג בטרקטור בשדה של פירות אננס בטעם ליצ'י. היה ריח מתוק באוויר ואנשים הלכו אחרי הטרקטור הגדול שלך וקטפו את הפירות. גם אני קטפתי, והיה לי לא נעים. תמיד לא נעים לי מענבל, גם בחלומות שלי. התעוררתי בבהלה כשאמרת "תגידי לבושקה שהכל בסדר". קמתי כל כך מבוהלת, שלא הצלחתי לזכור אם אמרת "שהכל בסדר" או "שהכל יהיה בסדר", ועכשיו בגללי לא אצליח להגיד לענבל מה בדיוק היה בקטיף ומה בדיוק-בדיוק אמרת.
התמונה הזו ריסקה אותי. אם תמונות השוקו המסורתי של יום שישי דופקות על לבי עם איזמל קטן, מכרסמות לאט לאט את המעטפת ומגיעות בעדינות למקור הכאב, זו הייתה לום שלא הייתי מוכנה אליו. שכבתי במיטה יום שלם. בחוץ היה מרתון תל אביב וכולם הסתובבו שמחים וצוהלים עם טייץ, זיעה ובקבוקי מים חצי מלאים. רציתי לקפוץ לתהום השחורה הזו שאני מכירה כל כך טוב. לא להתקלח, לא לצחצח שיניים, להפסיק ללכת לעבודה לתמיד. להשתבלל, לא לענות לטלפון, להפסיק לקחת כדורים או לקחת המון. לבכות בלי דמעות, לצעוק בלי קול, לשרוט את קירות המורסה הנוראה הזו בציפורניים כסוסות, בלי להשאיר סימנים. אישה בלי ילדים יכולה להשתגע מתי שבא לה. אישה בלי ילדים יכולה להפליג למחוזות הג'ננה כשמתחשק לי. אין לי עוגנים. אין לי כלום.
אני לוחצת על ערכת העזרה הראשונה בטלפון שלי, ספריית הסרטונים של האחיינים שלי, שעוזרת לי להעביר מחשבות רעות וחלומות בלהה. מתוך המסך קופץ קרבושה, האחיין שלי, פעוט בן שלוש שלא יודע שהוא העוגן של דודתו הסחופה. יצור עליז שרוקד במרץ את "רק רוצה לרקוד". קרבושה הקפיד לא להקפיד על התנועות. הוא עשה תנועות קטנות וגדולות, צחק והריע, קם ונפל והסתחרר כמו שיכור, כיווץ שפתיים ועשה כל מיני פרצופי סטטיק. קרבושה רקד כמו שאני מעולם לא העזתי לרקוד. אין לי אומץ. כדי לרקוד צריך אומץ, ולי בחיים לא היה.
"זוכר את הלילה ההוא?" מימין: נעמה פלד
בערב, אחרי עוד מהדורת חדשות מייאשת, מישהי קמה מהערסל שלה ובמקום להתחפר במיטה, לעצום עיניים ולחכות שהלילה ייגמר כבר, היא נכנסת לג'ינס צמוד למות, לובשת חולצת בטן כאילו היא לא בת 47, והולכת עם ארבע חברות למועדון תל אביבי. האישה הזאת רקדה כאילו כל החיים אין מה לעשות איתה, היא רק רוצה לרקוד. וזו הייתי אני, יוני. ושם על רחבת הריקודים, מוקפת בחברות שלי ובאנשים שלא יודעים שכל החיים שלי הייתי פרח קיר עם רגליים כבדות ורק חיכיתי שערב הכיתה ייגמר או שיהיה סלואו, כי בסלואו יש חושך ולא צריך באמת לרקוד ולהתמזמז אני יודעת. כל האנשים האלה חשבו שאני רגילה כזו, רוקדת אחלה, מרימה ידיים ועושה כאילו אני יודע את המילים. כמו כולם, כשהגיע שיר לא מוכר עשיתי "ווהו!" קולני ארוך שיסתיר את זה שאין לנו מושג איזה שיר בא. יוני, הייתי אני, רקדתי מלא וזה הספיק. מה הספיק? זה היה נפלא וכיף ואין סיכוי שהייתי מתה לפני שהייתי עוברת את זה, ואתה יודע מה? אני רוצה עוד המון מזה. כל שישי.
חזרתי מאושרת הביתה. מאושרת! כמו אחרי משימה בהישרדות כשמישהו עם פחד גבהים חוצה את הג'ונגל על חבל דק. סליחה שאני שוב מאבדת ריכוז, אבל יוני אתה קולט שאפילו בחתונה שלי לא רקדתי?! יום אחרי זה כתבתי לענבל שפיצחתי את כתב החידה. "יוני נתן לי את מפתח האומץ", כתבתי לה, וענבל הבינה. יש לה את הדבר הזה, היא מבינה מהר ותמיד.
הרבה השתנה מאז, יוני. אני ודודי כבר לא, וגם אני ובייגלה כבר לא. מאז לא הייתי באיסטנבול, אבל החלומות שלי עוברים בה כל לילה. אני כבר לא בתל אביב, עברתי לגבעתיים ויש לי ערסל עצום שתופס את כל הסלון. אני מוקפת באנשים שאני אוהבת, אני יושבת בבתי קפה לבד ונוסעת באוטובוס, המון אנשים עוזרים לי ובדרך כלל אני מצליחה לא להיות השבלול שאני ולעזור להם לעזור לי. אני עדיין חושבת שיש אלוהים ואני עדיין קוראת תהילים. הפסקתי לאכול סטייקים כי הריח מזכיר לי את הפיגוע. אני הולכת לבד בחושך ואפילו הלכתי בלילה משוק הכרמל לדיזנגוף והיו הומלסים ושיכורים, והם לא נטפלו אליי כי הם ראו את מה שאתה ראית. הם לא ראו שאני יכולה לכל ושאני אמיצה אלא ראו אישה רגילה שלא קוראת לאף אחד להתעמר בה. הם ראו אותי, וזה היה סבבה ורגיל כזה.
יוני, תודה על מפתח האומץ. אחרי שנתיים, אני מתחילה להיות האני שפחדתי להיות כל החיים. עכשיו כמו כל אדם נורמלי אני פוחדת רק מחשופיות. אפילו ג'וקים אני מרימה בידיים. אני רוצה לחיות, יוני. יש לי אומץ לזה. אני רוצה לראות בכל שישי את השוקו המסורתי ואני לא רוצה להיות קהה לזה אף פעם. אבל אני רוצה גם לרקוד בערבי שישי, ולשבת על הבר, ולפגוש אנשים שיצחיקו אותי, וללכת לטייל, ולראות את הדרום האדום ואת אירוס הארגמן שבחיים לא ראיתי וגם בא לי לראות חלמוניות. אני גם רוצה כלבלב מתולתל וחמוד. יש לי שם אליפות בשבילו. אני רוצה להתלבש ולהתמוטט על עצמי מול המראה וללכת לפארק ולעבודה שאני כל כך אוהבת, ולעשות דבר אחד טוב למישהו אחר בכל יום. זהו. אחרי שנתיים בבור העמוק שכריתי לעצמי, אני סוף סוף באמת באמת רוצה לחיות.
יוני שור ז"ל נהרג בפיגוע באיסטנבול, ב-19.3.2016. הכותבת, נעמה פלד, נפצעה בפיגוע זה
[mc4wp_form id="1006521"]