פרס ישראל הוא הפרס הממלכתי החשוב והחגיגי ביותר שמעניקה המדינה. זה כמובן התיאור הרשמי, אבל אם נתחיל לקלף מעט את המעטפת, קשה להתחמק מהתחושה שהתפלגות הזוכים הופכת אותו להרבה פחות חגיגי וממלכתי ממה שהיינו רוצים לחשוב עליו.
העובדות הן פשוטות: עיקר הזוכים הם גברים יהודים לבנים.
נכון לעכשיו, הוכרזו 11 זוכים בעשרה מתוך 13 התחומים שבהם יחולק הפרס: הסופר דויד גרוסמן יקבל את פרס ישראל לספרות, העיתונאי רון בן ישי יקבל את פרס ישראל לתקשורת, הפרופסור שלמה הבלין יקבל את הפרס בתחום חקר הפיזיקה והכימיה, פרופ' סרג'יו הרט יקבל את הפרס בתחום הכלכלה, פרופ' אלכסנדר לובוצקי – חקר המתמטיקה ומדעי המחשב, פרופ' אדווין סרוסי במוזיקולוגיה, פרופ' אלישע קמרון – מדעי היהדות, פרופ' יצחק שלזינגר – פסיכולוגיה, וגיל שוויד יקבל את פרס ישראל להייטק. חסר לכם משהו? אה, פרס ישראל לתעשייה יינתן השנה לבני הזוג יהודה ויהודית ברוניצקי.
טקס פרס ישראל 2016. תראו, יש שם נשים! צילום: חיים צח, לע"מ
הנה, תגידו, יש אישה ברשימה, אמנם היא לא לבד חלילה, רק אישה שחולקת את הצלחתה עם גבר, אבל עלה התאנה הזה לא מספיק לכן כדי לכסות על כל השאר? ובכלל, עדיין לא הוכרזו הזוכים בפרס על קליטת עליה, חקלאות, וחברה וקהילה. אולי עוד תהיה אישה בין מקבלי הפרס ואז בטוח תהיו מרוצות. נכון?
השנה, תגובות התרעומת שהולכות ומצטברות עם כל הכרזה על זוכה נוסף מהשבט הנ"ל מתמקדות בעיקר באפליית הנשים, אבל הן כמובן לא המודרות היחידות מהכבוד והיוקרה שהפרס הזה מגלם. עד היום ניתן הפרס למזרחים בודדים בלבד. בין מקבליו יש רק שישה לא יהודים, מהם אף לא מוסלמי אחד. הפרס על בלשנות ערבית למשל ניתן שלוש פעמים, בשלושתן לגברים יהודים.
התקנון קובע שניתן לזכות בפרס רק פעם אחת אבל לפני שהסעיף הזה נוסף לתקנון, הספיקו שלושה לזכות בפרס פעמיים. שלושתם, בטח ניחשתם, גברים יהודים ילידי מזרח אירופה. אחד מהם, אגב, יוזם הפרס בעצמו. זו מסורת המועדון הסגור שמחלק לעצמו פרסים, והיא נמשכת עד היום, אגיע לכך בהמשך.
איך זה עובד?
יש ארבעה תחומים עיקריים לחלוקת הפרסים: 1. מדעי היהדות, רוח, ומדעי החברה, 2. מדעי החיים ומדעים מדויקים 3. תרבות, אומנות, תקשורת וספורט 4. מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בכל אחד מהתחומים האלו יש מגוון תחומי משנה שמחולקים במחזוריות שבין ארבע לשבע שנים.
בכל שנה אחרי יום העצמאות מפרסם שר החינוך, הממונה על הפרס מטעם הממשלה, את התחומים שבהם יחולק הפרס בשנה הבאה כאשר לכל תחום ממנה השר וועדה שמונה בין שלושה לארבעה אנשי מקצוע בתחום, והציבור מוזמן להציע המלצות למועמדים. שמות חברי וראשי הוועדות נשארים חסויים עד לפרסום הזוכים. סכום הפרס עומד השנה על 75 אלף שקלים.
קצת מספרים:
עד שנת 2017 ניתן הפרס ל-107 נשים מתוך 704 זוכים/ות (חלקם ארגונים, בשנת 2010 למשל היו יותר ארגונים בקרב הזוכים מאשר נשים). בכשליש מהשנים בהן חולק הפרס, הוא לא ניתן אפילו לאישה אחת. אפשר להגיד שהנורמות השתנו ושהאפליה שייכת לעבר וכל זה, לא?
השנה יש אישה אחת בלבד מתוך 12 זוכים שכבר הוכרזו – וגם היא זכתה בפרס במשותף עם בעלה. במופת של ציניות ציין שר החינוך נפתלי בנט כאחד הנימוקים למתן הפרס את "עשייתם של בני הזוג למען קידום נשים". אני מניחה שזה כמובן נכון, וזה מצוין, אבל האם הקראת הטקסט הזה לא הדליקה אצל השר שום נורה אדומה? אפילו לא נורית חיווי קטנטנה? לא נראה לו מוזר להעלות על נס את קידומן של נשים במסגרת הענקת פרס שנשים מודרות מקבלתו (ומהענקתו, אגיע לזה) באופן כמעט מוחלט?
מתוך שמונה הקטגוריות השנה שהן ממחזור הקטגוריות הקבוע (כלומר לא מבין הקטגוריות על הישגים מיוחדים), לא ניתן השנה הפרס אפילו לאישה אחת. בשש מתוכן (למעט ספרות ומוזיקה), הוא לא הוענק לאף אישה מעולם:
במדעי היהדות חולק הפרס 32 פעמים – רק לגברים
בתחומי המוזיקה וחקר המוזיקה – 22 פעמים, מתוכן רק לשלוש נשים
כלכלה – תשע פעמים, רק לגברים
פסיכולוגיה – חמש פעמים, רק לגברים
פיזיקה – 11 פעמים, רק לגברים
מתמטיקה – 15 פעמים, רק גברים
ספרות – בתחום זה יש והיו מספר תתי קטגוריות לאורך השנים, חלקן תחת קטגוריית המדעים וחלקן תחת קטגוריית היצירה. למשל, ספרות ילדים, ספרות תורנית, ספרות ערבית (פעם אחת), חקר הספרות ועוד. סה"כ חולקו פרסים בתחומי הספרות השונים 82 פעמים, שבע פעמים מהן לנשים
הפרס בתחום התקשורת חולק שמונה פעמים, רק לגברים.
הגמוניה (מימין) וזוכה (משמאל). אפילו בתמונה היחס הוא 2:1. צילום: חיים צח, לע"מ
איך זה קורה? ובכן, טיבן של הגמוניות הוא להיות מועדון סגור ששואף לשמר את עצמו, והוא עושה זאת בין השאר על ידי כך שחבריו מעניקים פרסים וכיבודים למי שדומה להם. הרוב המוחץ של חברי ועדות הפרס הוא גברי. אישה עמדה בראשות ועדת פרס רק באחת מתוך עשר הוועדות שהרכבן פורסם עד עתה. סעיף 20 בתקנון הפרס קובע ש"הוועדה תביא בחשבון את ההנחיות הכלליות לגבי העדפה מתקנת כפי שמקובל בשירות הציבורי", אבל כשכל ועדה פועלת באופן עצמאי, ואין גורם שאליו מתנקזת הרשימה הכוללת טרם ההכרזות ושאמון על בדיקתה, התוצאה היא שעל פי הוראות ההפעלה הלא-רשמיות של הפטריארכיה, רוב כמעט מוחלט מבין הזוכים הם גברים.
כאן המקום לציין שאחד מחתני הפרס השנה הסיר בעבר את מועמדותו, יחד עם רשימה ארוכה של מועמדים נוספים כמו גם חברי ועדות שיפוט, במחאה על סירובו של נתניהו לאשר חלק מהשופטים המיועדים אותם הגדיר "אנטי ציונים". באשר להיעדרן של נשים עדיין לא נשמעו התבטאויות מפיהם של הזוכים ובוודאי לא מחאה על הפגיעה בממלכתיות הפרס שההדרה הזו מגלמת. כמו שאמרנו, מועדון סגור.
שימו לב גם לקטגוריה שהתווספה השנה, "פרס ישראל בהייטק", במקרה תחום שקרוב לליבו של השר הממונה המכהן, הייטקיסט בוגר אקזיט, וממש במקרה תחום מאוד גברי שהסיכוי שאישה הייתה זוכה בו בפרס הוא מזערי (על אף ששוב, גם כאן יש נשים מוכשרות שהגיעו להישגים מרשימים). לפי נתונים שהביאה מיכל מיכאלי (מייסדת Eva Ventures, קרן הון סיכון שמשקיעה בסטארט-אפים שמוקמים על ידי נשים), פחות מרבע מהעובדים בהייטק הן עובדות, פחות מעשרה אחוז מהיזמים הן יזמיות. גם זה כמובן לא מקרי אלא תוצר של מציאות, ובמציאות כזו, איזה סיכוי היה לאישה לזכות בפרס בקטגוריה הזו? זו עוד דוגמה למועדון שמחלק לעצמו פרסים ואז ממציא עוד פרסים שיוכל לחלק לעצמו.
וצריך גם לפרק את הטיעונים החמקמקים שחברי המועדון מספרים לעצמם כדי להסביר לעצמם את המציאות הזו. אחד הטיעונים הקלאסיים הוא כמובן "הפרס ניתן על פי כישורים". אתם מבינים, לשיטתם פשוט אין נשים מוכשרות וראויות. זה, כמובן, פשוט לא נכון.
תגובה טיפוסית נוספת היא הטענה שיותר תשומת לב לייצוג נשים בקרב הזוכים הוא "סינון מגדרי", העדפת זוכות על פי מגדרן ולא בחירה בהן על פי כישוריהן והישגיהן. זה כמובן לא רק לא נכון, אלא גם חושף את הנקודה העיוורת (יותר כמו קטרקט מתקדם) של חברי מועדון הפטריארכיה: הם באמת חושבים שכשרוב גברי זוכה זה לא על פי "סינון מגדרי" אלא כי הגברים באמת מוכשרים וראויים יותר, ושאם תינתן תשומת לב (מעשית, לא רק הצהרתית כמו עלה התאנה "סעיף 20 בתקנון") לייצוג הולם של נשים בקרב הזוכות זו תהיה הכתמה של התהליך הנייטרלי לשיטתם בשיקולים שחיצוניים להישגים.
הם כמובן טועים.
אין כל טענה שהגברים הזוכים אינם ראויים ומוכשרים ובעלי הישגים מרשימים בתחומיהם. אבל כשרק גברים ראויים ומוכשרים זוכים, ונשים ראויות ומוכשרות לא – האמונה שמגדרם של חתני הפרס לא שיחק תפקיד בבחירתם נראית דמיונית וחסרת אחיזה במציאות. מישהו באמת חושב שב-65 שנות חלוקת הפרס לא הייתה אף אשת תקשורת ראויה לזכות בו? אף חוקרת פסיכולוגיה? אף כלכלנית?
וזה חשוב, כי זה פרס של כולנו, של הציבור שהוא מגוון הרבה יותר מרשימת הזוכים. זה פרס שאמור להיות ממלכתי וחגיגי ואין שום חגיגיות וממלכתיות בכבוד ששמור מראש רק למועדון אקסקלוסיבי. "ממלכתי" ו"חגיגי" אומר גם שיש חשיבות לנראות, אבל ילדות וילדים בשנת ה-70 למדינה לא גדלות וגדלים כשלנגד עיניהםן גם נשים שהן מוצלחות ומוכשרות וגם זוכות להכרה שמגיעה להן, אלא במציאות שבה קובעי מדיניות חלוקת השלל והפרסים מסבירים (מסגבירים) שנשים פשוט פחות מוכשרות. נשים, מזרחים, מוסלמים. כל עוד זה לא ישתנה, הפרס הזה לא יהיה חגיגי וממלכתי כפי שנועד להיות, כפי שהוא מתיימר להיות, וכפי שהוא יכול וראוי להיות.
[mc4wp_form id="1006521"]