אורי כהן, המרצה שהואשם בגזענות: אני רב עם כולם

סטודנטיות לתואר שני במגמה למינהל ומנהיגות בחינוך בחוג לחינוך באוניברסיטת תל אביב, שביקשו שלא להזדהות, ניגשו השבוע למרצה שאצלו למדו, ד"ר אורי כהן, והציגו לפניו רעיון לעבודת הסיום של קורס. בפגישה התבטא כהן באמירות גזעניות: אני שונא ערבים. אני לא אחד מהמרצים השמאלנים האשכנזים שלכן, שמתיימרים להיות בעד ערבים ולא מקבלים מאסטרנטים ערבים.

דוקטורנט שנכח בחדר התערב ואמר: שלושה מתוך עשרת המאסטרנטים שלו ערבים, זה אחוז גבוה – אפילו יותר גבוה מאחוז הסטודנטים הערבים במוסדות האקדמיים.

לדברי הסטודנטיות, כהן שאל אותן: למה לא הסכמתן להצעה של ליברמן והלכתן לאבו מאזן?

"אם אתה שונא ערבים, למה אתה מקבל מאסטרנטים ערבים?", שאלה אחת מהן בתגובה. אני לא יודע, השיב לה לדבריה, יש לי אישיות מורכבת.

את הכתבה הזאת פרסמנו לפני כשבועיים, ב-14 במאי. הדברים נבדקו והוצלבו, כהן הגיב, לא הכחיש את אמירותיו, איתרנו והבאנו דוקטורנטים שאומרים אחרת, ציינו שיש פה מקרה שנוי במחלוקת והעלינו לאוויר. אחרי יומיים הגיעה שיחת טלפון מאדם שמכיר את ד"ר כהן היטב, שיחה שלימדה אותנו דבר שמעט עיתונאים זוכים ללמוד: שגם כשכל העובדות מונחות לפניך, הסיפור לפעמים שונה. ושככל שהסיפור מורכב, כמו שהסביר כהן על עצמו במה שנשמע כמו תירוץ מוזר, הוא נהיה הרבה יותר מעניין.

הקפאנו את הכתבה לזמן קצר, ויצאנו לסדרה של ראיונות נוספים בניסיון להבין מיהו ד"ר אורי כהן, נגדו הוגשה תלונה של סטודנטית ערבייה על גזענות, שאחוז הדוקטורנטים הערבים שלו גבוה משמעותית, שמתנגדיו באקדמיה רבים וכך גם מעריציו, שהעובדה שעד היום לא שמעתם עליו היא כנראה בגדר נס, כי אין בור או מהמורה שהוא לא מקפיד להיכנס בהם, עדיף חזיתית.

מי האיש שעליו אמרו שיש לו "התבטאויות גזעניות", "שנאת ערבים", "חוש הומור מוזר", "פה גדול" ו"והתגוננות מפני שהוא מזרחי", ואיך כל זה מתיישב עם הניצוץ שנדלק אצלו, אפילו בשיחת טלפון, כשהוא מספר על הסטודנטיות הערביות שלו: מהפכניות, מבריקות, אמיצות ומדהימות, שמבקרות את החברה הערבית, לא מפחדות לשאול את השאלות הקשות ורוצות לשנות את החברה.

***

לפגישה הראשונה מגיע כהן עם ג'מילה אל נאשף, דוקטורנטית ומי שהיתה עוזרת המחקר שלו במשך שנים. הוא מוציא מתיקו ערימת ניירות, רשימות קריאה, תזות של סטודנטים ערבים, הקדמה לתזה של סטודנטית מטייבה שהוגשה לא מזמן, והצעה לרקטור האונברסיטה של הלסינקי לקיום מפגשים אקדמיים בין חוקרים מהאוניברסיטה לבין חמישה חוקרים שלו, ביניהם שלוש סטודנטיות ערביות.

"יש גם מאמר משותף שלי ושל ג'מילה שנמצא תחת שיפוט", פותח כהן.

על מה המאמר?

אל נאשף: "על התזה שלי, שעוסקת בהשתלבות מקצועית של מורות מוסלמיות בבתי ספר יהודיים".

למה בחרת דווקא בנושא הזה?

"לימדתי אנגלית במגזר הערבי ואז עברתי למגזר היהודי, לימדתי בבית ספר בכפר סבא כמעט שמונה שנים ורציתי לעשות סוויץ'; התאהבתי בסוציולוגיה, בזכות אורי", אומרת אל נאשף ושניהם צוחקים. "התחלתי תואר שני במגמת סוציולוגיה של החינוך. אורי ואני החלטנו לפתח מחקר מהחוויות שלי כמורה. באותה תקופה הוא חקר את המעמד הבינוני בישראל, והתזה שלי חקרה נשים ערביות מהמעמד הבינוני.

"אבל – בדוקטורט הכל השתנה. החלפתי נושא, ואני חוקרת עכשיו מדעניות במוסדות מחקר ישראליים. זה תחום שונה, הן אמנם נשים, אבל לא ערביות. אורי אמר לי, 'אני מוציא אותך מהבועה של 'ערבי שחוקר ערבים'. תחקרי כל מה שתרצי ואם בעתיד תרצי לחקור ערבים – תחקרי. עכשיו אני רוצה להביא אותך לחקור את האליטה של ישראל, המדעניות הבכירות.

"להרצות על מחקר שאת חלק ממנו, זה כמו ללכת עירומה", ממשילה אל נאשף בהתלהבות. "בהצגה האחרונה שלי הרגשתי מקצועית, השאלות היו מכוונות, אף אחד לא שאל אותי 'את ערבייה?' זה מה שאורי רצה להוציא ממני. להפוך אותי לבינלאומית".

כהן: "מבחינתי זה נגמר. היא לא עוסקת במתודולוגיה של חמלה, היא לא עוסקת בפוליטיקלי קורקט, היא לא עוסקת בחיבוק המרואיינים שלה. עם כל הכבוד, נגמר הסיפור. ביקורתיות נטו. מחקר נטו. אני גם לא שם לב לערביוּת שלה יותר. די. זה לא מעניין אותי. יש לי חברים חוקרים נהדרים שאומרים: אתיופים חוקרים אתיופים, מזרחיים חוקרים מזרחיים. אני מזרחי ואני כותב על האליטה באונבירסיטאות. כדי להבין את עצמי אני חוקר את האחר. וג'מילה בדיוק אותו דבר. היא כבר לא חוקרת ג'לג'וליה פינת טייבה, היא כמו שאר הדוקטורנטים. ברור שיש פה ייחודיות. היא באה מרקע שונה לחלוטין. היא מתמודדת עם דברים אחרים. עולם התוכן שונה לגמרי – אז גם היחס כלפיה אחר".

אל נאשף מספרת כי רצתה להרצות בכנס אקדמי של ה-AIS, אך לא קיבלה אישור ממפקחת בית הספר, בטענה ש"אינו מוכר". "אורי רק הריח גזענות  והתחיל להילחם", היא מספרת. כהן הפעיל לחצים בכל דרך עד שהמפקחת חזרה בה ואישרה לה לנסוע. "אז לבוא ולומר עלי שאני גזען?!", הוא אומר ונימת קולו השקטה עולה פתאום.

כהן, בן 55, גרוש ואב לשניים, אולי לא משחק משחקי חמלה ופוליטיקלי קורקט ואינו מאמין בנבדלות, אבל הוא מחבק את המחקר שלו ואת הסטודנטים שלו (שהוא מכנה "הילדים שלי") בניסיון לשמר את המחקר "טהור". "אני לא רוצה שהסטודנטים שלי יחשבו שזה משחק של פוליטיקה", הוא אומר והשקט חוזר לקולו.

ד"ר אורי כהן וג'מילה אל נאשף

אבל זה תמיד פוליטי.

"יש פוליטיקה, אבל אנחנו לא באקדמיה בשביל הפוליטיקה אלא בשביל היצירתיות, בשביל החדשנות, בשביל להיכנס לבריכה ולהירטב. ג'מילה לא הולכת סביב הבריכה – היא צוללת לתוכה והיא צריכה להישאר תמימה. יש אזורים שצריכים להישאר טהורים. אני מלמד את הסטודנטים שלי לחקור באופן טהור, לא מניפולטיבי. זו גם הגישה המוסרית שלי. יש אמת והיא צריכה להיות טהורה".

הטוהר שכהן מחפש בא לידי ביטוי בדרך שבה הוא מתייחס לסטודנטים, ומסביר את היחס שלו אליהם כאל סובייקטים של מחקר שאסור להם להתפשר ולקבוע לעצמם מראש – לפי הפוליטיקה, כפי שהוא מכנה אותה – את התוצאות שאליהן הם רוצים להגיע. כששומעים אותו מספר על הטוהר האקדמי – מבינים את הצורך שלו להעלות שאלות קשות, שחלקן עלולות להעליב או לאיים.

ה"טוהר" הזה מרחיק רבים מהאקדמיה ובעיקר מהתיאוריה, אך לדידו של כהן, הוא מה שמביא את הסטודנטים שמוכנים לעמוד בכך, לשאול את השאלות הנכונות והקשות. לטענתו, כשהוא משאיר את הסטודנטים שלו טהורים מפוליטיקה ומעיסוק בה, הם חושבים אקדמיה ומחקר נטו ולא מתעסקים עם "הזיהום של הפוליטיקה".

איך חווית את הגישה של כהן בתחילת דרכך בתואר השני?

"הביקורתיות של אורי מתבקשת והכרחית לכל חוקר אקדמי", אומרת אל נאשף. "הוא לימד אותי להיות ביקורתית. אני לא מבינה איך הכניסו אותו לקטגוריה של הגזען. לאורי אין פרות קדושות, לכן קשה אולי לקבל את הביקורתיות שלו".

כהן: "יש פיל בחדר, יש שאלה שמוצבת לפני כל הערבים בכיתה. אני לא יכול לחקור את החברה הערבית בלי להעלות שאלות. רוצים שאני אחבק את האחר ושתהיה רב תרבותיות, אבל מחקר פירושו ביקורת, העלאת שאלות".

***

כהן מספר על סטודנטית ערבייה שלו, שרוצה שבנה יהיה טייס קרב. זה משפט שקשה לרוב הערבים בישראל אפילו לשמוע, אבל כהן רואה בו "משהו מדהים שמשקף דור צעיר של ערבים אזרחי ישראל שרוצים להיטמע". הוא, אסור לשכוח, שקוע באבחון תופעות ובתיאוריה.

"אמרתי לה: 'אם הוא יהיה טייס קרב, הוא יהיה צריך להפציץ את עזה'", הוא ממשיך, "היא אמרה לי 'אז מה?' אי אפשר בלי לשאול ולבקר. המעמד הבינוני הערבי ניצב בפני שאלות. יש כל מיני תאוריות על ערביוּת, יש כאלה שנמצאים בקשר עם היהודים ויש כאלה שהם באובדן זהות מולם. נגיד עליך (עלי – ז'"ב) יגידו שאיבדת את הזהות. יש לי סטודנטית שלוקחת את התינוק שלה לגן ילדים ביישוב יהודי סמוך לכפר שלה. המטפלת אמרה לה שהילדים הערבים התחילו להתקבץ יחד, אז האמא הערבייה אמרה 'סליחה, אני מבקשת שתעשי הפרדה, אני לא רוצה שיהיו יחד. את הביחד יכולתי לעשות בכפר. אני מבקשת שהילד ילמד תרבות יהודית'. זו לא השתלבות ומגע ביקורתי ואינטלקטואלי, היא עושה משהו שונה לגמרי. היא לימדה אותי על עולם תוכן שלא הכרתי".

"יש פה שאלה שמפחידה אנשים", אומרת אל נאשף, "אורי העלה בפני סטודנטית שאלה שגם אני שאלתי: האם את רוצה להשתלב בחברה?  האם היא מייצגת מעמד בינוני שרוצה להשתלב או מעמד בינוני שרוצה להיבדל?"

"אני כותב גם על המעמד הבינוני המזרחי", מספר כהן, "כתבתי עליו עוד לפני שכתבתי על החברה הערבית. אני מבקר אותם. החבר'ה של המאבק המזרחי המודרני ישנאו אותי – הם יגידו שאני משתכנז ומלקק את התחת של האשכנזים, בגלל הפוזיציה שלי".

מעצבן אותך שקוראים לך "מזרחי"?

"לא. נוצרה תרבות משותפת של כלל המזרחים. אלה תהליכים של השתלבות ורצון של הקבוצות המזרחיות להשתלב ולהיכנס למרכז התרבותי והפוליטי".

מה אתה חושב על זגורי אימפריה?

"לא ראיתי".

לא ראית?!

"רק שמעתי על הפרק על השואה, 'שלא עומדים בחג של האשכנזים'. זה מאוד הרגיז אותי. בושה."

אני חושבת שזו סדרה שפרצה דרך.

"אני לא מסכים. אני לא מסכים עם כל דבר שהמזרחיות עושה".

את תם אהרון אתה אוהב?

"מי"?

תם אהרון?אני רואה שאתה לא חזק בתרבות המונים.

"לא מכיר".

אי אפשר להיות חוקר בלי להסתכל על שינויים תרבותיים.

"אני לא מסכים. הכל אופנה. אנשים מארגנים את עצמם בזהויות חדשות דרך סדרות, אמירות עיתונאיות וכו'. העבודה שלי אחרת, אני חוקר מבנים. צריך לשבת שנה בגבעת אולגה כדי לבחון יחסים בין מזרחים למזרחים. אני לא עיתונאי. אני עוסק ביצירה עמוקה יותר. לפי התפיסה שלך, למזרחים יש תודעה כוזבת, הם צריכים להצביע לבוז'י ולא לביבי, כי ביבי דופק את הפריפריה. המזרחים לא רציונליים".

אבל כעת יש פריצה תרבותית של מזרחים.

"אני לא מסכים. את מתייחסת למרדנות הנובעת מחיפוש זהות. אני לא מתעניין ב'זגורי אימפריה' ובמשוררים של 'ערס פואטיקה'. במערב ראשון לציון, בשכונת פרס נובל, מתרחש תהליך חשוב יותר למזרחיות".

ומה עם התרבות?

"תופעה תרבותית מעניינת אותי רק אם אשתכנע שהיא מרכזית. אם אראה אותה במערב ראשון לציון, למשל. בתוך השמאל קל לחבק תופעות. איזה יופי, מצאנו מזרחי מרדן, נכתוב עליו כתבה ל'הארץ'. צריך לבדוק אם יש לה עוצמה. מזרחים פונים היום למסחר, לאקדמיה ניסויית, לכלכלה, למשפטים, לראיית חשבון. למה הם לא היו בשדרות רוטשילד במחאה? למה הם לא באו לצעוק עם סתיו שפיר והשנייה? אלה היו ילדות תל-אביביות שהתלוננו שהדירות בתל אביב יקרות להן. לכן השלטון קרא להן בשנייה. המעמד הבינוני המזרחי לא הצטרף. אולי הילדים האלה של 'ערס פואטיקה' הצטרפו לדפני ליף, אבל זה לא המעמד הבינוני האמיתי. אם המכללה בנתניה או המכללה למינהל היתה מצטרפת, היתה פה מהפכה אמיתית.

"אני מדבר על שכונות של מעמד בינוני במערב ראשון לציון, באר שבע, אשדוד, אשקלון, נתניה. אני מתעניין בתרבות בשכונה חדשה בנתניה, קריית השרון. מעניין אותי למה קוראים לשכונה בראשון לציון 'פרס נובל'. אלה עניינים מורכבים של המזרחיות החדשה. המזרחיות הרדיקלית היא של עשירים. הליכוד מעניק להם חוויה פוליטית של עושר שלא חיו בו לפני כן. הם חושבים שהחיים שלהם מצוינים ואז באים החברים הרדיקלים שלהם ואומרים: 'אתם מופלים'".

אילו תגובות אתה מקבל?   

"אני אראה לך". כהן מצייר ארבעה מעגלים שמהם מופנים חצים למעגל אחד באמצע, ובו כתוב "אורי". "הערבים שונאים אותי, המזרחים שונאים אותי, האשכנזים שונאים אותי והקיבוצים שונאים אותי".

למה הקיבוצים שונאים אותך?

"כי אני שונא אותם. אני חושב שזו אליטה מנוולת, אליטה חלשה. אני קורא לזה בצורה הכי בוטה, אלה אנשים עם אמנזיה, איבדו את הקשר עם המציאות. השנאה שלהם גורמת לי אושר, כי זה אומר שאני צודק, זה מה שאני מלמד את התלמידים שלי".

איך זה התחיל אצלך? מה הצית את הביקורתיות?

"די, מספיק עם הפסיכולוגיה המפגרת הזאת".

אבל אני רוצה להבין.

"בגיל 17, בלילה הראשון שלי בפנימיית בוייר למחוננים. כתבתי מניפיסט נגד הפנימייה. ביקרתי את הרעיון של הפנימייה, כי היא משעתקת יחסים של חולשה של קהילות המוצא", הוא שוב משתמש בנייר כדי להדגים את טענתו. "את המחוננים המזרחים שמו בבוייר, את המחוננים הערבים שמו בבית הספר האורתודוקסי. זה משמר את מצב האוכלוסייה".

אצלנו זה בתי הספר הנוצריים בנצרת.

"כן, אלה אותם מודלים. כתבתי מאמר נגד השיטה הזאת ודיברתי עליו בכנס של בוייר. מאז הם לא מזמינים אותי יותר. אמרתי למנהל ליד כולם: 'לא מקבלים לפה תלמידים מחוננים, אלא מייצרים תודעה כוזבת שהילדים מחוננים. הוא יצא אידיוט", הוא אומר וצוחק.

הוא שותק לרגע. לוגם מהקפה וממשיך: "אני רב עם כולם, חלק מבינים וחלק אנטוגניסטים. זה אני. מה אפשר לעשות? גם לחוקרים במדעי הרוח אני אומר שהם לא חשובים. הם סותמים את הפה, אבל שונאים אותי. אני אומר להם שראשי המכללות הפרטיות הם החשובים לדמותה הכללית של האקדמיה. היום האוניברסטאות מעתיקות מהמכללות, המכללות חזקות יותר, יצירתיות, האוניברסטאות התחילו להיות שמרניות. הקטע הוא להרוג אותי, לסתום לי את הפה. זו השמרנות של האוניברסיטאות."

מה התזה שלך?

"אני מנסה לפצח את החזון הציוני. הציונות שלי, הציונות הליברלית של חיים וייצמן. אני לא משחק אותה. אני ציוני נוקשה. אני שומע את הכרזת המדינה של בן גוריון ובוכה. זה מרגש אותי, אבל יש לי חזון. הציונות היא לא גזענות, היא מכילה את הערביוּת. התזה היא להכיל את האחר מתוך הנבדלות. במובן התרבותי את פה בשביל להשתלב, את כותבת בעברית, את חושבת בעברית".

ואכן, לדור הצעיר של הערבים שמשתלבים בחברה הישראלית הוא קורא "ערבים יהודים". מושג שמקומם אותי ומלווה אותי ימים אחרי הריאיון.

הייתי אומרת "ישראלים".

"לא, זה יהודי. אני קשוח בדברים האלה. את ישראלית לא פחות ממני. מה זה הבלבול מוח הזה, מתי שנוח לך."

לא מתי שנוח לי.אני אומרת בבירור, אני פלסטינית, יש לי אזרחות ישראלית ואני חלק מהתרבות והחברה הישראלית. מה הבעיה?

"לא, את חלק מהתרבות היהודית".

לא מקובל עלי. זו הגדרה שמפריעה לי מאוד.

כהן צוחק. "אני יודע", הוא אומר ומעיף מבט ניצחון לעבר אל נאשף. הניצחון, היא מסבירה, כרוך בהעלאת שאלה חשובה, מתריסה. אני מתחילה להבין את הסטודנטים העצבניים שלו.

אין בי שום דבר יהודי.

הוא שוב צוחק.

לא יפה שאתה צוחק. אני חולקת על זה.

"הגענו סוף סוף למחלוקת, איזה כיף. כשאת אומרת 'לא', אני אומר לך בואי נחקור. את מפחדת מההגדרה. למה אני לא מפחד? כי אני בא מנקודה ביקורתית על החברה הישראלית. אני לא באתי מהמרכז. מה, הילדים שלך לא יילכו למכון וייצמן?"

זה לא קשור, הם לא יהיו יהודים.

"ערבים-יהודים".

לא.

"כן, כן".

זה שלמדתי בעברית ושאני חיה בתל אביב לא אומר שאני "ערבייה יהודייה".

כהן מביט עלי במבט משועשע.

אל תצחק. תריב אתי, אבל אל תצחק.

"אני רב אתך. אני לא צוחק, אני אומר דבר פשוט. זו התרבות העברית במדינת ישראל, יש לה ערכים – זכויות אזרח, השיח הדמוקרטי. את קשורה לערכים האלה דרך התרבות העברית".

***

הפגישה השנייה עם כהן מתקיימת במשרד שלו. הפעם מצטרפת אליה תלמידת מאסטר שלו – ביסאן מג'אדלה, מוסלמית אדוקה מבאקה. כהן נראה נינוח יותר מאשר בפגישה הקודמת.

איך היה ללמוד אצל ד"ר כהן?

מג'אדלה: "למדתי אתו כמה קורסים וגם כתבתי סמינריון". להבדיל מאל נאשף, שמדברת בצורה נחרצת, מג'אדלה מדברת בשקט, בנימה הססנית. "חשוב לי להבין מה טענו הסטודנטיות שהתלוננו, כי כשאני למדתי אצלו הרגשתי שהשיח או התבטאויות מסוימות שלו מציקים לי".

מה הפריע לך?

"אני סטודנטית מוסלמית, ערבייה, ומולי עומד מרצה יהודי. באתי בשביל ללמוד. לפעמים השיח קשור ללמידה ולפעמים נסחפים ומדברים על תחומי חיים וחברה. איך חוויתי את זה? היה שיח, הרגשתי שהמרצה ציוני, שהוא לא מהסס להגיד את דעתו. בסמינריון אחד חקרנו דמויות ציוניות – אני חקרתי את חיים וייצמן. בהרצאות הרגשתי שהשיח מקפיץ, מאתגר, הוא כאילו דוחף אותי  להתפעל ולהגיד דברים שונים מאוד מדבריו".

כעסת?

"כן. מאוד. אני זוכרת כל הוויכוחים; על חילוניות ודתיות, ערבים ויהודים.  כמעט לא שתקתי, הייתי מדברת ומדברת".

טענו נגד כהן שהוא משתיק סטודנטים עם דעה מנוגדת. לך הוא היה מקשיב?

"כן, בהחלט. תמיד הרגשתי הקלה אחרי שדיברתי. הייתי הולכת הביתה בהרגשה טובה, כי אמרתי את דעתי. היום אני פחות רגישה לדברים שהוא אומר".

אתם כבר מכירים, אבל כשסטודנטית ערבייה דתייה שומעת אותו לראשונה, זה נוגע בנקודה רגישה. השיח העוקצני הזה באמת יעודד אותה לחשוב מחוץ לקופסה?

"אצלי זה הצליח מאוד. אני מבקרת את הסטודנטיות ששותקות ולוקחות ללב".

כהן צוחק בשקט, נראה מרוצה.  

מג'אדלה ממשיכה: "כל אחד בא מרקע שונה. אני לא מצפה מכל המרצים היהודים שיהיו שמאלנים ויתייפייפו."

כך חשבת עליו מהיום הראשון?

"כן. ד"ר כהן היה מאתגר. למדתי פה לתואר הראשון בסוציולוגיה וכל המרצים שפגשתי היו שמאלנים, מתייפייפים, אנטי ציוניים. בהרבה מקרים הייתי מופתעת מההתבטאויות שלהם. לא הרגשתי אתגר. כבר בשיעור הראשון של אורי הרגשתי שהוא אחר. למה לא? הוא יהודי, ציוני. אם זה דוחף אותי ואני מבטאת את עצמי, זה אחלה.

"מעניין אותי להבין איך הסטודנטיות שהתלוננו הרגישו, כי אולי הרגשתי ככה פעם. אולי הן עדיין לא מבינות את זה או עדיין לא יכולות לבטא את עצמן ולחוות את החוויה כמוני".

"אין שונות תרבותית גדולה יותר מזו שביני לבינה", אומר כהן ומצביע על מג'אדלה. "כל המרצים השמאלנים בסוציולוגיה רצו שתכתוב אצלם תזה. על פניו, הקשר בינינו היה האחרון האפשרי, אבל שימי לב מה קורה עכשיו. אני לא מתבייש, תסתכלי על התמונות,"הוא אומר ומצביע על תמונות של חיים וייצמן ודמויות ציוניות נוספות.

"אלה הדברים שאני מאמין בהם. אני לא מסתיר את החיבה, ההתפעלות, את היזמות שמרגשת אותי בתנועה הציונית. אני לא חושב שאני צריך להתבייש בזה".

מה את חושבת על זה שהוא ציוני?

מג'אדלה: "אני לא רוצה להיות גזענית, אבל אני לא סובלת את הזרם הזה. הוא ציוני – מה לעשות. יש לנו אינטרס משותף. הוא מנחה ואני סטודנטית  פלסטינית שחיה במדינת ישראל".

מה את מרגישה כשהוא אומר שאנחנו ערבים יהודים?

"לזה אני מתנגדת".

רבתם כבר על זה?

"בטח. שעות", צוחק כהן.

מג'אדלה: "היום אני פחות רגישה למה שהיה מקפיץ אותי אז, כי דיברנו על זה. היום זה רק בצחוק".

איך זה שרק ביסאן, ג'מילה ועוד כמה סטודנטיות שביקשו לא להזדהות, מקבלות את השיטה שלך?

"מה פתאום. מאות סטודנטים ערבים עברו את התהליך הזה. לימדתי אותם סמינר על ההשכלה טרום העצמאות, אני לוקח אותם למכון ויצמן וזה פוקח להם את העיניים. מראה להם מה הציונות עושה".

כמו לפי הזמנה, נשמעת דפיקה בדלת ולחדר נכנסת בחורה מוסלמית עם כיסוי ראש שמבקשת מכהן ספר. היא לוקחת את הספר ויוצאת. כולנו מחייכים.  "זה העולם שלי", אומר כהן. "ראית את ג'מילה ואת רואה את ביסאן, את רואה את השונוּת. אני מחבק את שתיהן, ומלמד גם חשיבה ביקורתית על הכפרים שלהן, בשביל מה הן יצאו ללימודים – בשביל לחבק את הכפר? איך ייווצר אדם ביקורתי, אם לא נצליח לפתח שיח של ביקורת?"

ביסאן, איך זה קורה? באיזה שלב עברת מ"פאק, הוא מעצבן אותי" ל"וואלה, יש משהו בדבריו"? האם זה באמת הכעס שמוביל אותנו?

"בהתחלה הכעס היה יותר גדול. היום אני יכולה להבין את המטרה שלו, אבל גם היום אני לא מסכימה אתו בהרבה דברים. המפנה נעשה רק ברגע שאני מעזה לומר את דעתי באופן חופשי ונוצר שיח. אני כזאת שלא יכולה לשתוק על משהו שמציק לי.

"אני מדמיינת לעצמי סטודנטית ששמעה אותם דברים ולקחה ללב בלי להוציא מלה מהפה. אולי היא תבכה ותתפוצץ. בקבוצה שבה למדתי אצלו, כל הבנות היו מתווכחות אתו".

"זה האושר", אומר כהן, "זה מה שאני חותר אליו. לפני 10-15 שנים סטודנטיות ערביות היו יושבות בצד ולא מדברות. היום אני מתווכח אתן שעות. זה מתפתח לתזות, למסקנות שפותחות נתיבים חדשים לעבודה משותפת. אני מתמלא שמחה. הנה. יש לך דעה אחרת משלי, זה מעניין אותי. לדעתי, ברוב העבודות במדעי החברה סטודנטים יודעים מה החוקר רוצה להגיד ומדקלמים.

"מה זה הקטע הזה ערבי-יהודי? אלה חוקרים. החוקרים שנמצאים תחת חסותי יהיו חזקים, כי כל מלה שלהם תהיה אמת. ביסאן נחשפה לכל תרבות השמאל הרדיקלי, אמרו לה מה שהיא רוצה שלמוע. היא כבר התחילה תזה עם מישהו אחר, אבל בחרה לעבור לאורי כהן הציוני".

מג'אדלה: "בסופו של דבר, מה יותר חשוב לי? ההתבטאויות והשיח המעצבן בהרצאות או שהוא נותן לי הזדמנות כחוקרת?"

הבנת שהוא פרובוקטיבי כדי לאתגר אותך ולדחוף אותך?

"כן. שיטת ההנחיה שלו עצבנה אותי. תמיד היינו קובעים לדבר שעה ונסחפים לשעתיים, נסחפים לשיחות פוליטיות וחברתיות. הכל, רק לא התזה. אבל הבנתי שהשיחות האלה הן בכוונה. הוא לומד מהסטודנטים שלו על החברה, כי אנחנו השליחים של החברה. הוא נהנה מזה".

"אני גאה בה. אני גאה בכל התלמידות שלי", אומר כהן.

מג'אדלה: "הוא דווקא לא מפרגן בדרך כלל".

כהן: "זה לא התפקיד שלי. אני דורש והיא עושה. כדי להגיע לאליטיזם מחקרי, היא צריכה להיות אליטיסטית."

ומה לגבי אנשים שלא רואים את הצד הזה שלך? מה הם יעשו?

"מה אני יכול להגיד?"

מג'אדלה: "אני מבינה סטודנטית מוסלמית שלא רוצה לדבר בכיתה מול מרצה סמכותי. צריך לעבור תהליך כדי להצליח להגיב לדבריו".

כהן: "אף פעם לא השתקתי."

יש טענה שאתה אומר להן "ששש…" וממשיך לדבר.

"אם אני באמצע דיבור, יש לי סמכות לפרוש טיעון מסוים. אני מרצה, זו העבודה שלי. אני לא מתחנחן ואומר 'כן, את צודקת', אני צריך להשמיע דעה הפוכה. אז מה אם אני מעצבן? אני מלמד, זה הכרחי".

כהן מתחיל לגמגם ולהזיע: "אני לא מתנשא, לא מחבק את האחר כדי שיסכים אתי."

מג'אדלה: "בפגישה הראשונה, אמרתי לו 'אנחנו לא מסתדרים מבחינה פוליטית והכל'. הוא אמר: 'אבל אנחנו עושים מחקר. זה לא אמור להשפיע'. אמרתי לו אז 'אני אחקור את מה שאני רוצה'. פחדתי מההשפעה שלו".

כהן צוחק.

"אמרתי לו שאכתוב 'הפלסטינים אזרחי מדינת ישראל', לא 'ערביי ישראל'".

כהן: "הסכמתי. לא אשנה את התפיסה שלה. מה אני יודע על החברה הערבית?"

סטודנטית ערבייה שלישית של כהן סירבה להתראיין מסיבות אישיות, אבל אמרה שתמיד עזר לה. הוא ששכנע אותה להגיש תזה ודחף בה להתקדם. על ההתבטאויות שלו סירבה להגיב.

המתלוננות שצוטטו בידיעה שפרסמנו על כהן לפני כשבועיים, מהתלונה אחרי פגישה עם ראש החוג, סירבו להתראיין.