ההישג הפוליטי החשוב ביותר שרשמה עד כה מחאת השחיתות היא הפגנת הימין נגד השחיתות שנערכה בכיכר ציון בירושלים. ההפגנה, כמו גם התבטאויות של מספר מובילי דעה בימין, הייתה ביטוי לכך שגלי ההדף שחוללה המחאה חשפו והרחיבו בקיעים בימין.
ביקורת השחיתות בימין היא עדיין נחלתו של מיעוט, ודווקא משום שאינו שולי, היא מעוררת את חמתו של הימין הממסדי המגנה את מי שלוקחים בה חלק כ"אידיוטים שימושיים" של השמאל, המסייעים בתמימות – ואפשר שלא – למאמץ להפלת שלטון נתניהו.
ניתן להניח כי רובו של הימין, המוסיף לתמוך בנתניהו, אינו תומך בשחיתות שלטונית, אלא להפך, מתנגד לה. ואכן, עיון בדיון הציבורי שהתעורר בימין בעקבות ההפגנה בירושלים, חושף היגיון חברתי, החורג משאלת השחיתות ונוגע בסוגיות הקשורות למבנה השלטון בישראל בכלל, היגיון שיש בו כדי להסביר את הגורמים להמשך התמיכה בנתניהו בימין, כמו גם את המניעים למחאה נגד השחיתות לא רק בימין אלא גם בשמאל.
קודם המגזר, אחר כך השאר
ההגיון החברתי שהניע את מחאת הימין מתבהר מעיון ברשימת הדוברים בהפגנה שנערכה בירושלים: העיתונאי יועז הנדל, מארגן ההפגנה, שר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון וחבר הכנסת לשעבר אריה אלדד. המכנה המשותף המחבר בין שלושתם וביניהם לחברי הכנסת מסיעת "כולנו", הוא שהם באים מחלקים בימין שאינם תלויים במערכת השלטונית של הליכוד, ושמעמדם הציבורי נבנה דווקא כמי שמבקרים אותה מתוך הימין.
בדומה, גם הדובר הבולט מן הציבור הדתי-לאומי בהפגנה, הרב יובל שרלו – שדבריו בהפגנה בשדרות רוטשילד במוצ"ש שלפני כן הניעו את הפגנת הימין – כמו גם אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי, שהשתתפה בהפגנה, מאתגרים את המבנה המגזרי של הציונות הדתית ויוצאים נגד חלק מהנחותיו הפוליטיות והחברתיות.
מחאת השחיתות. צילום: דן חיימוביץ'
כך למשל, קבע שרלו בעבר כי בבחירות לראשות העיר יש להעדיף את המועמד "הטוב ביותר לאנשי העיר" ולא בזה ש"מעניק את ההטבות הגדולות ביותר לסקטור שהבוחר בא ממנו". בדומה, יצאה גם פיוטרקובסקי נגד התפיסה המגזרית של הציונות הדתית וטענה כי זו עומדת בניגוד לדרכה של המפד"ל ההיסטורית שראתה "שאחרי המגזר יש גם עם ישראל".
על חשיבות ההיבט המגזרי במאבק בין תומכי המאבק בשחיתות למתנגדיהם בימין, ניתן לעמוד מתוך חילופי הדברים בין העיתונאים יהודה יפרח ושמעון ריקלין, הנמנים על ציבור המתנחלים. לאחר שיפרח, העורך המשפטי של "מקור ראשון", פרסם מאמר המבקר את נתניהו על רקע חקירות השחיתות, יצא נגדו ריקלין וטען "תראו מי מדבר על שחיתו שלטונית! יהודה יפרח שבית משפט קבע שהוא ישב על קרקע גזולה ובלתי חוקית בעמונה. אתה תטיף לראש הממשלה על שחיתות?" וריקלין הוסיף כי בעת פינוי עמונה "נתניהו לא הפקיר את יפרח […] אבל יפרח מפקיר את נתניהו". כלומר, לשיטתו, מחאת השחיתות הוא כיסוי למאבק בהתנחלות, ולפיכך על המתנחלים להגן על נתניהו משום שהוא מגן על ההתנחלויות.
כך פירש את הדברים גם עיתונאי "הארץ" אנשל פפר שצייץ כי ה"התנפלות במגזר הדתי-לאומי על האמיצים שם שמוכנים להתבטא נגד השחיתות" נובעת לא מ"אהבה לנתניהו", אלא מ"חשש עמוק בהרבה לגורל מפעל ההתנחלויות. הם יודעים שהם לא באמת הצליחו 'להתנחל בלבבות' […] לכן רוב דוברי הימין הדתי ימשיכו לאתרג את נתניהו".
ההגיון המגזרי המנחה את יחסה של הנהגת הציונות הדתית למחאת השחיתות בא לידי ביטוי בפגישה שיזם נתניהו עם כמה מבכירי רבניה כדי להודות להם על תמיכתם. נתניהו חזר על טענתו כי המאבק בשחיתות הוא מסווה למהלך מתוכנן להדחתו, והזהיר מפני פילוג פנימי בימין שיגרום לו לאבד את השלטון. בתגובה, גינו אמנם הרבנים את מחאת השחיתות, אך גם הבהירו כי הם אינם "בכיס של נתניהו" וכי תמיכתם בו "אינה מובטחת", וכי עליהם להתייעץ עם יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט.
בהמשך השיחה נחשף כי הגורם להסתייגות הרבנים היה ההיבט המגזרי: הם טענו כי נתניהו "נזכר בציונות הדתית רק בעיתות מצוקה", כי בשיקוליו היא "תמיד אחרונה בתור", וכי הוא מעדיף את ש"ס וליברמן. בהתאם העלו הרבנים סוגיות – ולמעשה תביעות – מגזריות מובהקות: שילוב נשים בצה"ל, המצב ביהודה ושומרון והבנייה בהתנחלויות, תביעות "שלא נגמרו בסיכום אופרטיבי".
נתניהו הבין את המחיר המגזרי שעליו לשלם תמורת תמיכתה של הציונות הדתית, ויום לאחר הפגישה אישרה הממשלה – בצעד חריג לדברי אחד השרים – העברה של 40 מיליון שקלים להתנחלויות.
קואליציית המגזרים של הליכוד
עיון במאבק המתחולל בימין בשאלת היחס להפגנה נגד שחיתות מגלה אפוא כי קיימת זיקה בין העמדות בעניין השחיתות לעמדות בעניין המיגזור. בהפגנה תמכו בעיקר חוגים החולקים על דרכו של הזרם המרכזי בליכוד מכאן ובציונות הדתית מכאן, ומי שהתנגדו לה נמנים על גורמים המקורבים לממסדי הימין. בהתאם, בעוד שתומכי המחאה הדגישו את הערכים הממלכתיים המנחים אותם, מתנגדיה טענו כי השחיתות היא רק תירוץ להדחת נתניהו, וכי המחאה מסכנת את שלטון הימין ואת האינטרסים המגזריים של הקבוצות המרכיבות אותו.
הואיל ומסדי הימין אינם תומכים, כאמור, בשחיתות שלטונית, נראה כי יחסם העויין להפגנות נגדה מונע בעיקר מדאגה לעתידו של הסדר המגזרי, וכדי לשמרו הם תומכים בנתניהו, המזוהה עם המיגזור כשיטת ממשל – ולא רק עם אחד המגזרים – יותר מכל פוליטיקאי ישראלי.
במאמרי "שלטון הנאמנות: ההתנחלויות ההיגיון האנטי-דמוקרטי של משטר ההפרטה הישראלי" עמדתי על זיקות הגומלין שבין שלטון נתניהו לסדר המגזרי. להלן אעמוד על אותם היבטים של זיקה זו המסבירים את ההיבט המגזרי של התנגדות הימין הממסדי למחאת השחיתות ושל תמיכתו בנתניהו.
מאז מהפך 1977 ביסס הימין את שלטונו על קואליציה של מגזרים יריבים: החרדים, המתנחלים, הרוסים וכו' – המגזרים שמשו כמנגנוני-פיצוי שהעניקו למעמדות שנפגעו מפירוק מדינת הרווחה תחליפים חלקים כדי להבטיח את המשך תמיכתם בימין ובמדיניותו. הנהגות המגזרים המבינות שקיומם מותנה בהמשך פירוק מדינת הרווחה, תומכות, לפיכך, במדיניות הניאו-ליברלית של הימין ובהמשך שלטונו.
ואולם, ככל שהימין ייצב את שלטונו, כן נשחקו יסודותיה הפוליטיים של שיטת המגזרים ונחשפה סתירה הולכת וגוברת בינה ובין הניאו-ליברליזם. כך, התרחבות המגזרים והעלייה בדרישות התקציב שלהם פגעו בכדאיותם כמנגנוני פיצוי שנועדו לקדם את פירוק מדינת הרווחה.
בדומה, ככל שגדל מספרם של נפגעי משטר ההפרטה, כן התקשו מנגנוני הפיצוי המגזריים לספק את התחליפים הדרושים לשירותים המופרטים דבר שפגע בתפקידם כמנגנוני פיצוי. בד בבד, הגידול בכוחם של המגזרים החריף את הסתירה בין האופי המפלה של פעולתם לבין עקרונות הממלכתיות והשוויון האזרחי, סתירה שעוררה ביקורת ציבורית, הגבילה את תפקודם כמנגנון פיצוי, והציבה אותם על מסלול התנגשות עם מערכת המשפט.
כדי להתמודד עם שחיקת שיטת המגזרים, פיתח נתניהו מאז חזרתו לשלטון ב-2009 מנגנון פיצוי נוסף בדמות "שלטון הנאמנות", החותר לערער את הנחותיו הממלכתיות של המשטר הנוהג – או שנהג – בישראל והופך את הימין למעין מגזר-על יהודי העושה את השילוב שבין זהות יהודית לתמיכה בימין לקריטריון לקבלת זכויות אזרחיות וחלוקתיות.
כך מכונן הימין את שלטון הנאמנות תוך שהוא מחולל מהפכה חוקתית, שהביטוי הבולט שלה הם "חוקי נאמנות ואזרחות". מהפכה זו פוגעת בזכויות האזרח הערבים, מגבילה את החופש הפוליטי של השמאל, תוקפת את בית המשפט ומערערת את סמכותו.
העדפת "היהדות" על "הדמוקרטיה", העומדת בבסיסו של שלטון הנאמנות, מכוננת את הליכוד כמגזר-העל היהודי, שבתוכו יכולים להוסיף ולהתקיים מגזרי-משנה. כך הוא מבטיח את המשך קיומם של המיגזרים, אך גם מאפשר לליכוד להיבנות מחולשתם באופן המגדיר מחדש את גבולותיו של הימין הישראלי.
המאבק במחאת השחיתות הוא במובנים רבים המשך כינונו של שלטון הנאמנות. ההסתה המתמדת של נתניהו נגד השמאל, העיתונות, בית המשפט והמשטרה ככל שחקירותיו מתקדמות אינה מכוונת רק להצלת עורו; נראה שלא פחות מכך מטרתה היא ערעור סמכות המוסדות הממלכתיים המגבילים את הפיכת הנאמנות לליכוד כמגזר-העל היהודי, ולמגזרי המשנה שלו לבסיס המשטר בישראל.
יתר על כן, נראה כי התמיכה מימין לה זוכה נתניהו במלחמתו כנגד רשויות החקירה – במקביל למתקפה של שרת המשפטים איילת שקד על בית המשפט – תורמת לזיקוק והפנמה של עקרונותיו של שלטון הנאמנות, הן במה שקשור לערעור הממלכתיות והן באשר לתגמולים הפוליטיים של הנאמנות.
נראה אפוא כי ההתנגדות למחאת השחיתות, בימין בכלל ובציונות הדתית בפרט, נובעת מן ההכרה שנתניהו הוא הערובה הבטוחה ביותר להמשך שלטון הנאמנות ולהעמקתו, כלומר להגנה על האינטרסים המגזריים של מרכיבי הימין. היבט זה עשוי להסביר מדוע התמיכה במחאת השחיתות בימין ניכרת במיוחד בקרב גורמים המאתגרים את הממסדים המגזריים ואת "הזרם המרכזי" שהם מגדירים.
השחיתות אינה המצאה של הליכוד
ההגיון המגזרי של ההתנגדות למחאת השחיתות ושל התמיכה בנתניהו בימין, עשוי להסביר גם את התמיכה לה זוכה מחאת השחיתות בציבור המרכיב את השמאל-מרכז: מבחינתם זו מחאה כנגד הסדר המגזרי. כך, כשם שהתנגדות למחאת השחיתות מכסה על תמיכה באינטרסים המגזריים, כך התמיכה בה מסווה התנגדות לסדר המגזרי.
תהפוך למחאה סוציאל דמוקרטית? צילום: דן חיימוביץ'
למרות הססמה "זה לא ימין ולא שמאל" המלווה את ההפגנות נגד השחיתות, נראה כי מרבית תומכיה מגיעים מן השמאל-מרכז, ובניגוד למחאה החברתית ב-2011 שהייתה מחאה של צעירים, מחאת השחיתות ב-2017 מאופיינת בהשתתפות גבוהה של דורות מבוגרים יותר.
העיתונאי דרור פויר תיאר את התרשמויותיו מגילם של המפגינים בככר גורן בפתח תקווה: "כמה מאות אנשים הגיעו הערב, רובם מבוגרים. וכשאני אומר מבוגרים, אני מתכוון לזה שהורדתי בקצת את הגיל הממוצע. לא שאין צעירים, יש. ויש גם כאלה שהגיעו עם הילדים, אבל נראה שלרוב המפגינים הערב יש נכדים". פויר מסביר את גילם המבוגר של המפגינים בכך ש"אלה אנשים שזוכרים פוליטיקה פחות יהירה, פחות נחקרת, פחות מושחתת. לא שפעם הכול היה יותר טוב, או אפילו הרוב, אבל אפשר לומר בביטחון שהרבה פחות מנהיגים ואנשי ציבור יצאו ונכנסו מתוך בתים מפוארים ומכוניות יוקרה אל חדרי חקירות ותאי כלא".
ואולם, נראה שהסברו הנוסטלגי של פויר מטעה. מהפך 1977 הוזן גם על ידי מחאה כנגד השחיתות השלטונית, יצחק שמיר איבד את שלטונו ב-1992 גם על רקע הסיסמה "מושחתים נמאסתם". דור הסבים התבגר אפוא פוליטית על גבי מחאות כנגד השחיתות, ולכן אין להם נוסטלגיה לעולם חסר שחיתות. לעומת זאת נראה כי לדור המבוגר יש נוסטלגיה לעולם שיש בו ביטחון חברתי.
קהל המפגינים המבוגר הם שרידיו של מעמד הביניים הישראלי שנוצר על ידי מדינת הרווחה, שנשחק על ידי משטר ההפרטה, שילדיו הפכו לפרילנסרים חסרי ביטחון כלכלי, ושבכספי הפנסיות שלו הוא מקיים את אשליית מעמד הביניים של נכדיו. בד בבד, המפגינים הם גם אותו מעמד הביניים שתמך בארבעת העשורים האחרונים בניאו-ליברליזם רק כדי לגלות שהוא אחד מקורבנותיו. לכן הם גם מעמד הביניים העוין את מנגנוני הפיצוי המגזריים שיצר הימין כדי להבטיח את תמיכת המעמדות הנמוכים בשלטונו.
בהמשך לסתירה המאפיינת את בחירותיהם הפוליטיות כמעמד ביניים, המפגינים נגד השחיתות מפרידים בין הסדר המגזרי למשטר הההפרטה; הם אינם רואים במיגזור את אחד מיסודותיו של הניאו-ליברליזם אלא את עיוותו, ולכן מתמכרים לתעתוע כי יוכלו להתגבר על כשליו במסגרת הנחותיו. כמעמד ביניים, האיבה שמעורר נתניהו בקרב המפגינים היא תולדה של זיהויו עם הסדר המגזרי, ולכן הדחתו נתפסת כדרך לתיקון הניאו-ליברליזם על ידי מאבק במגזרים.
תפיסת הסדר המגזרי כעיוותו של הניאו-ליברליזם, והסירוב לראות אותו כמימושו, הם המזינים את הססמה הטוענת כי המאבק בשחיתות "זה לא ימין ולא שמאל". ההיגיון החברתי והפוליטי של סיסמה זו הוא מקור כוחה של המחאה כשם שהוא מקור חולשתה.
היא עשויה לגייס תמיכה רחבה שתביא מצד אחד להדחת נתניהו בבחירות, אך מצד אחר לכך שמחליפיו האפשריים – ישראל כ"ץ, גדעון סער, יאיר לפיד או אבי גבאי, למשל – יוסיפו לדבוק בניאו-ליברליזם ולחזק את משטר ההפרטה שימשיך לשחוק את מעמד הביניים, כלומר את המפגינים.
זוהי הסתירה הבסיסית של מחאת השחיתות. את ביטחונם החברתי של מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים אי-אפשר לשקם במסגרת משטר ההפרטה המכוון לשחיקתו, ניתן לעשות זאת רק במסגרת מדינת רווחה. ולכן, כדי לממש את יעדיה – ביטחון חברתי-כלכלי למעמד הביניים – על מחאת השחיתות להפוך בגלוי למחאת שמאל סוציאל-דמוקרטי.
צילומים: דן חיימוביץ'