איש בלי מזל. מה עוד אפשר להגיד על איש כזה. כשדפקו על הדלת השוטרים של מִנְהָל אכיפה וזרים, בדיוק קירב אל פיו את הדים סאם הראשון מן המשלוח שהזמין, ושהגיע אחרי הַמְתָנַה של כמעט שעה וחצי. טניה הייתה בשירותים. הוא פתח להם, הם הראו לו צו חיפוש, ומאותו רגע עסק בלי הפסקה בלהרגיע את עצמו. הוא בלע שתי טבליות של קלמנרבין, שתה כוס מים, נשם עמוק. טניה יצאה בינתיים ועמדה במסדרון. הדירה לא הייתה גדולה, ולא היה לשוטרים יותר מדי איפה לחפש. דירת 2.5 חדרים, מה כבר אפשר להחביא בה. דבר גדול בטח אי אפשר, ועל בן אדם בכלל אין על מה לדבר. אבל הם חיפשו בן אדם ולא מצאו. כשהבינו שבבית אין כלום ביקשו ממנו לבוא איתם. "למה רק אני?", חשב ומיד שנא את עצמו. איזה סוציומט. כמה אגואיזם. אבל הוא לא אמר כלום. לשניהם היה עדיף שייקחו רק אותו. גם בלי מזל, לו היה קצת יותר ניסיון. הבוז שנדף מטניה, בוז שערפל את קרניות עיניה, היה מסבך אותם עוד יותר.
כשישב באחד החדרים בבניין שלהם, כבר היה רגוע. בירוקרטיה עשתה לו טוב, וגם הטבליות שלקח לא הזיקו. חייכו אליו, הציעו קפה. הוא הרגיש, ידע, שאין לו מה להסתיר. הוא לא יוכל אולי להגיד להם הכול, ממש את הכול, אבל גם לא היה צריך בדיוק לשקר. כרגע לפחות, לא היה לו מה להסתיר. ומה שחשוב זה העכשיו. הוא יתמקד בעכשיו. "של מי הדירה שאתם גרים בה?", שאל אותו שוטר באזרחי, שהציג את עצמו בתור עמוס. הוא נתן לו את שמה של בעלת הבית. עוד שאלות: במה עוסק כל אחד מהם, האם יצאו לחופשות ארוכות בחו"ל לאחרונה, האם מישהו מהם מחזיק ברישיון נהיגה לאוטובוס זעיר פרטי. הוא השיב על הכול בלי התחכמויות, גם על השאלות המוזרות ביותר, ועמוס נבר בניירות שמולו, יצא מן החדר וחזר עם טופס ירוק. הוא הניח אותו על השולחן כשפניו למטה, ופנה אליו שוב: "האם אתה מסתיר, או הסתרת, זכאים לגירוש, בכל מבנה המשמש למגורים שעומד, או עמד, לרשותך?"
איור: עפרה אייל
הוא לא ציפה שהשאלה תישאל באופן כזה. שוב הרגיש איך המזל אוזל לו, נשמט בין האצבעות. הוא התרכז בחלק הראשון של השאלה וענה במהירות: "לא". "אוקי", אמר עמוס, הפך את הטופס הירוק ומילא בו משהו. לו עצמו היה חשוב להחזיק את המומנטום, גם אם לא הייתה לכך סיבה ברורה, ולכן שאל: "אני חשוד במשהו?". עמוס הרים אליו את עיניו: "אתה שואל אותי אם אתה חשוד במשהו?". "אתה יודע שאתה צריך לענות לי על זה", השיב, "אני יכול גם לדרוש שיהיה לידי עורך דין". "אתה רוצה עורך דין?", שאל עמוס עם משהו שנראה אולי כמו חיוך, אבל בלי ששום דבר בפניו ינוע. "לא", הוא אמר, "אני רק אומר שאם זאת חקירה אז יש לי זכות לעורך דין". "עשית משהו לא בסדר?", שאל עמוס. "לא שאני יודע", אמר, "הייתם אצלי וראיתם". "מה שראינו זה עניין שלנו", אמר עמוס, כיווץ איכשהו את שרירי פניו עד שעוד קצת חיוך נסחט מהם והוסיף: "אתה יודע מה העונש על הסתרה של זכאים לגירוש". "כולם יודעים", אמר. "אני רוצה רק להזכיר לך", אמר עמוס, "שהענישה היום על הסתרת זכאים לגירוש היא מחמירה מאד". "תודה על התזכורת", הוא אמר. "אז אני מציע לך לנסות להיזכר", המשיך עמוס כאילו לא שמע, "האם אתה מסתיר, או הסתרת, זכאים לגירוש, בכל מבנה המשמש למגורים שעומד, או עמד, לרשותך?"
זה לא הלך לשום מקום. הוא ידע שטניה, בשלב הזה, כבר הייתה הופכת על עמוס את השולחן. אולי לא היה לו מזל, אבל להרגיז אותו לא היה קל. מזל, אם כן, שטניה נשארה בבית. אם היא עדיין שם. ומזל בכלל שיש לו את טניה. למרות שלא הייתה לידו, הנוכחות שלה בחייו נסכה בו איזה ביטחון. מצד שני, היא זאת שאחראית על ההסתבכות הזאת. אם זה היה תלוי רק בו, הכול היה נמנע. הוא גם לא הרגיש כמו שחשב שאנשים במצבו הרגישו, פעם, בעבר. שיש איזו גבורה בדבר הזה שהוא עובר. שהוא מוכיח משהו. לא. הוא היה עייף, ראשו כאב, ובפיו היה טעם חמוץ, טעם של נס קפה. עמוס יצא ונכנס, ושוב יצא. באחת הפעמים חזר לחדר עם אדם נוסף, שהציג את עצמו בתור ערן. "אתה יכול כמובן ללכת הביתה כבר עכשיו, אבל יש לנו עוד שאלה אליך", אמר ערן. "אז אני יכול ללכת?", הוא הביט בערן והתרומם מעט מכיסאו. "אתה יכול", אמר ערן, "אבל אם תענה לי על השאלה זה יהיה לך עדיף". "מה השאלה?", הוא שאל והתיישב. "אנחנו מאוד נתקדם", אמר ערן, "אם תיתן לנו את הסיסמה לאימייל שלך". "רק לאימייל?", הוא ענה לו כמעט בלי לחשוב, "מה עם פייסבוק? מה עם וואטסאפ?". "בוא נראה קודם כל שאתה משתף איתנו פעולה", אמר עמוס, "ואז לא נצטרך להגיע לשם". "אין לו פייסבוק", אמר ערן, "ואם יש משהו חשוב נמצא אותו במייל". "בשביל האימייל שלי תצטרכו צו של בית משפט", אמר להם. "ככה? אין בעיה", אמר ערן.
הוא לא ידע אם נהג נכון. עכשיו ישב לבד בחדר. הוא הניח את ראשו על השולחן, ניסה להירדם קצת, אבל זה לא הלך. הוא הסתובב בהליכה, מעגלים קטנים סביב הכיסא, ואז ניגש אל הדלת, פתח אותה, וצעק החוצה: "עמוס!". המסדרון היה ריק. הוא צעק שוב. מחדר בקצה המסדרון יצא מישהו. למרות שלא היו להם מדים, כולם היו לבושים כמעט אותו דבר. גם כך התקשה להבחין בין פריטי לבוש וראייתו למרחוק לא הייתה טובה. אבל זה היה עמוס והוא התקרב אליו בצעד איטי. "קראת לי?", שאל. "אני רוצה לדבר אתכם", הוא אמר. בלי למהר חזר עמוס על עקבותיו וכעבור כמה דקות ישבו אתו השניים שוב. "אני אתן לכם את הסיסמה לאימייל שלי בתנאי שניכנס אליו ביחד. אין לי שם שום דבר להסתיר. אבל אני רוצה לראות מה אתם עושים ואחרי שאנחנו נכנסים לשם אתם נותנים לי ללכת". "אתה כבר עכשיו יכול ללכת", אמר עמוס. "אני יודע", אמר להם, "אבל אני לא רוצה להיות יכול ללכת. אני רוצה שתגידו לי שלום ותודה רבה ושאני אצא מפה ולא אשמע מכם יותר. כי אין שום סיבה שאני אהיה פה". עמוס וערן הסתכלו אחד על השני וקמו יחד, בתזמון מושלם. "חכה פה שניה", אמר עמוס. הם יצאו מהחדר, והוא שוב היה לבד. בראשו שוב סרק את כל התכתבויות האימייל שהיו לו בחודשים האלו, עם כל אחד, בכל נושא. היו שם אולי כמה דברים שהיה עדיף מבחינתו שלא יגיעו אל איש זה או אחר, דברים אישיים, ענייני עבודה, אבל שום דבר שסיכן אותו בעניין שעמד על הפרק. הוא היה רגוע, והתאפק שלא להיכנס לחשבון מהסלולרי, כדי לוודא. גם לא רצה לעורר חשד, שמא הוא עורך שם ניקיונות. ולמרות זאת, כשחזרו אל החדר עם לפטופ לבו הלם במהירות. "מאוד מעריכים את שיתוף הפעולה", אמר ערן והניח את המחשב על השולחן, "מילה שלנו – נגמור עם זה ואתה בחוץ".
הוא נכנס אל החשבון. עמוס וערן ישבו משני צדיו. הם עברו בקפדנות על רשימת האימיילים הנכנסים, רשמו לעצמם הערות, ביקשו ממנו לפתוח אימייל כזה או אחר וביקשו לקרוא. הם חזרו חודשים אחורה. אחר כך ביקשו לעבור גם על רשימת האימיילים היוצאים, ולבסוף חיפשו יחד אתו מילים מסוימות בשורת החיפוש: פליט, פליטים, אריתריאה, מקלט, מהגרים, מסתננים, גירוש, בעברית ובאנגלית. שום דבר לא הניב תוצאות. השניים המהמו משהו זה לזה. "אוקי", אמר עמוס. הוא היה בטוח ששניהם מותשים כמותו, גם עליהם עבר בוודאי יום ארוך. כולם רוצים הביתה. הם שאלו את עצמם, כך חשב, אם יש איזה משהו שפספסו, איזו זווית, לפני שיממשו את ההבטחה וישחררו אותו לדרכו. אבל איש בלי מזל זה איש בלי מזל. ואת זה אי אפשר לשנות ולא יעזור צו בית משפט. "אוקי", אמר גם ערן והוביל את העכבר אל כפתור היציאה מן החשבון. אלא שאז צצה הודעה, יש מאין, בראש עמוד הדואר הנכנס. אימייל חדש. שורת הנושא הבהבה בשחור וצדה את עיניהם של כולם. הם רכנו אל המסך. "אודי היקר, ברכות מאריתריאה", נכתב שם באנגלית. נשלח מאת: נביאט מברהטו קלה. בלי לבקש רשות, לחץ ערן על הקליק השמאלי ופתח את האימייל.
"שלום רב אודי היקר", רעדו הפיקסלים מול עיני הנמען, "אני אחות של צגאי. אני כותבת לך מהעיר אסמרה. צגאי נתן לי את הכתובת שלך, הוא אמר לי שאתה נחמד, שאתה איש טוב. הוא היה אורח אצלך. לא שמענו מצגאי הרבה זמן. אני רוצה לשאול אותך אם אתה יודע איפה הוא. מה קרה לו. אולי אתה מכיר בישראל מישהו שיכול לעזור לנו למצוא את צגאי. יברך אותך אלוהים, נביאט מברהטו קלה".
בטלפון, שאל אותו עורך הדין את אותה שאלה ששאל עמוס, אבל בנוסח קצת אחר. הוא היה חבר של המשפחה, בעל מקצוע מנוסה מאוד, ושיחה כזו באמצע הלילה לא הפתיעה אותו במיוחד. הוא דיבר אתו מאיזו פינת עישון בבניין, פיתול שיצא מגרם המדרגות. מולו נבקע פתח גדול בקיר, ספק חלון. לא היה ירח, ובשמיים הוא זיהה את הדובה הגדולה. "רק לילה אחד", אמר כמעט בלחש לתוך הסלולרי, "בחנוכה. הדלקנו נרות עם חברים ומישהי שטניה מכירה מאיזה ארגון הביאה אותו. כמה ימים אחרי הפשיטה שעשו להם בלוינסקי אם אתה זוכר. היא ביקשה שניתן לו לישון אצלנו. ברור שלא הסכמתי אבל טניה שכנעה אותי. סך הכל לילה אחד! אבל הוא מאוד התרגש מזה אז בגלל זה כנראה הוא זכר אותי וסיפר עליי. תמיד משלמים בסוף". "מי הלשין עליך?", שאל עורך הדין. "לא יודע", ענה לו, "נראה לי שזה שכן אחד שתמיד מחפש אותי. בגלל הכלב. הוא שונא אותו. ראה בטח את האריתריאי יוצא מאיתנו בבוקר. איזה אנשים זבל". כבר כמה שעות רצה לומר את כל זה למישהו, אם לא לטניה אז לפחות לעורך דין. "כן, זה בטוח הוא", המשיך, "אבל למה הוא חיכה עם זה כל כך הרבה זמן אני לא מבין. חצי שנה לחכות?". "אל תנסה להבין אנשים", אמר עורך הדין.
כשחזר אל החדר חיכה לו על השולחן טופס מודפס, הדיו עליו טרי עדיין. הוא הרים את הנייר וקירב אותו אל עיניו. צגאי מברהטו קלה. צילום של פנים. נלכד ברחוב זה וזה בתאריך זה וזה. ההחלטה לגרשו התקבלה בתאריך זה וזה. התקבלה שלא בהסכמתו. הועלה בתאריך זה וזה על טיסה מספר כך מנמל התעופה בן גוריון. נחת בשדה התעופה הבינלאומי של קיגאלי, רואנדה, בתאריך זה וזה. שולמו לו כמענק גירוש כך וכך אלפי דולרים במזומן. הוא הניח את הדף חזרה על השולחן. האם רצו שיידע מה עלה בגורל האיש? בשביל מה? הם משחקים לו בראש? הרי ממילא לא ניתן להבין מזה דבר. ברואנדה נחת צגאי לפני חודשים. מדוע לא יצר קשר עם אחותו? אולי ניסה להימלט משם, לארץ חדשה? אולי נתפס? אולי רצה לחזור משם עצמאית לאריתריאה, להפתיע אותה? אולי קרה לו משהו בדרך? אולי נשדד ממנו המענק שקיבל, כמו שקרה לאחרים, אולי נחטף, נרצח?
אל החדר נכנס עמוס. "אתה משוחרר", אמר, "ואתה יכול לקחת את זה אתך אם אתה רוצה. תשלח לה שתדע שלא קרה לו פה כלום. לילה טוב". כשעמד מחוץ לבניין התקשר שוב לעורך הדין, בישר לו שהוא יכול להתפשט ולחזור לישון. הם יורדים מזה. עורך הדין צחק: "נו, גם בשיגעון יש הגיון. אתה דג קטן. והבנאדם כבר נתפס, וגורש. יש לך מזל. אם לא היו תופסים אותו בעצמם, היו הולכים אתך עד הסוף". אבל כשניסה להזמין מונית עם איזו אפליקציה אף מונית לא הייתה בסביבה, והסוללה עמדה להיגמר. כשהתקשר לטניה המכשיר כבה. גם כשהיה לו קצת מזל, הוא התפוגג מהר.