כשעזבה אותו ג'י-יונג הוא מצא את עצמו יושב הרבה בשדרה וחושב. הכול היה מושלם, ככה הרגיש, אבל כנראה שלא היה לו מושג. הם הכירו בלונדון והיא חזרה אתו לתל-אביב. עכשיו בטח תחזור ללונדון או תמשיך כבר למקום אחר. לא הייתה לה שום סיבה לתקשר איתו, כלומר, לא נשאר אצלו שום דבר שלה, את הכול אספה עד פירור המייקאפ האחרון, ולהודעות שלו היא כבר לא ענתה. היה עדיף שלא יכתוב לה כלום אבל הוא התקשה להימנע מזה לגמרי ומדי פעם עוד שלח אימוג'י של דג. אחר כך היה מתחרט. פעם היו מתכתבים ככה שעות, כל פעם דג. הוא קיווה שאולי הדג שלו ייענה שוב בדג, אבל זה לא קרה. כשניסה לחפש מה בדיוק לא עבד אצלם בזמן האחרון, זכר בעיקר כמה שיחות בנושאים אתניים, אם זאת המילה.
כשהתפרץ צונאמי ההטרדות המיניות, היא סיפרה לו קצת על איך זה בדרום קוריאה. הכול שם משתנה לאט מאוד. זו חברה שמרנית, ועדויות כמו אלו שמתפרסמות בארה"ב ובישראל לא מתקבלות שם באהדה. הממשלה למשל ממליצה למשרד החינוך להכין נערות לכך שגבר שמזמין אישה לארוחה במסעדה יקרה, יצפה לסקס ובאותו הערב. הוא מצדו היה עסוק, כמו תמיד, בשאלה היהודית. איך זה שליהודים יש חלק יחסי בולט כל כך בסיפורי ההטרדה המינית בארצות הברית. לארי דיוויד אמנם התבדח על זה כבר ב-"סאטרדיי נייט לייב", אבל לא אמר על זה בעצם כלום מעבר לביטוי של דאגה אישית, נרקיסיסטית. הוא עצמו חשב שזה קשור לתסביך עקרוני של עליונות, או נחיתות, שזה אותו דבר למעשה. עניין שלא אופייני רק ליהודים, כמובן, אבל אצלם הוא נוטה להתפרץ ביתר שאת.
מדובר הרי על הפגנה של כוח. מי שחש עליון גם כך, כגבר על אישה, או (וגם) כיהודי על פני בן או בת עם או קבוצה אחרת, יתדרדר למעשים כאלו בקלות רבה יותר. מצד שני, היהודים באמת מיוחדים, כך טען לא פעם בפני ג'י-יונג, לא כתירוץ להתנהגות כזו או אחרת, אלא פשוט כעובדת יסוד בתחום הטריוויה הבין תרבותית. היא לא ידעה שום דבר על יהודים או על יהדות, והוא נהנה להדריך אותה בטריטוריה החדשה הזו. אלא שההיסטוריה עייפה אותה, ברור גם למה – הוא לא הצליח לגמור שני משפטים בלי לבדוק איזו עובדה בויקיפדיה, ודי מהר עבר פשוט להשוואות גורפות: תראי את האחוז הלא הגיוני של זוכי פרס נובל. את כל היזמים האמריקאים הסופר מצליחים, מייסדי גוגל ופייסבוק ומי יודע כמה עוד חברות ששוות מיליארדים. היהודים בנו את הוליווד. את המערכת הבנקאית. מה הייתה אמריקה בלי היהודים? איפה היה העולם? בהתחלה עוד הייתה מקשיבה בסבלנות לנאומים האלה, בלונדון זה אפילו עוד הצחיק אותה (עוד לא דיברו על הטרדות מיניות), הוא נשמע באמת כמו קריקטורה של פוליטיקאי לאומני, אבל בתל-אביב זה כבר היה קצת פחות משעשע ובדיעבד נראה לו שלאט לאט נמאס עליה הדיבור הזה, גם אם לא אמרה לו כלום. כשהתחיל לפרש לה את המונולוג של לארי דיוויד, יום לפני שהלכה, איבדה אותו לגמרי. הרי בחוץ, בעיר שבה חיו, כולם ממילא כבר היו יהודים. לא היה כמעט מישהו שאיננו יהודי. כל מה שהיא רואה זה יהודים, לא שזה משנה משהו. מה אכפת לה בעצם מיהודים? מה אכפת לה אם הם חכמים וגאונים וכולם רודפים אותם, בדיוק כי הם כאלה? הם פה והם שותים כל היום הפוך על סויה. הוא היה צריך להפסיק עם זה. אבל לא הצליח. אולי לכן היא כבר לא איתו.
איור: עפרה אייל
מתוך המקום הדי נמוך שבוא נמצא עלו בו לפעמים רעיונות משונים – להתפטר, למרות שהיה לו טוב איפה שעבד, והם קיבלו אותו בשובו מלונדון בזרועות פתוחות, או להתחיל ללמוד משהו שלא היה לו בו שום עניין. הוא לא רצה להכיר אף אחת, לא חיפש אף אחת, גם לא ללילה אחד. בסוף החליט שנסיעה תעשה לו טוב. ביום שישי הוא נסע דרומה, ומתישהו באמצע הדרך החליט להגיע למצדה. היו לו אתו שק שינה ואוהל קטן. הוא לא זכר כמעט כלום מההיסטוריה של המקום הזה, רק ידע שמשהו היה אמור לדעת. אם היו ביחד עדיין, היה בוודאי מחפש ומקריא לה ערכים שלמים על המרד הגדול, והסיקריקים, ויוספוס פלביוס. אבל כשכבר איננה היה לידע הזה טעם תפל. הוא טיפס אל פסגת המצוק ושוטט שם משועמם, מאזין לקטעי הסברים בשפות שלא הבין. המקום היה שוקק, יותר ממה שציפה. בשלב מסוים החל להשתרך אחרי אחת הקבוצות, מקנדה, כך ניחש. הם נראו לו כמו סטודנטים, והייתה ביניהם אחת שהזכירה לו את ג'י-יונג. הוא ניסה ללכוד את מבטה אבל אז הרגיש רע עם עצמו ועם מה שהוא מנסה בעצם לעשות, מחפצן ככה את ג'י-יונג, הופך אותה למשהו בר-שכפול. קובץ תמונה. ולכן התרחק מהם ושקע לבדו בפסיפס בארמון המערבי. אחר-כך ירד מן ההר והתמקם בחניון הלילה, לא לפני שרב ריב ארוך עם מי שהיה אחראי שם על האורחים. היה נעים והוא ישן עם העיניים אל שמי הלילה.
בבוקר המשיך לנסוע וכשעצר בתחנה של סונול קנה לעצמו משהו לשתות. הוא עמד כמה זמן עם הפחית מחוץ לחנות. רוח נשבה והוא הרגיש כאילו שכבת תאים שלמה מתה לו במוח ונשרה, הכול היה צלול יותר וכל הריחות טריים. אפילו הטעם של מה ששתה היה חדש לגמרי, למרות ששתה את אותו דבר כל יום כמעט, עם כל ארוחה של תן ביס. הוא הסתובב קצת והבחין בכלב, שרבץ באמצע השום דבר שמאחורי התחנה. הוא לא זיהה את הגזע, אם היה מדובר בכלל בגזע ממש, אבל בגלל שהזמן היה אינסופי והוא לא היה רעב עדיין, המשיך לעמוד לא רחוק מהכלב, בשמש הלא חזקה, ולגם כל כמה דקות מהפחית. הכלב היה חצי ישן ושום דבר לא שינה לו. כשהפנה לו בסוף את הגב כדי לחפש את הפח, התנער הכלב מרבצו והתחיל ללכת בעקבותיו. כשמצא פח ועצר לידו, עצר גם הכלב. כשהגיע אל ההונדה הכלב הגיע גם, וכשפתח את הדלת מיהר פתאום הכלב, נדחק לתוך האוטו לפניו והשתרע על הכסא שליד הנהג. הוא עצמו נשאר לעמוד בחוץ, ידו בידית הדלת, תוהה מה לעשות. בתחנה היו כמה עובדים, אולי אחד מהם הכיר את הכלב. הוא כחכח בגרונו, מתכוון לקרוא אל מישהו, אבל ירד מזה. כן, הכלב אולי חולה, אין לדעת, אבל הוא לא נראה מלוכלך מדיי, וזה מה שעזר לו. תמיד כדאי לא להיות מלוכלך. הוא נכנס והתיישב בכיסא הנהג.
רק אז הכתה בו המחשבה שאולי זו כלבה. הוא לא ידע למה, אבל עיניו נמלאו דמעות. הוא הביט החוצה, ראשו אל החלון, מקווה שאיש לא מבחין בבכי, למרות שלא היה שם אף אחד ושום דבר. אחר כך צחק. זה היה גדול עליו, הוא הרגיש. כל זה. הכול. הוא לא הצליח לדמיין את עצמו דוחף בכוח את הכלב, או הכלבה, החוצה. הוא הפעיל את הרדיו, הקשיב לחצי שיר, והוציא את הטלפון מהתיק. "מצאתי כלב", הוא כתב לג'י-יונג. לא היה לו מושג איפה היא בעולם, ומה השעה אצלה עכשיו. הוא ראה שראתה את ההודעה. כרגיל, לא השיבה דבר. הוא הוסיף דג. שתיקה. בחר בקפידה כלב ושלח גם אותו. בשקט הגמור, מול האמוג'י הזעיר, נזכר לפתע שסיפרה לו שאכלה פעם בשר כלב, במסעדה בסיאול. הוא הזדעזע, או לפחות התנהג כאילו הוא מזועזע, והיא נעלבה ממנו כי אמר לה שהיא שייכת לעם ברברי. כל כך התנשא עליה, חשב עכשיו, מה אכפת לו מה אכלה שמונה שנים קודם. אחר כך השלימו. פתאום הבהב המסך עם הודעה מהצד השני. "תפסיק לכתוב לי בבקשה. אתה מציק לי". את יכולה לחסום אותי, חשב, למה את לא עושה את זה? תחסמי אותי. וגל של עצבים גאה בו. הוא ידע שהיא משאירה את זה בידיו, זה הדבר האחרון שהשאירה אצלו. הדגים העלובים האלה, דגים מצוירים, שהטיח בה כל כמה זמן. הוא צריך להניח לה.