פרשת וירא שנקרא בשבת עוסקת באחד הגבולות שמציב הקב"ה ליראיו – "עד הילדים". אברהם אבינו נבחן על מידת מחויבותו לריבונות האלוקית, ומצטווה במסגרת המבחן להקריב את בנו, את יחידו, אשר אהב – את יצחק. אברהם מצווה לתת ביטוי להכרה כי הכל מאת ושל ה', באמצעות הקרבת בנו לה'. אברהם מבטא את ההכרה, ומתחיל בביצוע הציווי עד לנקודה בה ברור כי הוא מתכוון "ללכת עד הסוף".
רגע לפני הנפת הסכין נלחץ כפתור ה"ביטול" ואברהם מצווה ב"אל תשלח ידך אל הנער". נתחם קו גבול חד וברור – הקב"ה תובע לעשות כרצונו, כביטוי להכרה בריבונותו על ובבריאה, אלא שרצון השכינה אינו כולל חלילה הקרבת ילדים. ואם השכינה, אדונית הכל, הריבונות היחידה נמנעת מתאוות קורבן ילדים, קל וחומר האדם שאינו כלום וריבונותו בעולם חסרת משמעות.
עקדת יצחק של קרוואג'ו
ואולם את הנורמה שהציב הקב"ה בסיפור עקדת יצחק הפרנו ורמסנו בכל שנות קיומנו. היכן שריבון העולמים בכבודו ובעצמו הצהיר "אף שהכל שלי, אינני חפץ בקורבן ילדים", באו מנהיגי עם ישראל, נטולי הריבונות, חטאו ותבעו לעצמם את ילדי ה"חייבים" לעבדים.
כך נפתחת ההפטרה :
"וְאִשָּׁ֣ה אַחַ֣ת מִנְּשֵׁ֣י בְנֵֽי־הַ֠נְּבִיאִים צָעֲקָ֨ה אֶל־אֱלִישָׁ֜ע לֵאמֹ֗ר עַבְדְּךָ֤ אִישִׁי֙ מֵ֔ת וְאַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ כִּ֣י עַבְדְּךָ֔ הָיָ֥ה יָרֵ֖א אֶת־יְהוָ֑ה וְהַ֨נֹּשֶׁ֔ה בָּ֗א לָקַ֜חַת אֶת־שְׁנֵ֧י יְלָדַ֛י ל֖וֹ לַעֲבָדִֽים"
העיון בפתיחת הסיפור מגלה שצעקת האישה היא כנגד הנושה שבא לקחת את ילדיה. בעניינה של האלמנה, בהוראת הנביא ובדרך הנס מתמלאים כל הכדים שהצליחה לאסוף ממעט השמן שהיה ברשותה. מלאי השמן מאפשר לה לפרוע את חובה לנושה, ובכך גם להציל את בניה מעבדות. האלמנה נדרשה לנס בכדי להינצל מתביעת הנושה – כי "מי שלא משלם חוב – נוטלים את ילדיו לעבדים".
פרקטיקה זו של נטילת הילדים על ידי השליט, בעל הכוח ובעל הממון, הייתה רווחת. רמזים לכך שפרקטיקה זאת הייתה נהוגה בעם ישראל נמצאים מראשית תקופת המלוכה ועד לסופה. שמואל, הנביא שהמליך את המלך הראשון בתולדות ישראל, את שאול, אף מזהיר את העם מפניה, על מנת שאולי יתרצה וידחה את ייסוד המלוכה :
"וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ… וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת"
גם בשלהי תקופת התנ"ך, בשיבת ציון, אנו מוצאים מנהג רע זה:
"וַתְּהִ֨י צַעֲקַ֥ת הָעָ֛ם וּנְשֵׁיהֶ֖ם גְּדוֹלָ֑ה אֶל־אֲחֵיהֶ֖ם הַיְּהוּדִֽים וְיֵשׁ֙ אֲשֶׁ֣ר אֹמְרִ֔ים בָּנֵ֥ינוּ וּבְנֹתֵ֖ינוּ אֲנַ֣חְנוּ רַבִּ֑ים וְנִקְחָ֥ה דָגָ֖ן וְנֹאכְלָ֥ה וְנִחְיֶֽה" [נחמיה ה']
כל כך רווחת הייתה פרקטיקה זו עד שישעיהו משתמש בה כדימוי:
"כֹּ֣ה אָמַ֣ר יְהוָ֗ה אֵ֣י זֶ֠ה סֵ֣פֶר כְּרִית֤וּת אִמְּכֶם֙ אֲשֶׁ֣ר שִׁלַּחְתִּ֔יהָ א֚וֹ מִ֣י מִנּוֹשַׁ֔י אֲשֶׁר־מָכַ֥רְתִּי אֶתְכֶ֖ם ל֑וֹ"
באמירה זו, ישעיהו טוען שהקב"ה אינו מוותר על ישראל, כדימוי לכך הוא משתמש גם במה שכנראה היה מצוי בתקופתו – מכירת הילדים לנושים.
נשוב להפטרה. בצמוד לסיפור האלמנה, מספר פסוקים קודם לכן, מסופר על מלחמה בין ישראל לבין מואב. מה הקשר בין סיפור האלמנה למלחמת ישראל-מואב, ומה הקשר בין אלה יחד, לבין מעשה עקידת יצחק שבפרשת וירא?
כאמור, עקידת יצחק הסתיימה בתחימת קו גבול מצד הריבון, אשר חרף ריבונותו אינו תובע קרבנות ילדיו של אדם.
והנה, מלחמה מתנהלת בין ישראל לבין מואב כאשר בשיאה, ומשסבור מישע מלך מואב כי צפוי לו הפסד, הוא מבצע מעשה קיצוני – ומקריב את בנו לעולה. מיד עם הקרבת בנו לעולה – הסתיימה המלחמה ויהורם מלך ישראל שב אל עקבותיו.
כך לשון ספר מלכים:
"וַיַּרְא֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב כִּֽי־חָזַ֥ק מִמֶּ֖נּוּ הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּקַּ֣ח א֠וֹתוֹ שְׁבַע־מֵא֨וֹת אִ֜ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֗רֶב לְהַבְקִ֛יעַ אֶל־מֶ֥לֶךְ אֱד֖וֹם וְלֹ֥א יָכֹֽלוּ: וַיִּקַּח֩ אֶת־בְּנ֨וֹ הַבְּכ֜וֹר אֲשֶׁר־יִמְלֹ֣ךְ תַּחְתָּ֗יו וַיַּעֲלֵ֤הוּ עֹלָה֙ עַל־הַ֣חֹמָ֔ה"
באופן תמוה מסתיים סיפור המלחמה דווקא בקצף (כעס אלוקי) על ישראל :
"וַיְהִ֥י קֶצֶף־גָּד֖וֹל עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּסְעוּ֙ מֵֽעָלָ֔יו וַיָּשֻׁ֖בוּ לָאָֽרֶץ"
מדוע הקרבן שהעלה מלך מואב, האויב של ישראל, גורם לקצף (כעס אלוקי) דווקא על ישראל?
הפרשנות לדורותיה, עשתה מאמץ כביר לתת פשר לדברים, חז"ל תהו על כך, וגם חוקרי תקופתנו הרבו מאמץ לפתרון תעלומה זו. ריבוי פרשנות מעיד על קושי. תשובות רבות נערמו והן דחוקות, עמומות ואינן מניחות את הדעת. ברצוננו להציע פתרון פשוט אשר מיישב את כל חלקי הפאזל – הפרשה וההפטרה. עקידת יצחק מחד, סיפור האלמנה ומלחמת ישראל מואב, מאידך.
המלחמה של המלך יהורם במלך מואב אינה מלחמת הגנה, אלא מלחמה שפרצה על רקע גביית כספים. ליתר דיוק, לא מדובר במלחמת אין ברירה, מדובר במלחמת סחיטה. (מלכים ב, ג', ה' – ז') מידי שנה, מישע מלך מואב היה מעביר לישראל כמויות עצומות של צאן (מאתיים אלף כבשים מסוגים שונים). מישע הפסיק להעביר רכוש זה ויהורם, מלך ישראל יצא על כך למלחמה. והנה, מישע רואה שתוצאות המלחמה אינן נוטות לטובתו והוא יודע יפה מה יעלה בגורל בנו. כמקובל אצל ישראל באותה תקופה, בנו יילקח ממנו לעבדות. זה בנו בכורו, אשר עתיד לרשת אותו. צערו של מישע היה גדול מנשוא. בצעד של ייאוש, הוא מחליט "גם לכם וגם לי לא יהיה" ומקריב את בנו.
מכאן התבררה שאלה נוספת: מדוע דווקא ברגע זה, תמה המלחמה? מדוע הקורבן הביא לסיום המלחמה? להבנתנו, מראש יהורם יצא בכדי לקחת את בנו של מישע, ומשעה שילד זה כבר עלה לעולה, אין יותר טעם בלחימה. מלך ישראל העביר את המסר: "מי שלא ישלם את החוב – ישלם בילדיו".
הקצף האלוקי, אם כן, הוא על הפרקטיקה שהיו נוהגים בה ישראל – פרקטיקה כה שגורה ומפורסמת, עד שאפילו אומות העולם מכירות אותה ולכן מלך מאומות העולם שנלחם בהם, בא למעשה זוועה של הקרבת הבן בעצמו, על מנת להימנע משביו בידי מלך ישראל.
זו גם הסיבה שסיפור האלמנה הוצמד להקרבת בנו של מישע. סיפור על האישה הזועקת בבעתה, שמא יילקחו ממנה ילדיה לעבדות בגין אי פרעון חוב.
ספר מלכים, בתעלול עריכה מתוחכם, משבץ את סיפור האלמנה בצמוד לאחר פרשית קרבן מישע, בכדי לרמוז על הסיבה לקורבן מלך מואב ועל הסיבה לקצף שקצף הקב"ה בעקבותיו.
דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי רש"י ההולך בעקבות המדרש. רש"י טוען שהנושה שביקש לקחת את ילדי האלמנה, הוא לא אחר מאשר יהורם, המלך שבעטיו שרף מישע את בנו. כנראה שיהורם היה ידוע בחטיפת ילדים כאמצעי לגביית חובות ולכן חששה של האלמנה גדול. נראה אם כן, שהקצף, שהכתוב מתאר אותו כלא פחות מאשר "קצף גדול" הוא על פרקטיקה זו ואולי גם על ישראל שלא מרדו בשלטון הנוהג בדרך רעה זו.
ראוי להוסיף ולהעיר שהמקרא בחר לתאר את מעשה מישע בביטוי "ויעלהו לעולה" אולי כדי לכרות אוזן להד האדיר שבוקע ממרחקי ההיסטוריה – סיפור עקידת יצחק, שבו בפעם הראשונה עושה התנ"ך שימוש בביטוי "עולה". (וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ) זאת, כדי שסיומה של פרשת עקידת יצחק יצרוב את התודעה: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" ויהדהד כלפי ישראל השולחים ידם אל נערים כאמצעי לחץ על הורים בקשר לחובות כספיים. יתכן שזו גם הסיבה שההפטרה שנקראת בפרשת וירא, היא סיפורה של האישה החוששת מאבדן בנה ביד הנושה, הוא יהורם גובה החובות, סיפור שכאמור מופיע מיד לאחר תיאור עקידת בנו של מישע.
אבל הפרקטיקה של פגיעה בילדים בשל חוב ההורים קיימת גם היום. במקום המלך יהורם ניצבים מנהלי הבנקים. במקום חיילי המלך ניצבים פקידי הוצאה לפועל המגובים במשטרת המדינה. אלה אשר דופקים בדלת בית החייב, ופונים ליטול דווקא ציוד שמשמש את הילד, מחשב או טלוויזיה או כלי נגינה המשמש להגשמתו. אמצעי הלחץ, אף שאינו במידת נטילת הילדים עצמם לעבדות (ברוך ה'), עדיין מקיימים את המשוואה האסורה והארורה – אם הנך חייב כספים, ילדיך ישמשו כמנוף לחץ לגביית החוב.
זהו הרי אמצעי האכיפה המועיל ביותר, משום שהוא פוגע במקום שכלפיו החייב מרגיש חמלה גדולה ורגישות יתרה. הלא מה לנו יותר מרחמי אב ואם על בנות ובנים. יש בכך גם ערעור וטלטול תחושת הביטחון הקיומי. הדבר שכלפיו אדם חש אחריות רבה יותר מכל, הוא צאצאיו. מה שיוותר ממנו על פני האדמה. את היכולת האחרונה להיות אחראי למשפחתו ולהיות אדון לעצמו. נוסף לאלה גם מרכיב של פגיעה קטלנית בכבוד האדם. אף שהוא חייב עדיין הוא אדם.
על כן, חביבה מאוד פרקטיקה זאת על האדון. פגיעה זו מחזקת את מעמדו של השליט, היא מעבירה את הכוח לידי אדון אחר, המלך ובעל הממון. פרקטיקת גבייה התומכת ביחסי כוחות מוטים בחריפות לטובת מקבלי ההחלטות ובעלי ההון.
יחסי כוחות המביאים את בעלי ההון למחשבה הדמיונית כאילו הם הריבון על הבריאה ועל מה שבה, ובתחושת ריבונות זאת מרשים לעצמם לפגוע בכל לתועלתם – לרבות פגיעה בילדי החייבים.
באה עקידת יצחק ומזכירה לאותם "מלכים" כי חרף ריבונותה, נמנעה השכינה בכבודה ובעצמה מנטילת ילדים. באה מלחמת ישראל ומואב ומזהירה את "המלכים" ואת העם כי פגיעה בילדים בדרך זאת מובילה לקצף על ישראל. באה האלמנה ומזכירה לנו שאל מול "מלכים" רשעים כאלה – תמיד פתוחה הדלת גם לנס האלוקי.
עו"ד ברק כהן הוא פעיל פוליטי ; הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים, בר אילן ת"א