שאלת פתיחה: הדיון על עבודה בשבת הוא בסופו של דבר לא על השבת ואפילו לא על צרכנות – אלא על עבודה. האם לדעתך נכון לאסור על עבודה בשבת במקצועות שלא נחשבים חיוניים – או להתיר ואף לעודד אותה?
קודם כל כדאי להגיד שהוויכוח הזה הוא תיאורטי למדי: למעלה מ-20% מתושבי ישראל אינם יהודים וממילא מגבלות העבודה בשבת אינן חלות עליהם. אם נתייחס למסחר בלבד, הרי שביישובים הערביים בצפון המסחר שוקק ביום שבת, כשמרבית הקונים הם יהודים, המגיעים ברכבם מרחק של חצי שעה נסיעה בערך. בחיפה עצמה ואדי ניסנס הוא מרכז מסחרי פעיל בשבתות, וכך יפו ביחס לתל אביב. במשולש מתקיימת בשבתות פעילות מסחרית ערה שפונה לתושבים היהודים באזור המרכז. כמובן, כמו באשר לנסיעה לים בשבתות, המסחר ביישובים הערביים – המציע בדרך כלל מחירים זולים יותר – הוא פריבילגיה של בעלי המכוניות. עולה, שהפן היהודי של השבת אינו הולם את המציאות הישראלית, ועל הדיון הציבורי להתייחס למצב זה.
הפן היהודי, במובן הדתי-מסורתי-הלכתי שלו לא מעניין אותי, אני חייב להודות. הסיפור הוא שונה: השאלה בחוקי העבודה בשבת היא פחות שאלה של פרהסיה יהודית כן-או-לא (דבר שאבות האומה דווקא כן התעניינו בו, כי רובם אמנם היו סוציאליסטים אבל כאלה שבאו ממשפחות מסורתיות בבסיסן) אלא שאלה של אילוץ אל מול פריבילגיה.
שבוע העבודה בישראל ארוך מאוד, והסכר של 8 שעות עבודה ביום נפרץ מדי דקה כמעט. העובדה שאנחנו מתכתבים בשעות הלילה לתכלית של עבודה – הגם שאנחנו לא על פס הייצור במפעל – אפילו בזה יש עדות לכך. בהתחשב בעובדה שרוב העובדים הם בעלי משפחות, בין אם משפחות צעירות ובין אם כאלה שבהן הילדים עזבו זה מכבר את הבית, היום היחיד שבו יכולים (או יכלו, אם מדובר במשפחות מהסוג השני) האיש והאישה העובדים לבלות זמן חופשי עם ילדיהם הוא ביום שבו אין לימודים בבתי הספר. במגזר היהודי, שבו אנו עוסקים, היום הזה הוא יום שבת.
משמעות העניין היא שזהו היום היחיד שבו כל בני המשפחה חופשיים מהחובות היומיומיות שלהם ופנויים לעשות דברים כיפיים ביחד, כאלה שתיאורטית ניתן היה לעשות לו ההורים היו עובדים רק 8 שעות, אולם בשוק העבודה הישראלי הם כמעט בגדר חלום: לשחק ביחד. לטייל. לדבר. לאכול ארוחה משפחתית.
המקובל בחברה הישראלית משך שנות דור היה שלמעט תעשיית התיירות והפנאי על נגזרותיה (מסעדות, מקומות בילוי וכו') ולמעט שירותים דחופים וחיוניים לאזרח, המשק שבת ביום השביעי כדי לאפשר את התכלית הזאת. אך לפתע, בעשור וחצי האחרון, ולאור עלייתה של בורגנות בסגנון אמריקני, עלתה הדרישה מצד אותם עובדי צווארון לבן שעובדים הרבה יותר מ-8 שעות ביום להשתמש ביום השביעי בשבוע כדי להשלים את הקניות שלהם, את המכולת. בעבור אותם ישראלים שזכו בפריבילגיה של איתנות כלכלית יחסית, ברור שכסף יכול לקנות שירות – ואם באפשרותם לשלם בעבור מכולת ביום שבת, חזקה שצריך שיהיה מי שימכור להם. מישהו שיהיה "נותן שירות". מכאן צצו כל אותם מרכולים של 24/7. הם "נותני השירות" גם בשבת.
אבל במרכולים האלה יש עובדים. הם, בניגוד לבעלי הפריבילגיה עם הצווארון הלבן, ממש לא בחרו במסלול חייהם – ספק אם נמצא יותר מדי קופאים, מחסנאים, סדרנים או אורזנים במרכול שבחרו בקריירה הזאת, והעדיפו אותה על פני קריירה כרופאים, מדענים, אנשי הייטק או אפילו עיתונאים (לא עלינו). בפתיחת המרכול ביום שבת, אנחנו יוצרים מצב שבו העובד הלא פריבילגי נאלץ לעבוד, כדי שבעל הפריבילגיה והכסף יוכל לממש את הפריבילגיה שלו כל אימת שירצה.
תיאורטית, ניתן לבוא ולומר – הרי העובדים האלה מקבלים 200% משכורת. זו אחלה דרך להשלים את השכר הנמוך ממילא שהם מקבלים וכך יוכלו אולי להתקדם איכשהו ולעשות מוביליות חברתית כלשהי. ניתן גם לבוא ולומר – הרי המחוקק קבע שמי שעובד בשבתות יזכה ליום חופשי אחר בשבוע, וחזקה על המעסיקים ועל הרשויות כי הם מקפידים על כך.
תיאורטית הכל נכון.
אבל מה עם מי שרוצה לטייל עם ילדיו והם בגיל בית הספר, ורוצה את אותה השבת המשפחתית שיש למי שהפריבילגיה נמצאת בכיסו? ומה עם מי שרוצה לעשות שבת שקטה עם בני משפחתה במקום למכור גמבה, קייל ולחם לאיש הצווארון הלבן שמתעקש לקנות דווקא בשבת בצהרים, במקום בשישי או בראשון? כמה יוכלו עובדים כאלה לסרב ללחץ לעבוד בשבת?
תיאורטית, אין להפלות נשים בגיל הפריון בקבלה לעבודה, ואין לשאול אותן שאלות אודות כוונותיהן בעניין הריון עתידי. כל אישה תעיד שהשאלה הזאת, גם אם אינה נשאלת ישירות כי הדבר אינו חוקי, תמיד תתברר בצורה כזו או אחרת במהלך ראיון העבודה או מיד אחריו בתקופת המבחן או ההתנסות.
האם עובד או עובדת מוחלשים ממילא, כאלה שאפשרויות התעסוקה שלהם מוגבלות, ישיבו בצורה אחרת פרט ל"כן!" מהדהד אם יישאלו אודות נכונותם לעבוד בשבת? בוודאי שכך הם יענו. כך הם יענו, ואוטומטית נדיר אותם מזכות יסודית ומובנת מאליה לכל מי שהפריבילגיה מצויה בכיסם – הזכות לבחור לבד כיצד יבלו את יום המנוחה הרשמי במגזר שלהם.
זה לא הגון וזה לא מוסרי.
לו יום המנוחה מבתי הספר היה היום הרביעי בשבוע ולא היום שביעי, אזי הייתי אומר על יום רביעי את אותם הדברים ממש.
חיים, אם אני מבין טוב, טענתך מתמקדת בשאלת הפנאי והבילוי המשפחתי. לדבריך שבת היום היחיד שבו משפחות יהודיות יכולות לבלות עם ילדיהן בגיל בית הספר, שכן "היום שבו אין לימודים בבית הספר במגזר היהודי, שבו אנו עוסקים, היום הזה הוא שבת".
אלא שגם לשיטתך כדי שניתן יהיה לבלות, "תעשיית הפנאי והתיירות על ניגזרותיה (מסעדות, מקומות בילוי וכו')", צריכה לעבוד, ומי שמפעילים אותם הם אותם עובדים לא פריבילגיים, ממש כמו העובדים הלא פריבילגיים שלהם אתה דואג בתחום המסחר.
מהו ההבדל בין הבורגנות הישראלית החפצה לצאת עם ילדיה לבילוי בשבת, לבין זו החפצה לצאת עם ילדיה למסע קניות? נראה שההבדל מצטמצם לשם הרע שיצא ל"קניות". דומני שלא במקרה אתה מתמקד ב"בורגנות" שכן הבילוי בשבת במתקני התיירות וההסעדה היא פריבילגיה של בעלי היכולת, ורחוקה מהישג ידם של חסרי היכולת.
כאן נכנס השיקול הכלכלי: הואיל ורמת השכר של העובדים בתעשיית הבילוי והמסחר הוא בדרך כלל נמוך, אפשר שיהיו ביניהם כאלו שיעדיפו את השכר הגבוה יותר כדי לאפשר לילדיהם את מה שהיו רוצים אך אינם יכולים. כך ניתן לתאר מצב שבו העבודה בשבת אחת תאפשר בילוי בשבת שניה.
איסור המסחר בשבת הוא פיתרון כוזב, המונע התמודדות עם שתי שאלות אחרות: כיצד דואגים לרווחתם של לעובדים בתעשיית הבילוי, וכיצד דואגים למי שאינם יכולים לצרוך אותה, הן משום עלותה והן משום ריחוקה.
כלומר, ההפרדה שאתה יוצר בין המסחר לבילוי, מונעת דיון בפיתרון אוניברסלי לשאלת הפנאי של המעמד הנמוך, משום שהיא הופכת גורם תרבותי-שרירותי כמו השבת, לפיתרון במקום שבו צריך היה לחשוב על הסדרה חברתית מושכלת: למשל, הפעלה ציבורית של מתקני בילוי ופנאי, חוקי עבודה שמלבד שכר גבוה יותר לעבודה בשבת ויום חופשי אחר, היתה מגדירה מהו מספר ימי השבת שבהם מותר לעבוד, כדי להותיר פנאי לבילוי המשפחתי וכו'. זו כמובן רק דוגמה לאופן חשיבה – שאינו מפותח בישראל בגלל הפיתרון הכוזב של השבת – המנסה להתמודד עם שאלת הפנאי המשפחתי.
הצורך בתעשיית פנאי ותיירות ביום החופשי נובע מהעובדה הפשוטה-אך-משמעותית שקשה מאוד (בלתי אפשרי, למעשה) לצאת לבילוי המשפחתי של היום החופשי ביום שאינו היום החופשי. את קניית המצרכים, לעומת זאת, אין מניעה לעשות בימים א-ו משום שאין חשיבות ליום עצמו. את העבודה בשבת יש לצמצם מהטעם שהזכרת – הרי הקופאי בקולנוע אינו שונה מהקופאי בסופר (ונתעלם מכך שלא מעט מהאחרונים אינם עובדים זמניים), וזכותו לפנאי מקופחת ממש כמו זכותו של איש המרכול. אולם כמו שכתבתי קודם, את פעילות הפנאי לא ניתן לעשות ביום שאינו פנוי, ועל כן מדובר ב"רע במיעוטו", אבל עדיין רע.
ועכשיו כאן הגענו לשאלה הניצבת לפתחנו – אם אנחנו מסכימים שזה רע, ושלא ניתן לעשות את הרע הזה ביום אחר, האם אנחנו רוצים להגדיל את מעגל הסובלים מרע – או להסתפק בהכרחי באמת? התשובה, לטעמי, היא האפשרות השנייה.
אויר ביום חול. שאטרסטוק
ההיגיון שמאחורי תפיסת צמצום העבודה בשבת לרע ההכרחי כדי לקיים אותו כיום פנאי ובילוי למשפחות עם ילדים במערכת החינוך, הופך למעשה את הציות לציווי הדתי לתחליף לעיצוב חברתי מודע. במצב הקיים, הבילוי המשפחתי בשבת אינו מנהג כללי, אלא פריבילגיה מעמדית. עובדים המשתכרים מעט אינם יכולים להרשות אותו לעצמם, וככל שהוא הופך למאפיין של יכולת כלכלית, כן הופך הבילוי הזה לקריטריון מעמדי.
ניתן אף לשער שחלק מן המעמד הנמוך שאינו יכול להעניק לילדיו את הבילוי בשבת, רואה בבילוי השבת של בעלי היכולת הוכחה לדלותו, ובוחר באימוץ אורח חיים דתי, שבו בית הכנסת מייתר את הבילוי שאין בידו לרכוש. כך נוצר מעגל קסמים, או מהלך סטיכי: אי אפשרות הבילוי בשבת, מחזקת את החזרה לדת, שמצידה יוצאת נגד עבודה בשבת בכלל.
יתר על כן, עובדים מן המעמד הנמוך העובדים מבוקר על ליל במהלך השבוע נזקקים לשבת לקניות ולסידורים לא פחות מאשר הבורגנות. ולכן, איסור המסחר בערים יפגע בהם יותר מאשר בבעלי היכולת המסוגלים לצאת לפאוור סנטר, ליישובים הערביים וכו'.
ההצמדות לחוקי השבת לא רק מונעת הסדרה חברתית מודעת של יום הפנאי והבילוי המשפחתי, אלא שהיא מפריטה אותם לחלוטין לידי השוק וכך נמנעים מלחשוב על יצירת אפשרויות ציבוריות לבילוי משפחתי בשבת שהיו דואגות הן לעובדי תעשיית הפנאי והן לחסרי היכולת. כך הוא הדבר גם ביחס למסחר. איסור המסחר בשבת לכשעצמו לא ימנע את ימי העבודה הארוכים, מה שהוא יעשה, כמטפורה על הגלובליזציה, הוא להעביר את המסחר לאזורים שמחוץ לעיר – כפי שאמנם קורה – ויהפוך גם את הקניות לפריבילגיה מעמדית.
ואולם, יש להדגיש שגם מניעת המסחר בשבת לא תהפוך אותו בהכרח ליום פנאי ובילוי עבור עובדי המסחר. במוצאי שבת הקניונים נפתחים סמוך לצאת השבת. פירוש הדבר שעובד בקניון הגר במרחק – נניח גר בקריות ועובד בחיפה – צריך לצאת לעבודה כבר בשעות אחה"צ במהלך השבת, (כשאין תחבורה) מה שמצמצם את משמעות היום כיום בילוי.
אתה מציע להסתפק ברע ההכרחי (תעשיית הבילוי). לטעמי זה רע שאינו הכרחי, שרק קבלת השבת כפיתרון של "דאוס אקס מכינה" הופכת אותו להכרחי.
לשיטתך זה גם הרע במיעוטו, אני חושב שזה אחד האופנים שבו השוק משתלט על החברה.
אני חושב שהמצב הקיים בתחום הבילוי הוא הפרטת השבת, אני בעד ציברור שלה (ציברור זו מילה שיצרתי כתחליף להלאמה, הכלאה של "ציבורי" עם "שחרור"), ועיצובה על ידי החברה, באמצעות החברה ולמען החברה. כחלק מציברור השבת צריך יהיה לחשוב גם על מסחר בשבת, שכן לרבים הוא חלק מן השבת, אך לעצב את חוקי העבודה כך שיבטיחו שכר גבוה שיאפשר את הבילוי בשאר השבתות, תחבורה לעבודה וממנה, והגבלת מספר ימי העבודה בשבת.
כך ההיחלצות מן ההגדרה הדתית של השבת תאפשר לחילוניים לעצב אותה כיום פנאי ובילוי משפחתי. זו אחת הסיבות שהמפלגות הדתיות לא יאפשרו את הדבר, ויעדיפו את השבת המופרטת.
הגדרתה המחודשת של השבת היא רעיון נפלא ומבורך, ואין ספק שבמאה ה-21 הסט של תפילה-סעודה-תפילה-סעודה כבר לא רלוונטי לרוב בני האדם בעולם המערבי, ולרוב בני האדם היהודים.
העניין הוא שכדי להגדיר אותה יש צורך במעשה פוליטי מורכב, והיות ואנחנו חיים את הכאן ואת העכשיו ולא את האוטופיה, אני לא רואה את העולם הפוליטי הישראלי – זה שלא מצליח לקבל החלטה אפילו על מהו "קיום בכבוד" לעניין קצבאות ומשכורת – מתכנס לדיון ערכי ומהותי כל כך.
מה שמחזיר אותנו שוב לשאלת העלות/תועלת מבחינת העובדים המוחלשים. מה יזיק להם פחות – לעבוד בשבת ולהרוויח עוד כמה שקלים אבל להדגיש עוד יותר את חולשתם בכך שהם נאלצים להיקרע ממשפחתם בניגוד לשכניהם וחבריהם, או לקבוע תמרור חברתי שאומר: לא. כחברה, אנחנו לא מסכימים שמישהו יצטרך לעמוד בפני הדילמה הזאת.
היתרון בתמרור כזה, הוא סגירת שסתום שחרור הלחץ הכלכלי שהכנסה של 200 ו-250 אחוזים לשעת עבודה מאפשר, גם אם באופן חלקי עד מאוד. הוא גורם לכך שנפסיק לשים פלסטר על העור בניסיון עלוב להקל על מחלה הנמצאת בעצמות. במקום לזרוק פירורים לעובדים מוחלשים בדמות עבודה בשבת ובחג כאמצעי להשלמת הכנסה (ולמירוק המצפון של הבורגנים המתייחסים אליהם כ"נותני שירות", דמויות לא לגמרי אנושיות המשרתות אותם) – המדינה והחברה יאלצו לעשות את המעשה המוסרי שהוא לתת מזור למשכורת הנמוכה או להעניק רשת ביטחון סוציאלי מספקת, או הכי טוב – את שניהם. אפילו התועלת הזו הייתה מספקת בעיניי, לעניין ההחלטה אם לאשר עבודה ביום המנוחה, על אחת כמה וכמה כשהיא מתווספת לשאר התועלות עליהן דיברנו קודם.
מי מהם??? איור: שאטרסטוק
את הדרישה לאסור על המסחר בשבת מקדם ימין בלחץ החרדים. מהלך זה, הקרוב לעמדתך, יגרום, להבנתי, להעמקת הפרטת השבת; הוא לא יבטל את המסחר והבילוי אלא ידחק אותו אל מחוץ לערים, מהלך שיעמיק את הפער בין בעלי יכולת לחסרי יכולת, בין מבוססים לעניים.
לכן, להבנתי אסור לנו להצטרף למהלך זה.
על הקושי שבעמדתך עשוי ללמד ההיפוך שבהנמקתה. תחילה הצגת את הדרישה לאיסור המסחר בשבת כמסקנה פרגמטית וכרע במיעוטו. עתה אתה רואה בכך "הצבת תמרור" חברתי עקרוני.
וצריך לשאול, מדוע דווקא השבת? מדוע הדאגה לפנאי ולבילוי המשפחתי מצטמצמת לשבת? מדוע שלא להכיל את אותם שיקולים על מי שעובדים בשתי עבודות בשתי משמרות כדי לגדיל את הכנסתם במהלך השבוע. הם יוצאים השכם בבוקר לעבודה ולא מעירים את ילדיהם ומשלחים אותם לגן ולביה"ס וחוזרים הייתה בשעות הלילה ולכן הם לא מכינים אתם שיעורים, לא מבלים אתם לא מספרים להם סיפור לפני השינה. דווקא במרכולים ובקניונים הנסגרים ב-22.00 או 23.00 ניתן לפגוש עובדים רבים כאלה, ואלו אותם עובדים ומאותן סיבות, העובדים גם בשבת.
אז אולי ההתמקדות בשבת היא אימוץ אותו אתוס בורגני ישראלי שכנגדו אתה יוצא. אולי העבודה הבלתי נגמרת במהלך השבוע, הפוגעת בחיי המשפחה, אינה נושא לדיון פשוט משום שהיא חלק משגרת חייו של המעמד המבוסס, המאפשרת לו להגיע לרמות שכר גבוהות, ולכן נתפסת כאילוץ "נורמלי". ולכן, כפיצוי המעמד המבוסס היקנה לשבת את הערך של הבילוי המשפחתי, דבר ההולם את המציאות בה "המשרדים" בהם הוא עובד סגורים בשבת, ועתה הוא כופה אותו על מי שהעבודה בשבת יוצרת לו הזדמנויות פרנסה נוספות. כך הדיון אינו עוסק בבעלי המקצועות החופשיים שיכולים לעבוד בשבת מביתם, אלא מתמקד בשמירת השבת של עובדי הכפים והשירותים המרווחים שכר המינימום במסחר שאינם יכולים לעבוד מביתם.
השבת העומדת במרכז הדיון על פתיחת המרכולים היא הכלאה של אתוס בורגני ופוליטיקת זהויות. שבת, שבאמצעות הפיתרון הכוזב של איסור המסחר, בולמת את העיצוב הציבורי של השבת ומותירה אותה כשבת מופרטת שהפנאי המשפחתי המובטח בה הוא סחורה שרכישתה היא מעבר להישג ידו של המעמד הנמוך, המוצא לכך תחליף בשבת הדתית, והופך את הדת לסמן מעמדי.
דומני כי אנו צריכים להתמקד במאבק על מה שאנו מסכימים:
אנו מסכימים שהעלאת השכר, רשת ביטחון סוציאלי והגדרה מחודשת של השבת הם הדרך שבה יש ללכת.
אנו מסכימים גם שהשגת יעדים אלו, ובמיוחד ולו רק הגדרה מחודשת של השבת, הוא מעשה פוליטי מורכב.
אז דווקא משום שהוא קשה להשגה יש להיאבק על כך, ולא על תחליף כוזב במסגרת הסדר הקיים, שרק יאשרר אותו.
אבל העניין הוא שאני לא מתעניין בשבת פר-סה, אלא ביום מנוחה כללי. אמרתי כבר קודם שלו מוסכם היה שיום המנוחה הכללי הוא יום רביעי, הייתי אומר שאין להגדיל את מספר העובדים שנחשפים לאילנות לעבוד בימי רביעי.
אין ספק שה״צורך״ לקנות מצרכים בשבת נובע משעות העבודה הארוכות, בעיקר של בעלי מקצועות חופשיים מבוססים כלכלית. אין לי ספק שאכיפה של חוק שעות עבודה ומנוחה, החוק שהוא המסד לדיון (הוא, ולא טקסט דתי כזה או אחר), הייתה מונעת את שרשור האילוצים הזה: בעלי ההון מאלצים את הבורגנות לעבוד יותר שעות מכפי שהייתה אמורה, באישור בשתיקה מהמדינה ואז הבורגנים מאלצים את המעמדות הנמוכים לעבוד בימי ושעות המנוחה שלהם (בין אם במשמרת הלילה המרכול, ובין אם בסופ״ש).
בגלל אותה הסכמה שבשתיקה מצד המדינה, וחוסר הפיקוח המוחלט שלה על חוקי העבודה, אין לי ספק שהגדלת האישור להעסקה בשבת יביא לפגיעה עמוקה בעובדים החלשים ביותר, על קטנה נוספת של כוח המיקוח המזערי-ממילא שלהם אל מול המעסיק.
ורק משפט אחרון: המסחר ביום המנוחה הרי לא אסור באף חוק מדינה, רק בכללי הדת. לו רוצה בעל עסק לפתוח את חנותו, זו זכותו. המחוקק התערב רק בעניין ההעסקה ביום המנוחה – והרציונל היה השמירה על זכות העובד למנוחה גם כשאילוצים כלכליים קורצים לו להשתעבד למולך השעות הנוספות ושעות הסופ״ש. לא נס ליחו של ההיגיון שבבסיס החוק הנפלא הזה מימי מדינת הרווחה הישראלית, אפילו לא כשנורא בא לרדת לאמפם ולקנות כמה דברים לאורחים שבאים לאכול צהרים בהפתעה בשבת.
העתקת הדיון מן השבת ליום המנוחה הכללי אינה פותרת את הבעיה, שעיקרה: שכר נמוך מידי לעובדים רבים מידי, הנאלצים לעבוד ביום המנוחה כדי להגדיל את שכרם הדל.
השבת מציגה בעיה נוספת, שאינה קיימת ביחס ליום מנוחה שאינו שבת, החשש שמקומות עבודה הפתוחים בשבת לא ישכרו עובדים שומרי שבת. מעבר לכך, העבודה בשבת שעות ארוכות, בשכר נמוך ובתנאים ירודים אינו שונה מעבודה כזו במשך השבוע. איסור ההעסקה בשבת לא יפתור את הבעייה, לרבים הוא יחריף אותה.
אתה נלחם בהפיכת הרצון "לרדת לאמפם לקנות כמה דברים" לחזות הכול, אך אתה מקבל מציאות זו – כאילוץ – כשמדובר בתעשיית הפנאי הדרושה לבילוי המשפחתי של העובדים המסודרים, כלומר לתחזוקת האתוס הבורגני הישראלי.
למיטב הבנתי מספר המועסקים בתעשיית הפנאי (הסעדה למיניה, בתי קולנוע וכו') גבוה ממספר המועסקים במרכולים. לכן, קשה להניח שאיסור העבודה בשבת במרכולים יגדיל את כוח המיקוח של העובדים המוחלשים. מה שסביר יותר, שמי שנזקקים להגדלת הכנסתם, פשוט יחפשו אותה מחוץ לערים, על כל הקשיים הכרוכים בכך.
כלומר האילוץ לעבוד בשבת נובע מעוולותיו של שוק העבודה הישראלי. יש להיאבק בעוולות אלו כדי לבטלם באופן פוליטי-ציבורי, בעוד שאיסור העבודה בשבת במרכולים רק יחסום את אחד מאפיקי ההתמודדות עימם הפתוחים בפני העובדים כפרטים, לא רק שלא תפתור את הבעיה, אלא תחריף את מצוקת הנזקקים לעבודה זו.
אתה צודק שהעבודה בשבת היא תולדה של שרשור אילוצים: ההון מאלץ את הבורגנים לעבוד שעות ארוכות, ואלו מאלצים את המעמדות הנמוכים לעבוד בימי ושעות המנוחה. איסור העבודה בשבת לא יפרוץ את מעגל הרוע הזה. הבורגנות תיסע עוד עשרים או שלושים דקות ותקנה את הדרוש לה מחוץ לעיר.
במצב הנוכחי יותר משההכנסה מעבודה בשבת היא "פלסטר" כלכלי המסתיר את הניצול, המאבק בה הופך ל"פלסטר" פוליטי המסתיר את ההסתגלות לתנאים הקיימים בשוק.
שאלת העבודה בשבת תיפתר רק כשהעובדים המוחלשים ירוויחו שכר ראוי שלא יאלץ אותם לעבוד שבעה ימים בשבוע. לכן, יש להפוך את האילוץ לעבוד בשבת לעוד גורם במאבק על שיפור תנאי ההעסקה והשכר של העובדים בכלל, מתוך הבנה שאיסור העבודה בשבת לכשעצמו לא יפתור את הבעיה, אלא רק יחריף אותה.
כאמור – אין לי בעיה עם המסחר עצמו. זה שאדם יהודי בעל אמצעים יוכל להיכנס לרכבו הפרטי ולנסוע לישוב או שכונה לא יהודיים סמוכים ולעשות שם את הקניות שלו, כלל לא מפריע לי. מעולם לא הייתי שותף להשקפה הדתית הגורסת שהעולם צריך לעמוד מלכת בשבתות. הבעיה שלי עם העבודה בשבת היא אך ורק עם הפגיעה בשעות וימי המנוחה של העובדים.
ספציפית לגבי השבת המסקנה שלנו שונה, אבל אנחנו מסכימים לחלוטין שהעבודה בשבת היא דבר שהעובדים נאלצים לעשות, ולא אירוע משמח ומלא חדווה כפי שמנסים להציג אותה כל אלה המנסים למרק את מצפונם על כך שכוח הקניה הצרכני שלהם מחייב את הזולת לעבוד ביום שהם-עצמם לא היו מסכימים לעבוד בו. ואולי בעצם זה הסיפור כולו. אולי ההפקרה המוחלטת של העובדים המוחלשים בידי עובדים ששפר עליהם מזלם, והמבט עליהם מלמעלה ("הם רק נותני שירות, לא כמוני – אני אדם של ממש") הם רק עוד סימפטום של אובדן הסולידריות בחברה הישראלית. בחברה סולידרית, אדם לא מאלץ אדם אחר לוותר על יום המנוחה הכללי רק כי נורא בוער לו לקנות ירקות מעכשיו לעכשיו – ומתחת לבית.
בעומקם של דברים, זה בעצם לתפוס את העולם כמשהו שסובב את הפרט וצריך לספק את גחמותיו בכל עת ולא לראות את הפרט כחלק מחברה, כאלמנט חשוב מתוכה – כזה שלא חשוב פחות או יותר מכל אחד אחר. זה כמו ההבדל בין התינוק המשוכנע כי הוא מוקד היקום ואין בלתו, לבין אדם בוגר המבין כי החיים הם משא ומתן תמידי בין צרכים, אילוצים, ויכולת. כשבני האנוש ניגפים בפני "צרכי השוק" או בפני "כוח כלכלי" או בפני "דרישת הצרכנים", שלושה דברים שהומצאו בידי בני האנוש עצמם, אנחנו מבינים שיש בעיה מוסרית – והעסקת עובדים ביום המנוחה כדי לספק צורך כלכלי כזה או אחר היא דוגמה מובהקת לכך.
אני לא יודע אם צדק אחד העם כשאמר שיותר ממה ששמרו היהודים על השבת, שמרה היא עליהם – אבל אני כן יודע שאם לא נשמור באדיקות על חוקי העבודה והמנוחה, בעיקר בעבור אלה שאין להם את הפריבילגיה שיש לרובנו לפנות קצת זמן למחאות והפגנות, לא יהיה מי שישמור על החוקים האלה בעבורנו.
אז לסיכום, לא – אני לא חושב שצריך להגדיל את מספר היהודים העובדים בשבתות (או בני דתות אחרות ביום המנוחה שלהם). עד היום סירבתי בתוקף לעשות קניות בשבתות, למרות שאני גר בעיר שרבים ממרכוליה פתוחים ביום המנוחה – כשהעובדים במרכולים האלה בשבתות ירוויחו כמו הלקוחות הבורגנים שלהם, ויהיו בעלי אותו כוח מיקוח למו"מ מול המעסיק על תנאי העסקתם, רק אז ימורק מצפוני די הצורך כדי לומר לעצמי "הם בחרו בכך, וזה סבבה". עד אז, אני מסרב לשקר לעצמי.
השבת הישראלית מתעצבת כשילוב של כמה מגילוייו השונים של הניאו-ליברליזם: אינדיבידואליזם דורסני, אתוס צרכני, פוליטיקת זהויות, ניצול עובדים והישרדות כלכלית – אלו בונים את השבת הניאו-ליברלית או השבת המופרטת.
סגירת המרכולים אינה מתמודדת עם גילויים אלו, להפך, את חלקם היא רק מחריפה. כך סוגיית המרכולים מבהירה את השאלה האמיתית: הצורך להציג חלופה לשבת המופרטת המעוצבת על ידי ההון, השוק, והמיגזור. כלומר, הצורך בציברור השבת.
השבת כפי שהובנתה על ידי השילוב של קפיטליזם ודת מאופיינת ע"י מרחב בינארי שאחד מגילוייו היא השאלה לפתוח או לסגור את המרכולים. ציברור השבת צריך לפרוץ את המתח הבינארי שיצרת ההכלאה של השוק והדת ולהציג אפשרויות נוספות (ממש כפי שעשה המגדר). ציברור השבת – או יום המנוחה – משמע הפקעתם משליטת השוק והדת וחיפוש אחר פתרונות ציבוריים לסוגיות הבילוי התחבורה והמסחר בשבת שיעמידו במרכזם את צרכי המעמדות הנמוכים. כך, ציברור השבת ישמש גם לציברורם של ימי החול.