א.
בעוד שהסיקור התקשורתי של מאבק הנכים התמקד בתקרת הדלות שכפתה עליהם המדינה ובניסיונותיהם לפרוץ אותה, חשפו המהלכים הפוליטיים והדיון הציבורי להתמודד עימה את אחד ממבני הכוח המרכזיים המעצבים את דמותה של החברה הישראלית בעשור האחרון: המיזוג בין תאצ'ריזם והתנחלות, המוצא ביטוי בתפקיד שממלא הימין הדתי בהנהגת המתנחלים בהקצנת הניאו-ליברליות ובהעמקת ההפרטה של הכלכלה והחברה.
הפשרה שהושגה בשאלת גובה קצבאות הנכות לא הייתה כלכלית אלא פוליטית. הסוגיה שעמדה במוקד מאבק הנכים, לא הייתה התוספת לתקציב הקצבאות, אלא עקרונותיה של מדיניות הרווחה הישראלית, שמהם ייגזר גובה הסיוע לנכים. ככזה היה מאבק הנכים שלב נוסף של ההתמודדות הנמשכת בין שתי תפיסות מנוגדת ביחס למדינת הרווחה: גישה ניאו-ליברלית מיגזרית מול גישה סוציאל-דמוקרטית אוניברסלית.
ח"כ אילן גילאון שהוביל את מאבק הנכים מיקד אותו בהעלאת הקצבה לגובה שכר המינימום, לא רק כדי להגדיל את הכנסתם, אלא גם, ובעיקר, כדי להפוך את קיצבת הנכות מהטבה מגזרית לזכות אוניברסלית. גילאון הבהיר כי מדיניותו חותרת להגדיר את כל הקצבאות של כל הקבוצות המוחלשות באמצעות שכר המינימום וכך להבטיח ביטחון חברתי בסיסי לכל. אוניברסליות זו נועדה להבטיח שבעתיד שוב לא יהיה על הנכים להיאבק לבדם על גובה קיצבתם, אלא הם יהיו יהפכו לחלק מקואליציה רחבה של קבוצות שונות בעלות עניין בגובה שכר המינימום ובהעלאתו, שתפרוץ את חוקי המשחק המגזריים שמכתיב להן משטר ההפרטה.
הפגנות הנכים, אפריל 2017
מנגד, באמצעות התנגדות להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום כוונה תוכניתו של ראש הממשלה, שגיבש יועצו פרופ' אבי שמחון, להעמיק את ההבניה המגזרית של הנכים. כך, התכנית גם פיצלה את ציבור הנכים לקבוצות משנה, שלכל אחת קצבה בסכום אחר, שאותן הוצע להצמיד לשכר המינימום, מהלך שאמור לסכל את האחדתן בעתיד: 50,000 נכים קשים, "הנזקקים ביותר" אמורים היו לקבל מידית 4,000 שקלים ו-80,000 נכים נוספים, 3,200 שקלים. לגבי שאר הנכים העלאת הקצבאות אמורה הייתה להיות מדורגת ולהיגזר מן הסכום שיוקצה לכך: 1.5 מיליארד שקלים ב-2018 ותוספת עד 4 מיליארד ב-2021, כש"קצב גידול התקציב וחלוקתו" יקבעו מידי שנה על ידי ראש הממשלה ושרי האוצר והרווחה, משמע יהפכו לנושא למקח וממכר מפלגתי.
גילאון שדחה את תכנית נתניהו-שמחון והגדיר אותה כמדיניות של "הפרד ומשול", כלומר כזו שנועדה לפצל את ציבור הנכים לקבוצות יריבות הנדחקות למאבק סכום אפס על חלקן בתקציב, ושוברות את כוחו במאבק מול הממשלה על הגדלתו.
ב.
בשיאו של מאבק הנכים בתכנית נתניהו פרסם יהודה יפרח, ראש הדסק המשפטי של מקור ראשון באתר NRG הקשור אליו – שניהם בבעלותו של שלדון אדלסון – מאמר שכותרתו הייתה "השחתה מוסרית: נכים, אל תיקחו צדקה בכוח". לדבריו, "ישראל היא מדינת רווחה נדיבה", המעניקה לנכים "שלל הטבות משמעותיות ויקרות". יפרח הדגיש כי "אף אחד לא חייב לנכה דבר", ולכן "ההשקעה העצומה הזו היא צדקה נטו", שבהתאם ל"ערכים יהודיים" ניתנת "לא בגלל שמגיע לעני לקבל אלא בגלל חובתו המוסרית של הנותן לתת".
יפרח טען עוד, כי "ברגע שהצדקה מופקעת מבחירתו החופשית של הנותן ונכנסת לתוך מערכת ביורוקרטית ענקית התוצאה ההכרחית שלה היא השחתה גדולה", ההופכת את הנכות "במקרים מסוימים לסטטוס ששווה להחזיק בו". כך, מובלת מחאת הנכים "על ידי קבוצה אנרכיסטית קטנה ואלימה", שאינה מרגישה "חובה להודות על הצדקה שהחברה נותנת להם", ולכן, יש להתנגד "לדרישות המופרכות" של הנכים – כלומר, לכינון מדינת רווחה אוניברסלית – ולהעדיף על פניה את דפוס הצדקה. יפרח סיים בקריאה "החזירו לנו את הזכות לתת צדקה" על ידי הוראות קבע לעמותות וארגונים, מיזמי הד סטארט, ותרומה ל"אנשים שגורלם לא שפר עליהם ודופקים לנו על הדלת בבית".
אין דבר כזה חברה. מרגרט תאצ'ר והתנחלות
מאמרו של יפרח עורר דיון נרחב, שבמהלכו תמך הרב חיים נבון, ממובילי הדעה באגף הימין הדתי, בעמדה הקוראת להמרת האחריות הממלכתית לנזקקים בצדקה אישית. בהמשך לתהייתו של יפרח כמה מן הנכים אכן זקוקים לסיוע של המדינה, ציין נבון כי "בימינו אי אפשר לוותר על רשת הביטחון הממשלתית, לאלו שבאמת (הדגשה שלי, ד"ג) אינם יכולים לכלכל את עצמם" – כלומר, כיום רבים מידי נהנים משרותיה – אלא ש"היא לא צריכה להיות המענה הראשון אלא המפלט האחרון". לדבריו, "אם אתם כבר מוכנים לתת יותר כסף לנכים – נכונות מבורכת! – למה אתם צריכים את תיווך הממשלה כדי להעניק אותו? פשוט תתנו. אם כולנו ניתן באופן פרטי מעשר כספים, כמו שראוי, לא יהיו עניים בישראל".
הפגנות הנכים: "ביבי ניצח. אין מספיק אמפתיה במדינה הזאת"
נבון הגדיר כחרפה את התפיסה הרווחת "שהמדינה תדאג להם", והדגיש את החשיבות שבהפרטת הסיוע לנזקקים, שכן "כאשר מלאימים את החמלה והופכים אותה לעניין ממשלתי בלבד, מרחיקים מן הדעת ומן המעשה את כל אופני העזרה האנושיים הללו". כך, כתחליף ל"קצבה ממשלתית אוטומטית" הצביע נבון על יתרונן של יוזמות התנדבותיות שהן "ביטוי אמיתי לחברה עם חמלה, להבדיל מחברה עם ביורוקרטיה מפותחת של ביטוח לאומי".
נבון אף העניק גיבוי הלכתי להעדפת הצדקה על הרווחה והסביר: "במסורת היהודית עזרה לאלו שזקוקים לה לא ניתנת בקצבאות אוניברסליות על ידי מחשב הביטוח הלאומי", אלא בדרך בין-אישית: "אדם קודם כל אחראי לעצמו, ואז הוא עוזר למשפחתו, לשכניו, לבני קהילתו, לתושבי עירו וכן הלאה. זו המשמעות של 'עניי עירך קודמים'".
קשה שלא לעמוד על הדמיון שבין דבריו של הרב נבון לאלו של מרגרט תאצ'ר שאמרה: "אין דבר כזה כמו חברה. ישנם יחידים, גברים ונשים, וישנן משפחות. אף ממשלה אינה יכולה לעשות שום דבר שלא באמצעות בני אדם, ובני אדם חייבים לדאוג לעצמם, תחילה. זוהי אחריותנו לדאוג לעצמנו ואז גם לדאוג לשכנינו".
ג.
התאצ'ריזם של יפרח ונבון עורר את ביקורתו של המשורר אליעז כהן, השותף ליוזמת "שתי מדינות מולדת אחת". כהן המליץ "לבני הציונות הדתית" לקרוא את מאמרו של יפרח כדי "להבין עד כמה הרעל הדרוויניסטי מחלחל את תוך-תוכי מה שהיה פעם ציבור וחברה סולידרית, אפילו עם נטיות סוציאליסטיות לא מוסתרות ('הפועל המזרחי')". מתוך דאגה ל"מה עובר על המגזר היקר שלנו", ביקר כהן את התופעה ש"אנשים מצויינים" כמו יפרח, נבון ואחרים "מאמצים בשנים האחרונות את הקו הניאו-ליברלי האמריקני כתורה מסיני".
על מגמה זו עמד בהרחבה אביעד הומינר במאמרו "הציונות הדתית: משוויון וצדק חברתי לאולטרה-קפיטליזם", שפורסם בראשית 2017 בכתב העת דעות של חוג "נאמני תורה ועבודה".
לדבריו, "האליטה הציונית-דתית", עברה "שינוי דרמטי" שבעקבותיו הפכה הציונות הדתית ל"מובילת הניאו-ליברליזם המודרני בישראל", תהליך שהוביל "לשלב הנוכחי בציונות הדתית: הציונות הדתית הפרוטסטנטית". העילית הציונית-דתית "מסיטה ימינה את הציבור הדתי כולו", מציין הומינר, "באמצעות גופים וקרנות בעלי אידיאולוגיה ניאו-ליברלית, שמרנית וקפיטליסטית, שפועלים במרחב הישראלי כולו ומשפיעים במיוחד על הציונות הדתית".
הגדולה שבין גופים וקרנות אלו, לפי הומינר, היא "קרן תקווה", אותה הוא מגדיר כ"רפובליקנית במובן האמריקני של המילה". הקרן מפעילה בישראל ובארצות הברית פרוייקטים ש"רובם עוסקים בחינוך לערכים שבהם תומכת הקרן, ובהם לאומיות, חירות, קפיטליזם ושמרנות".
בנט: החיבור בין ימין כלכלי ומדיני. צילום: שאטרסטוק
לדבריו, לקידום מטרות אלו מפעילה הקרן את מידה – "אתר אקטואליה ודעות ימני", ואת השילוח – "כתב עת שמרני". הומינר מציין כי בהפצת האידאולוגיה הניאו-ליברלית בישראל עוסק גם "פורום קהלת", המתמקד "בקידום מדיניות כלכלית ימנית מאוד", וככזה הוא "מקורב מאוד לממשלת הימין הנוכחית". לצד "קרן תקווה" ו"פורום קהלת" מזכיר הומינר גופים "ימניים כלכליים" נוספים.
הומינר מדגיש, כי "באופן בולט מאוד, רוב האנשים הקשורים לארגונים שמובילים את המגמה האולטרה-קפיטליסטית נמנים עם הציבור הדתי-לאומי, או גדלו בו", ותולה זאת, בין השאר, ב"החיבור בין ימין כלכלי וימין מדיני", שגם אם איננו מובן מאליו, הרי שהוא "רווח מאוד, וקיים ברוב מדינות העולם".
ד.
ואכן, בעשור האחרון, למרות קולות שכנגד – כמו כהן או הומינר – הלכה והתחזקה, בציבור הדתי-לאומי "המגמה האולטרה-קפיטליסטית", ובהנהגתם של המתנחלים היא הפכה בהדרגה להגמונית.
על השילוב הגובר בין התנחלות לתאצ'ריזם מלמדות בבירור השקפותיה הכלכליות-חברתיות של מפלגת "הבית היהודי", שהיא במוצהר מפלגת המתנחלים. כך, בניגוד ליומרתה הממלכתית של "הבית היהודי" אופיין מצעה בבחירות 2015 בתפיסה "שמרנית ומצומצמת של אחריות המדינה", וצידד "בהורדת מיסים ובשירותים חברתיים מצומצמים שיינתנו אך ורק לאלו שאינם מסוגלים לכלכל את עצמם בכבוד במסגרת השוק החופשי". יו"ר המפלגה, נפתלי בנט, קרא "לשבור את לפיתת החנק של הוועדים הגדולים על הכלכלה הישראלית" ותמך בהפרטת נמלי הים, וברפורמה – כלומר, הפרטה חלקית – של פעולות מנהל מקרקעי ישראל, משרד הביטחון, חברת החשמל ורכבת ישראל.
בדומה, כיו"ר סיעת "הבית היהודי", יזמה איילת שקד הצעת חוק האוסרת על שביתות נגד "שינויים מבניים", כלומר הפרטה, המכוונים "לפתוח את השוק לתחרות". כשרת משפטים פרשה שקד את עמדותיה בענייני כלכלה וממשל ב"מניפסט תאצ'ריסטי", לדבריה, שפורסם בכתב העת השילוח – המגדיר את עצמו כ"גולת הכותרת של פרסומי קרן תקווה" – ובו היא אימצה את תפיסת "הקפיטליזם והשוק החופשי" של מילטון פרידמן.
בהקשרים אחרים טענה שקד כי החלטת בג"ץ נגד מתווה הגז עלולה להפוך את ישראל "לארץ אוכלת משקיעיה", והגדירה את החלטת בג"ץ לבטל את הפרטת בתי הסוהר כ"התערבות מיותרת".
ה.
ניתן להצביע על שני גורמים להחרפת המדיניות התאצ'ריסטית של המתנחלים בעשור האחרון: שינוי הערכים שחוללה המחאה החברתית מאז 2011 המאיים על הלגיטימיות של מפעל ההתנחלות מכאן; והצורך לשרטט את דמות המשטר שיכוננו עם סיפוח השטחים, הגובר ככל שהמתנחלים מצליחים לערער את האמון בפיתרון שתי המדינות ולהשליט את האמונה כי הכיבוש הוא בלתי הפיך.
מפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים נבנה תוך פירוקה של מדינת הרווחה בישראל הריבונית ועל חורבותיה. על זיקת גומלין זו בין הכיבוש להפרטה עמדתי בהרחבה במקומות אחרים ועיקרה: קיצוץ השירותים החברתיים בישראל והפרטתם, הפכו את ההטבות הנדיבות בתחומי הדיור, החינוך התשתיות וכו' שהוצעו בהתנחלויות למנגנון פיצוי לנפגעי מדינת הרווחה, שהגדיל את תמיכתם בימין ובהתנחלות. כך הפכו המתנחלים לבעלי עניין בתהליך ההפרטה וסייעו להפיכת הניאו-ליברליזם למדיניות ההגמונית בישראל.
אולטרה קפיטליזם. איילת שקד צילום: שאטרסטוק
המחאה החברתית בקיץ 2011 שכוונה נגד תוצאותיו של הניאו-ליברליזם הביאה לערעור עקרוני גם חלק מהנחותיו, וככזו הוותה המחאה איום על משטר ההפרטה בכלל ועל מפעל ההתנחלות במיוחד. המתנחלים היו ערים לכך שהיענות לתביעותיה של תנועת המחאה לצדק חברתי עתידה לייתר את ההתנחלויות כמנגנון פיצוי, ואכן, כבר בקיץ 2011 התבהר, כפי שציין העיתונאי יאיר שלג, ש"יש מגזר אחד בלבד שממצב את עצמו באופן מובהק כאוייב של המחאה: הימין הדתי ובייחוד המתנחלים".
בעוד שעד המחאה הייתה התמיכה בניאו-ליברליזם, כפי שמלמד מעמדו ההגמוני, "מובנת מאליה", הרי ששינוי רוח-התקופה לאחר משבר 2008 ובעקבות המחאה, שהתגלתה בביקורת העקרונית על היבטים שונים של הניאו-ליברליזם, חייבה את תומכיו להיערך לקרב רעיוני, כדי לשמור על מעמדו בדעת הקהל, ולאפשר את המשך המדיניות התאצ'ירסטית.
ואמנם, "פורום קהלת" הוקם בינואר 2012, אתר מידה הוקם בספטמבר 2012 והגיליון הראשון של השילוח פורסם באוקטובר 2016. כמי שהיו שותפים לחשש מפני התערערות הניאו-ליברליזם נרתם הימין הציוני-דתי, ובתוכו המתנחלים, לקידומן של יוזמות אלו, וכפי שמציין הומינר, "הדומיננטיות בתחום זה היא לחלוטין דתית-לאומית".
האופן המיגזרי של משטר ההפרטה הישראלי – שההתנחלויות הן מגילוייו הבולטים – הביא את הימין ואת המתנחלים להתנגשות עם התפיסות האוניברסליות של החוק ומסביר את התנגדותם לבית המשפט. ביטוי בוטה לעמדה זו נתן ח"כ מוטי יוגב מ"הבית היהודי", שבעקבות הריסת מבנים בבית אל אמר כי "הגיע הזמן להעמיד את הרשות השופטת על מקומה ולהראות לה מי הריבון".
התאצ'ריזם של המתנחלים הולם גם את אופי המשטר העתיד לאפיין, כמסתמן לשיטתם, את ישראל לאחר סיפוח השטחים ומימוש פיתרון המדינה האחת במסגרת "ישראל הגדולה", שתורכב ממובלעות – אזורים, ישובים, קהילות, מיגזרים ויחידים – שבהם יונהג מדרג מפלה של הסדרים חוקתיים, אזרחיים, כלכליים וחלוקתיים. הפיתרון של "ישראל הגדולה" מבוסס אפוא על החלשת המדינה וביזור חלק ניכר מתפקידיה, בייחוד בתחומי הכלכלה והחברה, לידי המובלעות והמיגזרים.
המאבק שמנהל הימין המתנחלי במדינת הרווחה, המתקפה שלו על אופיה האוניברסלי, שלילת מנגנוניה הביורוקרטיים והעברת תפקידיה למשפחה ולקהילה – ולמעשה לשוק – בדומה לתחליף שהציעה תאצ'ר, אינו נוגע אפוא רק לאופן ארגונם של השירותים החברתיים. באמצעות המתקפה על מדינת הרווחה ושינון העקרונות הניאו-ליברליים מכשירים המתנחלים את שינוי תפיסת המשטר הישראלי בכלל, ומניחים את הבסיס התודעתי לכינונו של משטר המובלעות שיאפשר את סיפוח השטחים – כולם או חלקם – במסגרת "ישראל הגדולה".