יום אחד אחרי הערעור בעליון. גור הנמרים המפונק המתגורר במוחי מתעורר בשעה חמש בבוקר. הוא ממתין למנה המרוכזת של תיק זדורוב שהאכלתי אותו כמעט בכל יום בחודש האחרון, מנה עשירה בפרוטאינים של חיים של אחרים, זדורוב, סשה, אזולאי, המדובב. גור הנמרים מיילל, אני חש את אצבעותיו שורטות את מצחי מבפנים, אני יודע מה יקרה עכשיו, זה קרה בעבר, הוא עובר מיללות רכות לשאגות של ממש, ציפורניו שורטות את מצחי מבפנים, תן לי עוד, הוא מגרגר באיום, עוד קצת שיחות לילה בין זדורוב למדובב. שיחות עמוסות דמיון, נסיון חיים והעמדת פנים, עוד חקירות היפנוטיות של אזולאי, קולו הרך המלטף שוטף את זדורוב כמו אמבטיית קצף, המסירה ממנו כל דאגה.
לך אחרַי לוחש אזולאי, עצום עיניים, אתה רואה את הילדה עולה במדרגות, אתה הולך אחריה, יש לה צמה המתנדנדת מול עיניך, השד השחור השוכן בלבך לוחש לך:לך אחריה, הסכין היפאנית מגרדת את מותניך, תן לי לצאת היא לוחשת, כי אתה זדורוב כמו וויצק, סכין יפאנית שלופה בעולם הממתינה לדם הפורץ מן הגרון המשוסף, לך אחריה רומן, או רומה, כמו שאמא שלך קראה לך, אתה שוב באוקראינה. התבונן היטב בילדה, אתה לא רואה מיהי? זו אחת הילדות האוקראיניות בהירות השיער ותכולות העין שהתעללו בך במולדת הישנה והאבודה, שהפשילו את מכנסיך, שחשפו את הזין שלך, עלה אחריה במדרגות, לוחש אזולאי, העולם סביבך מתרוקן, ציפור לא צייצה, עוף לא פרח, שור לא געה, המלאכים נאלמו דום. לא, איש לא רואה אותך, שיערה השחור הופך להילה לבנה בוערת באש, כנס אחריה לחדר השירותים, הסכין היפאנית כמו מעצמה יצאה מנרתיקה. אתה אוחז אותה וחותך ומשסף ובורח משם. תן לי מזה מיילל גור הנמרים, או שאקרע אותך לגזרים, אעקור את עיניך מחוריהן.
כמו מכור להרואין שניטלה ממנו מנת הסם, אני חש מרוקן, תוך ימים יתאדו האדים האחרונים של תיק זדורוב, ועד שזה יקרה, השאלה האחרונה שאני צריך לפתור, לפני שתיק זדורוב יהפוך לערימת אפר קטנה, היא: לוּ הייתי זדורוב, האם הייתי מתוודה, הודאה צולעת, חסרה התחלה וחסרה סוף, המתרחשת בעולם ריק מאנשים, בעולם שבו הדם אינו נדבק לבגדים, שהגוף נכנס לצפידה ביולוגית והוא מפסיק להשיר תאי דנ"א, שיער, סיבים כאילו היה נתון בקופסה אטומה, כאילו הגיע זדורוב למקום מן הגיהנום, זדורוב כשטן במוסקווה, הישר מן הספר של מיכאיל בולגקוב מלווה על ידי החתול בהמות, החתול שמהתל בחוקרים ומשאיר במקום שלוש טביעות נעליים ברורות, אך אנונימיות, המוליכות למעלה. למעלה ממכסה האסלה, למעלה מכסה מיכל ההדחה ומשם בקפיצה מרהיבה אל המעקה המפריד מתא שירותי הבנות השני, לתא שירותי הבנות השלישי ומשם מעלה-מעלה, חזרה אל הגיהנום.
לו אני זדורוב, האם הייתי עומד מול קולו של החוקר, החוזר עשרות פעמים על המלים אתה הרוצח, אתה הרוצח אנחנו יודעים שאתה הרוצח, אין לי ספק שאתה הרוצח. משקרים במצח נחושה ואומרים: הדם של הילדה נמצא על בגדיך, על כליך, תן לרוצח שבך לצאת החוצה, לכולנו יש רוצח בנשמה הממתין לצאת החוצה, אל העולם הנקי מכל אנושיות, עולם שאינו זקוק למניע כדי לרצוח ילדה תמה בצהרי היום בבית ספר הומה תלמידים, מורים, עולם המשוחרר מן הדביקוּת האנושית של 40 אלף תאי עור יבש, המכילים גרגירי דנ"א, הנושרים בכל דקה, עולם מת כמו בית קברות פרבוסלבי על יד כנסייה קטנה באוקרינה, וילד משחק בין הקברים, רומה, קוראת לו אמו, רומה, אל תלך שם, אבל קולו של המדובב גובר על קולה, תן לזה לצאת, תשתחר. זה יושב לך בבטן, כמו קרפדה אומר זדורוב, כמו קרפדה ירוקה.
לו אני זדורוב, האם לא הייתי מתפתה להשאיר מאחורי כל שריד של מציאות ונכנס לעולם הדמיון שרקם לי יורם אזולאי? הפיתוי חזק מדי, ויורם אזולאי, איך הוא מאמין לאגדת השטן ממוסקבה המסופרת מחדש בתא החקירות בראש פינה, גם הוא והחוקרים והמדובב סגורים באותה מציאות אינטימית, מסוגרת, מנותקת, המסוגלת לפרק את המציאות ולהרכיב אותה מחדש בכל סדר, פעם אחרי פעם, עולמות הנשברים זה לתוך זה, פעם הילדה מנוחתה עדן, עלתה במדרגות וקיללה את זדורוב רוסי בן זונה באתם לכאן לגנוב לנו את כל מקומות העבודה; פעם שנייה היא שוב עולה במדרגות וזדורוב חולף: תן לי סיגריה, היא דורשת, אבל הילדה מעולם לא עישנה, מעולם לא היתה מקללת, ילדה טובה, ילדה מתוקה, אומרת אמה אחוזת זעם מהול באבל כי כך מכפישים את זכר בתה. אז המציאות הזו מתרסקת לעצמה, ונולדת מציאות אחרת סיוטית, הזויה, של התעללות מינית, של סרטי סנאף, וגם היא נעלמה ובמקומה נותר חלל ריק, ובאות הפרקליטות ממחוז הצפון שילה ענבר ומירית שטרן וכותבות בכתב האישום, מלים קפוצות אלה:
1. בסמוך לשעה 13:30, עזבה המנוחה את הפרגולה, כאשר היא מודיעה לחברתה כי בכוונתה לשתות מים ונכנסה למבנה בית הספר. המנוחה עלתה במדרגות המובילות מרחבת הכניסה אל הקומה השנייה, שם מצויים שירותי הבנות (להלן: "השירותים").
2. בסמוך לכך, יצא הנאשם מן המקלט בו עבד אותה עת לתוך חלל מבנה בית הספר, במקום הסמוך למדרגות בהן עלתה המנוחה.
3. הנאשם הבחין במנוחה ונכנס בעקבותיה לשירותים.
4. המנוחה נכנסה אל תא השירותים השני מכיוון הכניסה (להלן: "התא"). הנאשם בא בעקבותיה, כאשר בלבו גמלה ההחלטה להמיתה.
5. המנוחה נעמדה כשפניה אל הדופן הימנית של התא וניסתה לסגור את דלת התא. הנאשם מנע זאת מבעדה, שלף את הסכין, הניף אותה, ושיסף את גרונה של המנוחה.
כך ולא יותר, עקדה בלי אלוהים, המרחב הפיזי בין המקלט שבו עבד זדורוב לבין חדר השירותים הנמצא שתי קומות מעליו מתכווץ לנקודה אחת בחלל, בלי תאווה, בלי שנאה, בלי מניע, והן נוטלות על עצמן להוכיח סיפור שכדברי מקבת (בתרגום מאיר ויזלטיר) זו:
רק מעשייה
של מפגר, גיבוב של שצף-קצף,
בלי שום מובן.
ובית המשפט המחוזי בולע את הסיפור זה, ועל כל מה שאי אפשר להסביר הוא אומר, אין בכוחנו לתת תשובות לכל השאלות והן יישארו ללא פתרון לנצח. ובית המשפט העליון הקשיב אתמול, והייתי צריך להעביר לשפת המשפט את האבסורד הגדול, את העולם המסויט שהפרקליטות בוראות. האם הצלחתי? וחוסר המשמעות הזה בולע את הנמר הרעב ואת זדורוב, ואת המדובב, ואת סשה, ואת החוקר יורם אזולאי, המכשף הגדול של החקירה, ומותיר מאחוריו אצלי כאב ראש קל.
(הערה: קטע יומן זה, כמו שני הקטעים האחרים, מבוסס על נתונים עובדתיים של התיק, הציטוט מכתב האישום מדויק. והדמיון, ככל שאני מתיר לו להתפרע, לא ממציא עובדות שעומדות בניגוד לראיות בתיק)
16/10/14
עוד חמישה ימים לערעור של רומן זדורוב בבית המשפט העליון. אני נערך לדיון, ההכנה דומה במידה רבה להכנה להצגת התיאטרון. ואני ממלא את כל התפקידים: המחזאי, הבמאי, השחקן הראשי ושחקני המשנה, אני ורק אני, אולי שנה מהיום המחזה בפסטיבל עכו.
יש שלושה שחקנים: רומן זדורוב, החוקר אזולאי, המדובב ארתור, היו עוד כמה שוטרים ועוד מדובב אחד אך אפשר לזקק אותם לאחד מכל סוג; שני לוקיישנים: חדר החקירות המרופט והדהוי של משטרת ראש פינה, כאילו יצא מסרט ניאו-ריאליזם איטלקי מתחנת משטרה שכוחת-אל בנאפולי, ואני חושב על הסרט "חקירתו של האזרח העומד מעל לכל חשד" עם ג'אן מריה וולנטה כחוקר, ומנגד תא המעצר המקום בו שולט הרב מג, מכשף הלילה, השפן מלך הרוחות – המדובב. החלוקה הכרונולוגית, חדה ואכזרית כלהב הסכין: יום ולילה, יום בחדר החקירה, לילה בתא העמום, שתי מיטות סמוכות זו לזו במיטה התחתונה מלך הרוחות ובמיטה שנייה רומן זדורוב, האור מטושטש, צללים חסרי צורה מכסים את נורת החשמל העירומה. החפצים, האנשים, גרעיניים, מין פסולת ייצור, בדיוק כפי שהם נראים במצלמות הווידאו העתיקות של תחנת ראש פינה, כאילו צולמו בקרקעית ים המוות.
שני אנשים מרחפים, מלחשים זה אל זה. חדר החקירות ותא המעצר מתפקדים כשני צדי המראה, רק הצופה כעליסה בארץ המראות חודרת אל תוך המראה. חדר החקירות הוא הצד הגלוי, החשוף, המואר; והצד האחורי – ממלכת הרוחות, אפל, מקום שבו החרדות מתפשטות, ואוכלות את הנשמה של זדורוב, חיה מבוהלת במחילה אפלה, היודעת כי בצד אחד של המחילה ממתין לה חתול שמן, לשון אדומה, מוח כחול, הממתין לשפוט אותה, ומן הצד האחר פוער את פיו הגיהנום, היורה הרותחת אליה יוטל מי שחוטא בחטא שאין לו כפרה, חטא ההכחשה, חטא השיכחה.
איזה במאי גאון יצר את הדואליות המטורפת הזאת, חזקה לא פחות מגלגל העינויים של האינקוויזיציה, לשבירת הנפש, לקבלת הודאה, מזככת, המחזירה את נשמתה לבוראה, נקייה, מכל הכחשה ושיכחה, המתגברת על הפגם האנושי היסודי, האומר שכל אחד מאתנו מסוגל לכל מעשה זוועה ולהתכחש לו ולהכחיש אותו. והאינקוויזיטור הגדול אזולאי, מציע לזדורוב נשמה חדשה, טהורה מכל הכחשה, והמדובב מציע לו חיי גן עדן בבית הסוהר, את כל השקרים שנאמרו לזדורוב בחדר החקירות – מצאנו את דם הילדה על בגדיך, על הסכין על כלי העבודה שלך, כולך מגואל בדם, דמי הילדה זועקים מכל מולקולה בגופך ובחפציך – הופך בתא המדובב, ליצירי לילה, מפלצות מעוותות, המערערות את נפשו של זדורוב מן היסוד. כל החרדות שנזרעות בתא החקירה, נובטות בלילה של המדובב, מתחברות עם כל סיוט לילה, שאי פעם חלם זדורוב, חלם השוטר אזולאי, חלם השופט יצחק כהן.
"האם ייתכן", אומר זדורוב, "שבמעמקי הנפש, בתת-המודע שלי, מתחבא רוצח ילדה והוא מחפש פתח לצאת החוצה?" איזה שייקספיר מסתתר מאחורי הקלעים וכותב לזדורוב שורות בנות אלמוות. ולאט-לאט על קירות התא מתחיל משחק הצללים הסופי, הולכת ומצטיירת ילדה שחוטה, ורומן זדורוב עומד על ידה, והמאכלת, הסכין היפאנית, בידו. כל העולם המסויט של רצח ילדים, מן העקדה ועד ל"משחקי הרעב" מתממש בתא המדובב. החוקר זורע והמדובב יוצר את תיאטרון הלילה על מסך הנפש המתפוררת של זדורוב. עד שברגע אחד בסיום החקירה, עולה המסך המפריד בין חדר החקירה ובין תא המדובב, נשברת ההפרדה בין יצורי הלילה ובין החקירה, גלגל העינויים מסיים את הסיבוב והכל מתאחד, לרגע אחד של "אמת" מטאפיזית, והאור הוא אור ארנב, שהכל בו כאילו בהיר וברור, ורק זדורוב מקלקל את החגיגה כשהוא שואל, נכון שרצחתי אבל אני לא יודע איך רצחתי ואיך אשחזר את הרצח.
זדורוב בשלב זה הוא רוח רפאים חסרת גוף, יציר לילה דמוני, והוא נכנס לתא השירותים הזעיר ושוחט ילדה, והדם ניתז על הכתלים, ועל הרצפה שלולית של דם וזדורוב יוצא בריחוף החוצה, וטיפת דם אחת לא ניתזה על בגדיו ובתא השירותים לא נמצא כל זכר ביולוגי שלו, כי לרוח הרפאים שנוצרה בלילה של המדובב, אין גוף ואין נוזלי גוף, ואין נפש ואין זיכרון; ואת סיוט הצללים, מקלקלות בגסות טביעות נעל מוחשיות וברורות, לא כטביעת הנעל הערטילאית המפוקפקת של זדורוב, נעל אנושית לחלוטין – שאינה של זדורוב, מטפסת על האסלה ועל מכסה האסלה ועל המעקה המפריד בין תא מספר 2 לתא מספר 3 ויורדת לתא 3 והכל מתועד והכל מצולם אך למה לנו לעסוק באנשים בשר ודם כאשר אנחנו מסוגלים להחליף אותם ברוחות רפאים? על הטביעות הגשמיות אמר השופט יצחק כהן, הלכוד עתה במחזה רפאים משלו, כי אין בכוחנו להסביר אותן, כי הידע האנושי טוב ברוחות אך רע במוחשי.
כי נוח לנו יותר להאמין כי רוח רפאים אוקראינית, זרה, גלגול של חמלניצקי, שההיתר שלה לחיות בישראל מוטל בספק, המדברת עברית עילגת היא אשר רצחה. ואילו הדמות הגשמית שהיתה שם והשאירה את עקבותיה הברורים גזה כלא היתה. המסך מעל מחזה הצללים יעלה ביום שני, ואני חרד ואני מפוחד, כי אני יודע כמה קשה לשכנע כי לא רוח הרפאים של זדורוב ביצעה את הפשע הנורא הזה אלא אדם בשר ודם שהשאיר את עקבותיו במקום.
(כל הציטוטים הסמוים מתוך "הארנב כמלך הרוחות", של וואלאס סטיבנס).
11/10/14
עוד עשרה ימים לערעור של רומן זדורוב בבית המשפט העליון, אני מייצג אותו מטעם הסנגוריה הציבורית, יחד עם הד"ר אלקנה לייסט. עד עכשיו קראתי את אלפי עמודי חומר הראיות, הפרוטוקולים, חוות הדעת, הסיכומים, פסק הדין, הערעור, ההחזרה לבית משפט מחוזי, פסק דין חוזר בבית המשפט המחוזי הודעת הערעור, כל אלה חלקים שלא השתתפתי בהם. לא שמעתי עד אחד, לא הייתי שותף לאף טענה, בבית המשפט המחוזי ייצג את זדורוב עו"ד דוד שפיגל, אם כי שמתי לב שבכל הפרוטוקולים הוא מכונה "עו"ד שפיגל", ואילו פרקליטות התביעה, מירית שטרן ושילה ענבר, מופיעות בשמן המלא.
זהו אות אחד שאני צריך לעקוב אחריו, מעין הבהוב בתמונה הנפרשת לפני, כמו עיר ממבט מטוס, עיר אפלולית, לא ניו יורק או לונדון גם לא תל אביב, עיר תחת מצור, עיר במלחמה, אני קורא למשל שכבר בישיבה השנייה מבקש "עו"ד שפיגל "לקצר את הישיבה" ומסביר "ישנתי הלילה רק שעה, אני מותש", האורות כבים בעוד רחוב מרכזי. אני חייב להבין מה הדריך את מנוחתו, מדוע לא נרדם? כל כך הרבה סימנים ואותות – כל אחד מחייב הסבר. בבית המשפט העליון, ייצגו את רומן זדורוב עורכי הדין אלקנה לייסט ואיתי הרמלין, גם לאחר מעצרו של זדורוב ייצג אותו עו"ד הרמלין, אבל אחר, מהצפון ולא מן הסנגוריה הציבורית, האם לזה יש משמעות?
בעוד עשרה ימים מהיום אני צריך להתחיל לנחות בעיר הזרה שאורותיה הולכים וכבים, מצד אחד, ובמקום אחר אורות אחרים מהבהבים הבהוב לא אנושי, הרמלין שם לא נפוץ, היה פעמיים ראש השב"כ, מונה פעם שנייה אחרי פרשת קו 300, והיה ראש השב"כ בין השנים 1988-1986, האם זה מידע נחוץ להנחתת מטוס זדורוב במסלול הנחיתה בבית המשפט העליון, עוד עשרה ימים.
כמו עורך דין שפיגל לפני שבע שנים, ביום 8 ליולי 2007, גם אני מותש, מוצף סימנים ורמזים, רובם לא חשובים, הטעיות הנשלחות מלמטה, מן העיר המתגוננת, התפוצצויות מדומות, המפיצות עשן לבן מערפל את הראייה ומשגע את מכשירי הניווט, באיזשהו מקום למטה יושב זדורוב במצודה החשוכה בעמק בית שאן, האם הוא שומע את הזמזום הדק של המטוס הדו מנועי, האם הוא מצפה להצלה, או שמא הוא אומר לעצמו – זדורוב הוא המפטי דמפטי, ישב על החומה, המפטי דמפטי נפל ונשבר, כל אבירי המלך וחייליו לא יצליחו להרכיב אותו חזרה.
רומן זדורוב ותאיר ראדה
התיק הוא מבוך, כמוהו כגן השבילים המתפצלים, עליו כותב בורחס בסיפור בשם זה, גן השבילים מתפצלים הוא תמונה לא שלמה אך לא כוזבת של היקום, כפי שנתפש במהלך 20 שניות לכל היותר, ביום 6 בדצמבר אולי בשעה 13:45, ואולי כמה דקות קודם ואולי כמה דקות אחר כך. והזמן המתעתע הזה יוצר כמו שכותב בורחס, "סדרות אינסופיות של זמן, ברשת מתרחבת ומסתחררת של זמנים נבדלים, מתלכדים ומקבילים. מסכת של זמנים הקרבים זה לזה מתפצלים, חוצים זה את זה מתעלמים זה מזה".
העדים אומרים כי בשעה 13:30 עמד זדורוב על יד שער בית הספר ונראה ממתין, הקבלן אומר כי כמה דקות אחר כך הגיע פח דבק אותו הזמין מן הקבלן למלאכת הקרמיקה במקלט, ב-13:35, או כמה דקות אחר כך, עלתה הילדה תאיר ראדה לקומה השלישית ונכנסה לחדר שירותי הבנות, אחר כך נראה אדם לא מגולח לבוש קסקט המחזיק דבר כבד בידו שגם הוא עולה בגרם המדרגות הזה, רומן זדורוב לא היה מגולח אבל לא לבש קסקט, לטענתו לא עלה לקומה השלישית כי הדבק היה מיועד למקלט ולכן לא היתה כל סיבה לעלות אתו לקומה השלישית, מי היה הגבר לבוש הקסקט והלא מגולח שעלה במדרגות זמן קצר אחרי הילדה שנרצחה?
בווידוי של רומן זדורוב סיפר כי עלה מיד אחרי הילדה, אך מי שראה את הילדה עולה, לא ראה את רומן, הזמן מפצל ביניהם ומאחד אותם ובאיזה שהוא פיתול של הזמן נולדה רוח רפאים של גבר לבוש קסקט העולה במדרגות, ובהתפצלות אחרת של הזמן ראתה הפסיכולוגית של בית הספר את הגנן בחדר המורים, הוא נראה לה עצבני ועל כן בית המשפט עצר אותו למספר ימים, כי בדרך כלל הגנן הוא הרוצח, אבל הגנן לא היה כלל בבית הספר ביום הזה, "היה לו אליבי מוצק ועל כן שחררנו אותו, אומר ראש צוות החקירה רב פקד יורם אזולאי", אבל הוא לא קרא את בורחס, במקום שבו כל הזמנים נפגשים לנקודה אחת, כבדה ואפלה כחור שחור בחלל, סכין שיספה את גרונה של הילדה והיא צנחה על מכסה השירותים, עיניה פקוחות באימת מוות, אבל בניגוד לאגדה הרווחת – דמות הרוצח לא קפאה בעיניה.
בחרתי לכתוב יומן בן עשרה ימים, עד לשמיעת הערעור, אני רואה את ראשו של עו"ד שפיגל מונח על כר, גם עיניו פקוחות לרווחה, אם לא אכתוב יומן אגיע גם אני לערעור תשוש מכל האפשרויות והזמנים המקבילים האוחזים זה בזנבו של זה, ומבטלים זה את זה.
עו"ד אביגדור פלדמן ייצג את רומן זדורוב, הנאשם ברצח תאיר ראדה, בדיון חוזר בעניינו בבית המשפט העליון