"תדע לך שאני קצת מרחמת על אורשר", נכתב בהודעה שקיבלתי הבוקר. "אפילו ליברמן נכנס בו. ליברמן! יש בי בחילה ועצב". עם של צדיקים, עם ישראל. עם של אנשים רחומים וחנונים ומלאי חסד וארכי אפיים אל מול אדם שסרח. או שבעצם לא: לא מדובר בעם – אלא בקבוצות-קבוצות של כתות ועדות של אנשים המגבשים דעה תמיד לפי עמדת המחנה הנגדי. כך קובעים בישראל מי מ"שלנו" ומי "לא משלנו".
בכדורגל, תמיד מסתכלים על הגוש שמעודד כדי לדעת מה השיר הבא, ואז כולם שרים אותו. בציבוריות הישראלית זה די דומה; כשנתניהו או גלאון, בנט או הרצוג, ליברמן או חנין, אומרים את עמדתם – אנשים תמיד יגבשו את העמדה המנוגדת, לפי השתייכותם השבטית.
הדינמיקה היא תמיד אותה הדינמיקה, ולא משנה אם מדובר בחייל שיורה למוות באדם השרוע על הרצפה או במבקר קולנוע השופך דברי בלע בעמוד שלו בפייסבוק: תחילה, התגובות הן אנושיות ואוניברסליות – אנשים מביעים זעזוע מאלימות וגזענות. הרי כולנו יודעים מה מותר ומה אסור, מה חוקי ומה לא חוקי, מה פוגעני ומה לא פוגעני, מה אלים ומה לגיטימי. בלי ההבנה המשותפת הזאת, כל הקיום האנושי הוא בלתי אפשרי, ומחנכים אותנו להבנה המשותפת הזאת מיום הולדתנו עד יום מותנו.
אבל אז, אחרי רגעי החסד שבהם כולם-כולל-כולם מבינים ואומרים בקול רם שמה שקרה הוא דבר פסול (למעט, אולי, חבריו ובני משפחתו של מי שביצע את המעשה שדואגים שמא יישא באחריות למעשיו וייפגע באופן אישי), פתאום חלה תפנית, ואנחנו מתחילים לבדוק את ההשתייכות ה"שבטית" של עושה המעשה. האם הוא מזרחי או אשכנזי? ימני או שמאלני? דתי או חילוני? "שלנו" או "לא שלנו"?
הרי 100% מהשמאלנים האשכנזים יודעים שמה שגידי אורשר כתב זה מבחיל, ושעם כל הכבוד להיותו עיתונאי, המקצוע שלו לא רלוונטי, כי אף עורך ביקום לא היה מאשר דבר כזה לפרסום. אבל ברגע שראשי שבט הימין מתחילים לתקוף את מבקר הקולנוע המושעה של גל"צ, יהיו בשמאל האשכנזי מי שכבר יזכו אותו ב"קצת רחמים", למרות שהנתונים הבסיסיים לגבי מעשיו לא השתנו.
ברגע שבו אנשים מכל הצדדים הפוליטיים בוחנים פעולה מבחינה ערכית על רקע תגובת "הצד השני", השיח כולו מאבד את הענייניות. אנחנו מאבדים את התוקף המוסרי. אנחנו מאבדים את היכולת שלנו לחתור לטוב המשותף למען הכלל, והופכים את עצמנו ללא יותר משבט אינטרסנטי שבוחן את העולם כולו דרך פריזמה צרה של מה משרת אותו ספציפית, במקום דרך הפריזמה של מה שישרת את המוסר ואת האמת ואת הצדק – דברים שבלעדיהם לא תהיה פה חברה בריאה לעולם.
והממשלה רוצה שנמשיך לסמן את עצמנו רק כחברי שבט כזה או שבט אחר, שנמשיך להסתכל מה הצ'יפים של השבטים אומרים כדי לחזור כמו תוכים אחרי דף המסרים שלהם (או דף המסרים שאנחנו מעריכים שיהיה הקונטרה לדף שלהם), ושנמשיך לריב כמו אידיוטים. ככה לא נפנה לעצמנו זמן כדי לשאול את השרים למה אין ביטחון, ולמה אין שלום, ולמה לעולם לא תהיה ל-70% מאזרחי המדינה הזאת דירה בבעלותם.
צריך היה לצפות בראש ובראשונה מהמנהיגים ומהשרים שאחראים על העם והחברה שלנו לא למנף כל עניין כדי לזרוע עוד פילוג, אבל – נו באמת.