כל מי שעושה את צעדיו הראשונים באמנות הנאום, לומד עד מהרה כיצד לשלוט במוסכמה שמסמנת את האות לתרועת הקהל. הדובר משנה את את מקצב הדיבור ואת האינטונציה שמסיימת את המשפט, שלאחריו המאזינים ימחאו כפיים כמתוכנתים לכך. כך, שמענו את נתניהו בהשקת קמפיין הבחירות שלו, לוחץ על כפתור התשואות במשפט שייצר את הכותרת ליממה שאחריה:
"ב-100 הימים הראשונים של הכנסת הבאה, אנו נחוקק חוק שיבטיח את שינוי. שיטת. הממשל. בישראל".
בכך, נתניהו למעשה אימץ את הקו המנחה של אותן מפלגות מצב רוח שהוא עצמו ביקר באותו נאום ממש. על רקע הכיתוב "משנים את השיטה", השמור בדרך כלל למי שנפגע מן השיטה ולא לזה שנהנה ממנה, ראש הממשלה יצק תוכן למשפט הריק הזה בהצעה לשורת צעדים מרחיקי לכת, שיחזקו את מעמד הרשות המבצעת בצורה מדאיגה. כאילו היה גם הזגג וגם מנתץ החלונות הפועל מטעמו בסרטו של צ'רלי צ'פלין "הנער", נתניהו שהקדים את הבחירות ועורר את תחושת המיאוס מן ההליך הדמוקרטי במו ידיו, הוא זה שכעת מציע גם את התרופה שתוודא כי הבחירות יתקיימו רק פעם בארבע שנים.
אם יש משהו שעולה בבירור מהצלחותיו החוזרות במערכות בחירות, הוא שנתניהו יודע היטב לחוש את הלך הרוח בחברה הישראלית, והוא מיומן מאוד בלפרוט על מיתרי הרגש הנכונים ולתרגמם להצלחה אלקטורלית. לכן עולה השאלה, איך זה דווקא כאשר סקרים מלמדים כי יש רוב גדול בציבור הישראלי שמעוניין לחדש את המחאה החברתית, מנסה נתניהו למשוך מצביעים באמצעות הצעות לשינויים חוקתיים שיפחיתו במידה ניכרת את הבקרה על הממשלה.
בדיוק כפי שכאשר הוחלט בעבר שהתקציב יהיה דו-שנתי (ולמרבה השמחה זה לא היה לאורך זמן), מנסה גם כעת מפלגת השלטון להציע כי כוחה של הכנסת ירד וכי לא יוכלו עוד להפיל את הממשלה (אלא "במקרי קיצון", כשאין לאף אחד מושג למה הכוונה). כל מי שרוצה להילחם בשלטון ההון יודע כי עקרונות הפרדת הרשויות והבקרה ההדדית ביניהם הם הכלים המרכזיים העומדים לרשותנו במסגרת "השיטה" שאותה נתניהו מציע לשנות. השאלה המדאיגה אינה למה נתניהו היה רוצה פחות דמוקרטיה, אלא מדוע הוא חושב שזה עשוי להיות פופולרי.
בתוך שורת ההצעות וההבטחות שהושמעו בנאום הזה, הוצג החזון של ביטול טקס העלייה לרגל למשכן הנשיא להתייעצויות והטלה אוטומטית של משימת הרכבת הממשלה על מי שעומד בראש הרשימה שזכתה להכי הרבה מנדטים בבחירות. זה בוודאי נשמע קוסם לכל מי שמתגעגע למציאות הדו-גושית של ימים עברו בהם מחל ו-אמת היו הפתקים הדומיננטיים (וספי ריבלין והגשש החיוור נתנו את הטון בשיח הפוליטי). הביטחון של נתניהו בכיסופי הבוחרים לימים האלה, מסתמך על ההנחה שהם קונים את הטענה שמה שהוביל להידרדרות הנוספת במציאות החברתית שלנו בשנתיים האחרונות, הוא שילוב של כשלונו של לפיד וחוסר יכולתו של נתניהו למשול בגלל "השיטה". לשיטתו, לו היו רק שתי מפלגות גדולות, כמו אז, לא היתה בעיה כלל.
*
למפלגות המרכז יש היסטוריה שמגיעה עד לכנסת הראשונה, אך מבחינה רעיונית, הגלגול הנוכחי של מפלגות מצב הרוח החל בפעם הקודמת שבה שונתה שיטת הממשל – ב-1992. אז, בנימין נתניהו הפר את המשמעת הסיעתית בליכוד ותמך בחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה שבאמצעותה זכה כעבור ארבע שנים בעצמו מול שמעון פרס. הבחירה הישירה לראשות הממשלה הביאה מעין "אביב של מפלגות המרכז" והצמיחה כוח פוליטי חדש שגרס כי יש לפצל את הנושאים המדיניים מהכלכליים. הרציונל שהוצג לבוחר היה שצריך לאזן את ראש הממשלה הנבחר עם מפלגה אחרת, כדי שלא תיווצר סיטואציה שמפלגת השלטון תגרום להקצנה (להלן: לחם בפיתה).
מפלגתו של גיבור עמק הבכא, תא"ל אביגדור קהלני, לא הפכה לגוש פוליטי משמעותי וצללה מהר מאוד אל תהומות הנשייה. אך מבול מפלגות המפץ ומפלגות מצב הרוח השונות שבאו לאחריו ("מפלגת המרכז", "שינוי" בגלגול של טומי לפיד, "ישראל בעליה", "הגמלאים" ועוד כהנה וכהנה) נהנו ממשבר עמוק בציבוריות הישראלית. הרי שגם לאחר החזרת השיטה לקדמותה, עדיין אנו עדים לגוש פוליטי חדש, שהעיקרון השולט היחידי שלו הוא – להיות חלק מהשלטון. אין עתיד למפלגת מרכז אופוזיציונית.
ניתוח פשוט של תנועת המצביעים ממפלגות השמאל אל המרכז לאורך השנים האחרונות מלמד כי פריחתן של המפלגות הללו נובע בעיקר מהתרסקות האמון של הציבור במה שמכונה "התהליך המדיני". ההצבעה למרכז מאפשרת שילוב נוח של שימור עמדת הקורבן של המצביע בכל התחומים, כאילו היה רוצה לומר: "אני קורבן של הממשלה בתחום הכלכלי, וכולנו קורבנות של האויב הפלסטיני המאיים לכלותינו". זוהי כמובן אבחנה שגויה לחלוטין של המציאות: איננו קורבנות של הממשלה, אלא של בעלי ההון שמפעילים אותה, כמו שכל בר דעת שמביט על מה שמכונה "הסכסוך הישראלי-פלסטיני" מיטיב לראות שאנו לא קורבנות בו ואיננו תחת איום קיומי.
אור-לי ברלב העריכה כאן, כי הקדמת הבחירות נועדה מלכתחילה להשיג את שינוי שיטת הממשל, ושהמשבר שייצר נתניהו ושהוביל לפירוק הממשלה היה חלק ממזימה קונספירטיבית לשם כך. אך נתניהו בחר בדרך אחרת: הוא מציג את השינויים האלה כחלק מהאג'נדה הגלויה שלו, כחלק מתדמית ומיתוג המפלגה – הוא הפך את זה לאסטרטגיה השיווקית שלו, לא משהו שמגיע מהדלת האחורית.
על מה נשען נתניהו בבטחונו שהאסטרטגיה הזו תעבוד? ראשית, ראש הממשלה כאמור, מעריך שהוא יצליח לשכנע את הציבור כי מי שאשם בהמשך ההידרדרות בתהומות יוקר המחיה ומצוקת הדיור הוא נביא השקר לפיד. כל מי שעיניו היו בראשו, יכל לצפות זאת כבר בהקמת הממשלה הקודמת, כאשר מגיש הטלוויזיה נפל למלכודת הדבש של משרד האוצר ובזאת הבטיח לעצמו מקבילה משלו לתצלום של עמיר פרץ עם המשקפת המכוסה, כשזה היה שר ביטחון.
שנית, הניכוס הרטורי של הסיסמה "שינוי שיטת הממשל" מציגה את מפלגות המרכז כבדיחה. לנתניהו יש משהו קונקרטי להציע ולא שינוי לצורך השינוי. וכפי שברלב דייקה לתאר, בימוי המשבר שמעיד על הצורך במשילות, הוא ראיה להשקפה שהוא מציג ולפיה כל מה שדרוש לו לראש הממשלה הוא עוד קצת כוח כדי להביא את הבשורה.
מעבר לכך, מיאוס הציבור מן המערכת הפוליטית שבה חדשות לבקרים אנו פוגשים בכוכבים חדשים מעצים את הגעגוע לימי המפלגות הגדולות. מצעד העיתונאים אל המפלגות מעצים את התובנה כי לא צומח כאן דור של פוליטיקאים, ונתניהו בונה על הזיכרון הקצר של הציבור ששכח שגם המפלגות הגדולות הצמיחו רק אקוניסים בסופו של דבר.
אך יותר מכל, נהנה נתניהו מן התמיכה הגורפת שקיבל עד כה בכל מערכה אלימה שניהל מול הפלסטינים. היעלמותו הטוטאלית של גוף פוליטי משמעותי בגודלו, שמציע אלטרנטיבה מדינית, מעניקה לו את הביטחון כי הציבור כבר לו צריך לחפש "דרך שלישית" משום שאין מה לאזן יותר.
וזה בעצם האסון של כולנו. אנו ניצבים בפני סכנה ממשית כי בבחירות האלה נעניק לשלטון את מעט כלי הנשק שנותרו בידינו כנגד בעלי ההון. הימין בישראל מנסה באורח עקבי לפגוע באיזונים ובבלמים הדמוקרטיים, זה בכוחו של בית המשפט העליון, וזה בכוחו של בית המחוקקים. מה שבישראל אנשים מתקשים לזהות הוא שהרצון להעניק עוד כוח לריבון, נובע מאמונה במוסר של הדיכוי. ואין שום הבדל בין סוגי הדיכוי, ואת זה לצערנו שכחנו לאורך הדרך כאשר השתכנענו שאנחנו בסכנה קיומית מידי עם חלש מאתנו עשרות מונים ושאנו רומסים אותו וגוזלים ממנו את חרויותיו הבסיסיות.
הדרך היחידה להעביר את המדינה הזו למסלול דמוקרטי, הוא לצאת מהדימוי העצמי של הקורבן ולקחת את גורלנו בידינו. עלינו לתבוע עוד סמכויות ועוד יכולת השפעה ולא פחות כפי שמנסה כעת נתניהו לשווק לנו. אין כל בעיה בשיטת הבחירות שלנו, יש בעיה בנו הבוחרים. אנחנו מחפשים "פתרון מדיני" ולא שוויון, מחפשים "הפחתת יוקר מחיה" ולא צדק, הדרך להחליף את שלטון האולגרכים הנוכחי הוא לבנות מחדש שמאל, שמציע תפישת עולם שלמה.
ארי רמז הוא במאי ומורה לתיאטרון מחיפה