שרי בשי, מקימת ארגון גישה, שזכה בימים אלה ב"אות זכויות האדם על שם אמיל גרינצוויג", היא רצה למרחקים ארוכים. זו לא רק מטאפורה למציאות החיים המאתגרת של מובילי ארגוני זכויות אדם בארץ. במקרה של בשי זה עניין מוחשי לגמרי. היא רצה למרחקים ארוכים, אבל ממש ארוכים, היא אולטרה-מרתוניסטית. המרוץ הארוך ביותר שהשתתפה בו היה למרחק 216 ק"מ ונמשך 33 שעות ריצה, יומם ולילה, עם הפסקות קצרות להליכה, החלפת נעליים ופיפי.
את הארגון, שימלאו לו בקרוב עשר שנים, ומטרתו להגן על הזכות לחופש תנועה של פלסטינים, במיוחד תושבי רצועת עזה, מנכ"לה בשי עד לפני כתשעה חודשים, אז ילדה את בתה. עכשיו היא מגיעה למשרדים בתל אביב על תקן מייסדת-שותפה, ותוך כדי ראיון עוסקת בשאיבת חלב לבקבוקים לתינוקת החדשה שלה. שגרת חיים תובענית לא זרה לה. בתקופות האימונים לריצות האולטרה-מרתון נהגה לרוץ 90 ק"מ ביום. 30 בבוקר ו-60 בלילה. מדובר ב-13-12 שעות ריצה ביום. כרגע, כאם טרייה, היא מסתפקת באימונים למרתון תל אביב ומשקיעה בריצה כ-12 שעות בשבוע בלבד.
את הקריירה החלה בשי כעיתונאית בסוכנות הידיעות אי-פי. בהמשך פנתה ללימודי משפטים, ולאחר שסיימה בהצטיינות תואר שני באוניברסיטת ייל בארצות הברית התמחתה בבית המשפט העליון בארץ. "לקראת סיום ההתמחות, כשהתחלתי לחפש עבודה, העדפתי להיות מסוגלת לנקוט עמדה – כי תמיד היתה לי תחושת צדק מפותחת", היא אומרת.
מאבק ראשון: באנטישמיות
באווירת הדה-לגיטימציה הקשה שארגוני זכויות אדם מתנהלים בתוכה בשנים האחרונות, יפתיע אולי את עוכרי הארגונים לשמוע שהמאבק הציבורי הראשון בחייה של בשי היה באנטישמיות. היא גדלה בעיירה מעורבת מבחינה אתנית בניו ג'רזי והיתה בת 14 כשהתרחש במקום אירוע דומה לזה שהתרחש לאחרונה בפרגוסון: שוטר לבן ירה בילד שחור שלמד בבית הספר שלה, והוליד גל מהומות על רקע גזעי. בין שלל הדוברים שהגיעו לנאום בבית הספר שלה בעקבות האירוע היו גם הכומר ג'סי ג'קסון ומנהיג תנועת המוסלמים השחורים לואיס פרחאן. "פרחאן היה מאוד אנטישמי והפריע לי שמביאים לבית הספר שלי דובר כזה. אז הצפתי את ההתבטאויות האנטישמיות שלו ופרסמתי אותן בברושורים שחילקתי מחוץ לבית הספר עם בקשה לא לבוא לשמוע אותו. זה הפך לסוג של עימות, כי הייתי חדשה בבית ספר ונעלבתי מזה שאף אחד לא הגן עלי, גם לא המנהל. ילדים גדולים בבית ספר איימו להרביץ לי – וזה היה בית ספר שהלכו בו מכות. פחות פחדתי מהבנים כי חשבתי שירסנו את עצמם מול בת, אבל מהבנות פחדתי. הייתי קטנה, וכשמאיימת עלייך בת 17 שכבדה ממך ב-30 קילו, זה מפחיד.
"מכל המאבק הזה הבינו שאני גזענית ותומכת בהרג הילד השחור. אני זוכרת שנזקקתי לליווי הביתה של אחד הילדים במשך כמה ימים, רק כדי שלא יתקפו אותי בדרך. הרגשתי מאוד בודדה במערכה הזאת וזה גרם לי להתרחק חברתית. זה נצרב בי. בכל שנות בית הספר היתה שמועה שאני גזענית. שנתיים אחר כך, כשהלכתי פעם הביתה, נתקלתי באיזה ילד מחטיבת הביניים. אני הייתי כבר בת 16 והוא היה רק בן 12, והוא ניגש אלי ושאל אותי למה אני שונאת שחורים".
הגבת?
"הייתי בסוג של הלם. כשכל הארוע קרה הייתי ילדה ומאז לא היו לי חברים בבית הספר ולא ניסיתי לרכוש חברים כי הרגשתי עלבון. זו סיטואציה מאיימת לילדה בת 14 בבית ספר חדש".
איך התמודדת עם זה?
"עם השנים עיבדתי את זה והבנתי שאני גאה על המאבק, אבל צריכה תיקון בעניין הדרך. הייתי תמימה אז. זו היתה תקופה מתוחה ורגישה לילדים ולא היה פנאי נפשי להקשיב לי. לא חשבתי עד הסוף מה יכולות להיות התגובות. אני גאה בכך שעמדתי על עיקרון חשוב, אבל היום הייתי מתחילה בהידברות עם מי שהזמינו אותו. מחאה מהסוג שעשיתי לא היתה כלי מתאים אז, אבל מילדות הייתי לוחמת".
לא פשוט להיות מבודדת חברתית בגיל ההתבגרות.
"אני אאוטסיידרית אבל זה גם פותח לי אפשרויות, כי זה הופך אותי לפחות תלויה באחרים. זה סוג של שחרור בעצם. אבל למרות שאני אאוטסיידרית יש לי מודעות קהילתית. אני מאוד גאה בקהילת זכויות האדם בישראל ובקהילת הרצים בישראל. אני נהנית להשתייך לקהילות".
אולי אאוטסיידריות מאפשרת לך לבחור, כי ההשתייכות היא לא קלה ואוטומטית?
"אולי אם הייתי מרגישה שייכות יותר בקלות אז הייתי פחות בררנית. אבל הצד הנפלא בכך שאף פעם לא השתלבתי הוא שאני יכולה לחשוב ולבחור למי להשתייך. אני מרגישה שונה, דברים שקלים לאחרים – קשים לי. למשל, אני אדם מופנם וארועים המוניים והתחייבויות חברתיות שואבים ממני אנרגיות. לעומת זאת אני מאוד נהנית מריצות ארוכות שאחרים חווים כקשות".
אחרי שחווים בידוד חברתי לא מפחיד יותר ליצור אנטגוניזם?
"לפעמים צריך ליצור אנטגוניזם. פעם קראתי מאמר של רב שתיאר את התהליך שעובר משה שנשלח על ידי אלוהים לשחרר את העבדים העברים מפרעה. כשמשה ראה בפעם הראשונה מצרי מכה יהודי הוא הרג את המצרי. מה הוא השיג בזה? זה הפסיק את העבדות? בהמשך הוא עבר תהליך – מהתערבות נקודתית במקרה מסוים ועד שהגיע לראייה הכוללת שעליו לשחרר את כל בני ישראל.
"הקמת ארגון גישה היתה המעבר שלי מהתערבות נקודתית במקרה של אי צדק להסתכלות כוללת על המצב. זה התחיל בזה שלא היה נכון בעיניי שאנשים רגילים לא יוכלו להגיע לאוניברסיטה או לבקר אמא חולה או לנסוע לעיר השכנה – וארגון גישה היה התרגום של הכרה בעוול הזה לעשייה".
לוחמת מילדות, שרי בשי.
מצב הכוסברה ברצועה
קנת מן, הפרקליט שהקים את הסנגוריה הציבורית, היה הראשון שטען באוזני בשי כי הגבלות התנועה החלות על פלסטינים – בהם אנשים שאינם נחשבים לסיכון בטחוני – ועל תנועת הסחורות שהם מייצרים הן מרכיב דומיננטי של הכיבוש הישראלי. החברה הישראלית לא מרוויחה מההגבלות האלה, טוענת בשי. "מה המחשבה מאחורי האיסור על יבוא כוסברה לרצועה, למשל? מה בין זה לבין מניעת פיגוע? למה אסור למכור סחורה מעזה בישראל? הסחורה הרי יוצאת מעזה, נכנסת לישראל בדרך לנתב"ג או לנמלים ועוברת את כל הבדיקות הביטחוניות הדרושות. או שאלות שקשורות למדיניות הבידול שמפרידה בכוח בין תושבי עזה לגדה, למשל כשאשה מקבלת היתרים להגיע לגדה לכנס של שלושה ימים מטעם האו"ם אבל אסור לה להשלים תואר שני באוניברסיטה שם. זה שיקול פוליטי, לא ביטחוני".
מה גרם לך, מכל העוולות הקשות, להזדהות דווקא עם אלו?
"באופן אינטואיטיבי אני מזדהה עם אנשים כלואים כי אני כל כך נהנית מהתנועה במרחב. ריצה זה הביטוי הכי טהור של חופש תנועה. את לא תלויה באף אחד ובשום דבר, והמגבלה היחידה שלך היא הכוח ברגליים וכמות המים והאוכל שאת מצליחה לשאת. בריצות ארוכות את חוצה גבולות של עיר, פארק, יער, ושום דבר לא יכול לעצור אותך. היתה תקופה שהגעתי למשרד על רולרבליידס. זו תחושה מדהימה, וגורמת לך להיות מודעת לכך שעבור הרבה אנשים החופש הזה נשלל".
בנאום שנשאה בטקס חלוקת הפרסים בתיאטרון יפו סיפרה בשי על הקשר בין ראשית דרכה כאקטיביסטית ובין תחילת העיסוק בריצה: "מעבר לרצוני לעזור ולמחויבותי למשימה, שום דבר לא היה ברור – לא היעדים ולא הדרך. ואז ראיתי תוכנית באינטרנט, טבלת אקסל, לאימון למרתון: 'כל יום רוצי כך וכך קילומטרים ותוך ארבעה חודשים תגיעי ל-42'. לעומת החיים המקצועיים שלי, בענייני ריצה היעד והדרך נראו פשוטים. התחלתי לייצג תושבי עזה בבתי משפט ישראליים והתחלתי לרוץ למרחקים הולכים ומתארכים. מאז, הריצה נהייתה חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי בגישה ומהמחויבות שלי לחופש תנועה. בריצות הארוכות גיליתי את הרוגע שבא מהמאמץ. מכות כפות הרגליים בקרקע, אחת אחרי השנייה, היוו פעולה רפטטיבית שהכניסה אותי למצב מדיטטיבי. לפעמים רצתי כדי לפרוק תסכולים – מאבקים בצבא, הפסדים בבית המשפט, פונים שלא יכולנו לסייע להם. לפעמים רצתי כדי לעבד בראש מהלך משפטי זה או אחר".
כרונולוגית ורגשית שני התחומים הללו כרוכים זה בזה אצלך, לא?
"בשבילי יש הקבלה בין הריצה למרחקים ארוכים לבין מאבק זכויות האדם. שניהם מרוצים לטווח ארוך. כשהתחלתי לרוץ זה נבנה עם הזמן וכל שבוע הוספתי עוד קצת זמן ומרחק. זו מטרה שצריך להשקיע בה. לקח לי שישה חודשים להתאמן לאולטרה-מרתון, והמאבק למימוש זכויות התנועה הוא מאבק להרבה שנים, שההיערכות אליו היא כמו לתקופת אימונים ארוכה. כמו בזכויות אדם, גם בריצה זה צעד אחר צעד. למשל, עזרנו למישהי להתאחד עם אמא שלה, אבל יש עוד אלפים אחרים שלא יכולים להתאחד עם יקיריהם. אז בסדר. תהיה עוד אחת ועוד אחת, וכך מתגברים על דיכוי. בריצה למדתי לחבק את היופי של הקושי. להבין שאת לא אמורה להרגיש טוב כשאת בסוף או באמצע. זה בסדר שהגוף עייף ויש לך בחילה וחם לך. למה ציפית?"
"גיליתי את הרוגע שבא מהמאמץ". שרי בשי מסיימת אולטרא-מרתון
אם אלו התחושות, למה את עושה את זה?
"כי היעד הוא מדהים. את מגלה שאת מסוגלת להרבה יותר ממה שחשבת על עצמך, ואת חוגגת את היופי של היכולת האנושית. בזכויות אדם את נאבקת על הדבר הכי יפה שקיים. על החופש, על ערך האדם. נכון שלא מרגישים טוב כשמפסידים בבית משפט, כשאת אומרת לפונה אליך שאת לא יכולה לעזור לו, או כשמשמיצים אותך בעיתונות. זו עבודה קשה אבל יפהפייה".
כשאת בתוך הקושי הפיזי או הנפשי, מה עוזר להיחלץ ממנו?
"כשאנחנו חווים הפסדים בעבודה אני נעזרת בזיכרון הגופני של הקשיים בריצה. למשל, כשהפסדנו במאבק עקרוני נגד האיסור על סטודנטים מעזה ללמוד באוניברסיטאות בגדה. חשבנו שאנחנו על סף ניצחון אבל הפסדנו. הזיכרון המוחשי שהיה לי זה של התחלה של מירוץ שעשיתי פעם למרחק 160 ק"מ. זה היה בחום נורא ובהתחלה של עלייה. זכרתי כמה קשה היה לי. כמה עייפה הרגשתי, ואיך הגעתי לקו הסיום".
מה מונע ממך לעצור ברגעים כאלה?
"אני עקשנית. אני נעזרת במתנות שאנשים נותנים לי – מלת עידוד מחברה, אנשים שבאים לעודד במרוצים כאלה, המלווים שרצים אתך בסוף. את נעזרת בכוח שלהם".
יש עוד לקחים מהריצה שאת מיישמת במקומות אחרים?
"ריצה עוזרת בכל ההבטים של החיים. זה לא רק התחושה בסוף אלא גם הביטחון העצמי וההסתכלות המפוכחת על המציאות שלמדתי מהריצה. זה עוזר לך להיות מודעת לאיפה את נמצאת. את צריכה לבדוק כל הזמן מה קורה אתך: איך הרגליים שלך, איך התזונה שלך, אם הדופק שלך עלה ואם את צריכה להאט. את כל הזמן עושה התאמות. גם במאבקים על זכויות אדם צריך להבין איפה המטרה ולא לנסות לקצר ולהרביץ ספרינט. לא נגיע לזכויות אדם בעזה לא היום ולא בשנה הבאה. צריך להבין איפה אנחנו נמצאים כרגע".
נספור להם קלוריות
איפה אנחנו נמצאים כרגע באמת? "כרגע", אומרת בשי, "יש דמוניזציה חריפה של תושבי עזה בחברה הישראלית וצריך לעבוד על התנאי המוקדם שהוא הכרה באנושיות של הצד האחר". בשי מספרת שההתנגדויות החריפות ביותר שסופג הארגון שלה נובעות מסיבה זו: "ההתקפות החריפות עלינו היו בשנים 2007 ו-2008, תקופה שבה הקונצנזוס בדבר הענשת תושבי עזה היה איתן במיוחד והמסרים שלנו בדבר הצורך להבחין בין לוחמים לאזרחים וחובותיה של ישראל לאפשר חיים תקינים בעזה נשמעו רחוקים מאוד מהמיינסטרים. זכור לי דיון בעתירה שהוגשה בשנת 2008 נגד הגבלות על העברת דלק לרצועת עזה, בהקשר של מחסור חריף בדלק ובחשמל. טענתי בשם ארגון גישה וארגוני זכויות אדם נוספים שעתרו לבג"ץ נגד ההגבלות. באמצע הטיעון שלי שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות פרצה: 'אתם יורים על המעברים, מה את רוצה?". השופטת חיות הכירה אותי עוד בזמן ההתמחות שלי בבית המשפט העליון וסביר להניח שהיא לא באמת חשבה שאני יורה רקטות על מעברים. אבל האווירה הציבורית היתה כה מתלהמת, שהיה קשה גם לשופטת הערכאה הגבוהה ביותר בישראל להפריד בין הכעס והפחד שנובעים מפעולותיהם של חמושים – ירי רקטות – לבין 1.8 מיליון תושבי עזה, ש-53 אחוזים מהם הם ילדים, אשר על זכויותיהם התעקשתי".
בשי מונעת מתוך התחושה ש"אם אנשים חושבים שההגבלות נועדו למנוע פיגועים, צריך להשקיע בחשיפת המטרה האמיתית של המצור על עזה. "למשל, חשפנו באמצעות עתירת חופש המידע את המסמכים שהצבא השתמש בהם כדי לספור את כמות הקלוריות שאיפשרו לפלסטינים לצרוך".
את צוחקת, נכון?
"לא. הצבא עשה הערכה של כמה קלוריות צריכים לצרוך מבחינת גיל, מגדר, ילדים, בדקו ממוצעים שונים לגברים ונשים וכולי, את הנתונים האלה תרגמו לטונות ולמשאיות. הם החליטו שכדי להגדיר כמה משאיות ייכנסו בלי לגרום לרעב בעזה, צריך להגדיר את מספר הקלוריות הדרושות שם".
איך גיליתם את זה?
"פנינו לצבא כבר ב-2008 בבקשה לשחרר מידע על פי חופש המידע, כי ראינו שקורים דברים מוזרים. ראינו שמאפשרים לאבוקדו להיכנס, אבל לא לכוסברה, למשל, אבל אז עוד לא ידענו שזה עד כדי כך מזעזע. הם השתמשו בנוסחאות מתמטיות כדי להחליט כמה מזון לאפשר לעזה. בהתחלה הצבא טען שאין לו מסמכים. כשהוא נדרש להצהיר על כך בכתב, הצבא נזכר שיש לו, אבל טען שהחשיפה תפגע בבטחון המדינה. עתרנו לבית המשפט המחוזי וניצחנו. הצבא ערער לעליון, וגם שם ניצחנו. קיבלתי את המסמך רק ב-2011 והחשיפה שלו תרמה לביטול המדיניות הזאת. כשחשפנו את זה, הרבה אנשים הזדעזעו. אולי אפילו בצבא".
"נעזרת במתנות שאנשים נותנים לי". בשי מדברת בפאנל במסגרת תפקידה ב"גישה"
לפעול מאהבה לחברה הישראלית
באווירה הציבורית הנוכחית, שבמסגרתה פועלים חברי כנסת להעביר את חוק העמותות, ומירי רגב, בשבתה כראש ועדת הפנים של הכנסת, פועלת לתיקונו כך "שיאסור על עמותות לפעול נגד ישראל כמדינה יהודית", דורשת "לפתוח בחקירה פלילית נגד עמותות השמאל וארגוני הסיוע לפליטים", מאיימת להגיש "תלונה במשטרה נגד הסמנכ"לית של הקרן החדשה", ומתעניינת "למה אין פעילות יזומה נגד העמותות? זה גוש שלום, הקרן החדשה, אס"ף" – קשה להאשים את אזובי הפייסבוק בהתלהמות נגד ארגוני זכויות האדם. בין שלל דפי השיטנה בפייסבוק.
בבליל הטינה הציבורית נדמה שארגון גישה חומק איכשהו מתחת לרדאר הציבורי. "גישה זוכה לפחות התקפות מבצלם מכמה סיבות", מסבירה בשי. "ראשית, בצלם מוכר יותר ומסומן כ'מטרה'. שנית, בצלם פועל נגד הפרות זכויות אדם בגדה, לרבות אלה שנובעות מ'מפעל' ההתנחלויות. למתנחלים יש קבוצות פוליטיות חזקות שפועלות נגד מה שהן תופשות כאיום על מפעל ההתנחלויות. לעומת זאת, אין קבוצה מאורגנת ש'מפסידה' מקיום זכויותיהם של תושבי עזה ולכן, עד כמה שזה נשמע מוזר, מאמצים לקיום זכויות אדם ברצועת עזה מושכים פחות אש".
אז אתם לא הותקפתם?
"גם ארגון גישה הותקף. כן, אנחנו מקבלים מיילים של שיטנה וגם הערות במדיה החדשה. אף פעם לא הרגשתי איום פיזי או סכנה ממשית. הקושי העיקרי הוא בהתקפות מטעם גורמים רשמיים, כגון שר החוץ אביגדור ליברמן שכינה רשימה של ארגוני זכויות אדם, לרבות גישה כ'סייעני טרור'. כאשר דוברים רשמיים של הממשלה עושים לארגון גישה דמוניזציה, אנחנו נאלצים להשקיע מאמצים בהפרכת החשדות".
איך אתם מגיבים להתקפות כאלה?
אני חושבת שההתקפות אילצו אותנו לשכלל את התקשורת שלנו עם הציבור הישראלי ולהפוך אותה ליותר אמפתית וקשובה. הידיעה שאנחנו צריכים להפריך האשמות נגדנו הופכת אותנו לקשובים יותר להתנגדויות שעולות בקרב קהלי היעד שלנו וגורמת לנו להשקיע בניסוח מסרים והתייחסות רצינית לטענות-הנגד".
ולארגוני השמאל אין חלק בקצר בתקשורת הזה עם הציבור הישראלי?
"אוכל להתייחס לקהילת זכויות האדם יותר מהשמאל הפוליטי. אני חושבת שהיתה נטייה 'לבָגֵץ' את קידום זכויות האדם בישראל, כלומר לפנות לאפיקים משפטיים, לפעמים על חשבון עריכת דיון ציבורי. למערכת המשפט תפקיד חשוב בקידום זכויות אדם אבל ייתכן שפעילי זכויות האדם חיפשו קיצורי דרך – הכרזות משפטיות בדבר עמידה על זכויות – במקום להשקיע בעבודה הקשה וארוכת הטווח, של עידוד דיון ציבורי ושכנוע. לפעמים הפער בין הערכים של פעילי זכויות אדם – אוניברסאליות, חופש, שוויון – מתנגשים עם הערכים שמקודמים על ידי הממשלה והמערכת הפוליטית – קידום העם היהודי, נאמנות למדינה, יחס שונה לקבוצות אתניות שונות. אנחנו, פעילי זכויות האדם, נרתעים מהעבודה הקשה של גישור על הפערים. בתוך הקהילה אנחנו מדברים על כך, ולדעתי קהילת פעילי זכויות האדם היום מקדישים יותר משאבים לפעילות ציבורית".
השמאל נתפש לא פעם כמתנשא, כאנטגוניסטי להוויה הישראלית.
"הסכנה של התנשאות תמיד קיימת כשמדובר באנשים שמונעים מאידיאולוגיה. שאלת האנטגוניזם היא אחרת, לדעתי. לפעמים, כשפעילי זכויות אדם אומרים דברים נחרצים, הם נתפשים כאנטגוניסטים, בעוד שכאשר בכירים בצבא אומרים דברים נחרצים, הם נתפשים כחזקים ומשרים בטחון. קשה לשמוע ביקורת. אני מקווה שמי שרוצים לקדם זכויות אדם יידעו להשמיע את הביקורת ממקום של ענווה ובהיעדר התנשאות. אבל זה לא בהכרח אומר שהאמירות לא יהיו נחרצות. ונחרצות עשויה להיתפש כאנטגוניזם באוזני מי שלא מסכימים".
האם העוינות הזאת שנתקלים בה ארגוני זכויות האדם באקלים הפוליטי של השנים האחרונות מולידה מרירות כלפי המתרחש במדינה? לא אצל בשי. "אני מנסה לא להיות דווקאית כי אני חושבת שזה לא חכם", היא אומרת. "אני שואפת לפעול ממקום של אהבה לחברה הישראלית ולחברה שאני מנסה לשנות. היה לי ידיד פעיל זכויות אדם בערב הסעודית. הוא נעצר ועבר עינויים ודברים נוראיים בכלא. אחד הדברים שהוא מנסה לעשות זה לעזור להומוסקסואלים – אין שם דיבורים על שוויון או קבלה או סובלנות אלא השאיפה היא להבריח אותם כדי שבני המשפחה לא ירצחו אותם. שאלתי אותו איך הוא פועל כשהוא יכול לעשות כל כך מעט וכל כך רחוק מנטאלית מהחברה שסביבו. הוא אמר שהוא עושה את זה עם המון אהבה לחברה שבה הוא פועל. ואני, שהנסיבות שלי הרבה יותר קלות, מנסה ללמוד ממנו. אני מנסה ללמוד את האנשים שאני רוצה לשנות את התנהגותם. נלסון מנדלה טען שצריך לשחרר לא רק את המדוכאים אלא גם את המדכאים. הוא הצביע על חזון שכולל גם את המדכאים. הוא לא ניסה להעניש את הלבנים אלא גם לייצר חברה שבה לבנים ושחורים יחיו ביחד בשוויון ובצדק. הייתי רוצה להציג חזון שבו זכויות פלסטינים וישראלים מתממשות".
ואת אופטימית?
"המצב הלך והידרדר ואולי ימשיך כך, אבל אנשים וארגונים, גם ימניים, מודאגים מההקצנה בחברה. יש כאן אנשי עסקים שימשיכו להפסיד בגלל המשך הכיבוש. לכן אני מאוד אופטימית לטווח הארוך. אנחנו במצב הידרדרות ואני מקווה שלא נגיע למצב של ערב הסעודית לפני שדברים ישתנו, אבל יש הרבה מה לעשות".