עוד לפני הארמון של נתניהו, החברה שלנו התפוררה
אוהד מילכגרוב
בדמיוני אני רואה את הסוף של עידן נתניהו כמו הפתיחה המופתית של "סתיו של פטריארך" של גארסיה מארקס. הההמון נכנס לארמון המתפורר, עם קורי העכבישים והרקב שמושיק גלאמין לא הצליח להסיר. שקט שהתחבא בפינה במשך יובלות משתחרר מכלאו ושורר על הכל, בעודנו בוחנים את האוצרות והמתנות שהסתירו מאיתנו לאורך השנים. אנחנו ניעורים מהחלום שהיינו שרויים בו מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, מנערים את האבק ומשפשפים את הטחב, ומתחילים לחיות כאילו האוויר פתאום התנקה מאיזה רעל שגרם לנו לשכוח מי אנחנו, מה אנחנו עושים פה, ובמה אנחנו מאמינים. והאמת שזה לא כזה חלום מופרך. כבר טעמנו מזה פעם אחת, לפני כמעט שש שנים, כשקיץ אחד היינו שוב סוג של עם אחד שנאבק שכם אל שכם מול אותה מצודה של שררה ודיכוי, במקום להיאבק זה מול זה על הפירורים המפוזרים מחוץ לשערים המוגפים של ההון-שלטון.
וכן, אם נתניהו אחראי על כל כך הרבה מהרעות החולות של החברה הישראלית, זה רק הגיוני שברגע שהוא יירד מהבמה, הרעות האלה ייעלמו ביחד איתו. אבל אני יודע שהחלק הראשון לא לגמרי נכון, והחלק השני לא יהיה, כי כל המערכת הפוליטית והחברתית בארץ עוצבה בדמותו של נתניהו – הליכוד הפך למפלגת השהאדה של ההיפר-ציונות ("לא היה כלום חוץ מביבי, לא יהיה כלום חוץ מביבי, ומוחמד מחבל של דאעש"); המפלגות האחרות מעלות מנהיגים בדמותו של נתניהו שמנסים להיות אלטרנטיבה לנתניהו, ושיתרונם היחיד הוא שהם לא נתניהו. למרות שהם משווקים את עצמם כמשקה חדש ומרענן, הם לא יותר מביבי נטול ביביאין, שזה תכלס הרכיב היחיד עם ערך תזונתי כלשהו.
המערכת הפוליטית, ובפרט הליכוד, מכילה כמות אדירה של אנשים שההצדקה היחידה להימצאותם במקום מושבם היא היכולת שלהם לעשות נעימי לראש הממשלה ובני משפחתו, ואם וכאשר זה יאבד, הם יצטרכו לחפש עבודה אמיתית. בליכוד אין שום הנהגה אמיתית, אחרי נתניהו. מערכת הברירה הטבעית שפעלה בליכוד בשנים האחרונות היא כזאת שמשאירה באיזור רק כאלה שעוד לא נתפסים כאיום – או כצל של איום – על הנהגתו של נתניהו, ושיש להם קיבה מספיק חזקה כדי לעמוד בהתנהלות האישית והציבורית שלו. לכן כשטורף-העל היחיד של המערכת האקולוגית של הליכוד נעלם מהשטח, כל שאר הציפורים שישבו על גבו או הטפילים במעיו, והטורפים הזוטים שניזונו מהשאריות שלו, כולם עלולים להיעלם ביחד איתו. ואני לא מתבייש להגיד את זה – אני חרד לגורלו של אופיר אקוניס. אני חושש שהוא לא ישרוד את זה. אני מדמיין טקס אזכרה, בו דני דנון עומד ומדקלם "אנחנו שנינו מאותו הכפר, אותה קומה, אותה בלורית שיער" והלב שלי נכמר.
ההיגיון הבריא שלי אומר שאחרי שנתניהו יילך – וניקוי האורוות יעלה ערימה אדירה של חרא, והנהגת הליכוד תישאר מסוכסכת, מבולבלת ושוחה עד קצה האף בזיבורית של חזן-ביטן-זוהר-בוקר-אמסלם-קיש-מזוז – הציבור כל כך ייגעל מהסחלע הזה, שהוא יחפש מישהו הכי רחוק מזה. לכן לא יחפש משיחי שקר, אלא הנהגה אמיתית.
אבל מה שלי נראה כמו הגיון בריא, כנראה שאינו הגיון יציב מבחינה אבולוציונית. כי אם יש משהו שיישאר בתור מורשת נתניהו, הישג אחד שרשום לגמרי על שמו, זה הפיכת המילה שמאל למילה גסה, כזו שאנשים פוחדים להיות מזוהים איתה, ובהמשך, תיוג של כל מי שמתנגד למעשים שלך כשמאלנים, ובכך לכאלה שלא צריך אפילו להתמודד עם הטיעונים שלהם. לא מדובר רק באופוזיציה, בבתי המשפט, התקשורת, או הצבא. בימינו גם בנט, ליברמן ורגב מאשימים אחד את השני בשמאלנות, כדי לשכנע את הציבור שעדיף לסמוך עליהם מאשר על האחרים. נתניהו ישאיר מאחוריו אדמה חרוכה על רקע אישי בימין, ו-ואקום מנהיגותי במרכז, הגוף האמורפי הזה שרץ עוד ימינה בכל פעם שהוא שומע את השם שלו ליד המילה "שמאל". ובלי קשר, בימים של בדלנות לאומנית, שמרנות וניאו-ליברליזם כלל עולמי, זה יהיה טיפה מוגזם לדרוש דווקא מהוילה בג'ונגליסטאן להתנהג כמו קומונה היפית בצפון קליפורניה.
ואולי כל הדיבורים האלה על בחירות, פוליטיקה ודמוקרטיה הם לא יותר משרידים מאובנים מעידן אחר, כמו בניינים עתיקים של תרבות אינדיאנית בתוך עיר הבירה של רפובליקת בננות דרום אמריקאית. מדינת חסות של מעצמה גדולה ואדישה לכל מה שאינו האינטרסים הכלכליים שלה. בעוד אנחנו שבויים באשליית ה"אור לגויים", בעיני הגויים אנחנו לא יותר מרפובליקה עממית אפריקאית. וגם התואר "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" – כשלפעמים נראה ששימור הדמוקרטיה בארץ הוא רק אמתלה בשביל הזכות להתהדר בו – כבר לא עושה את זה למיטיבינו, שלא במיוחד מתעניינים במה שקורה מחוץ לחומות שלהם, וגם לא עפים על דמוקרטיה. ואנחנו ממשיכים להשתמש בתואר הזה, כי זה הטריק שאנחנו מכירים, כמו שבט שממשיך להתעקש לשלם בקונכיות של ערכים משותפים, בעולם שעבר למטבע קשיח ואדיש.
ובשנים האלה, שנות הפטריארכיה של נתניהו, גם המדינה שינתה את פניה בצורה בלתי הפיכה. וגם אם נפרוץ אל הארמון המתפורר, כשנביט החוצה מהחלון, המדינה שתשתקף לעינינו היא לא המדינה שהייתה שם בשנים שעמדנו בחוץ, עם הגב אליה, מול השערים המוגפים.
נתניהו עם סורין הרשקו, אחד מהחיילים שנפצע במבצע אנטבה, 1986. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית, CC BY-SA 3.0
הכרסום שאחרי נתניהו
עופר ברקן
חשבתם שנתניהו ילך והדמוקרטיה תחזור? לא בטוח.
נתניהו עוד לא גמור
תסריט א' – נתניהו יוצא זכאי מחוסר הוכחות. כמו ב- 1997, כמו ליברמן, כמו ברק, כמו שרון.
תסריט ב' – עם הגב לקיר נתניהו מסוגל לעשות הכל – כמה מהלכים להגבלה דרקונית של מערכת המשפט והתקשורת, והחקירות נגדו מקבלות טוויסט. הקרקע כבר מוכנה, תתפלאו כמה המדרון חלקלק אחרי שכבר אכלו לנו את מרבית הדמוקרטיה. חכו לשעת חירום כלשהי (משהו סביר במדינתנו), ובמהלך בזק של כמה חוקי חירום – נתניהו הוא ארדואן. קשה לדמיין, אפשרי לביצוע.
כשנתניהו יפול
תסריט ג' – נתניהו מתפנה מרחוב בלפור ובמקומו עולה אחד מאלה:
1. גדעון סער
2. יאיר לפיד
3. גבי אשכנזי
4. כוכב אחר, בטח לא בוז'י
אף אחת מהאפשריות לא תביא מישהו שיחזיר לנו את הדמוקרטיה מרצונו.
במשך שמונה שנים נתניהו עבד כל כך קשה בשביל להיות פוטין קטן, צעד אחרי צעד ככה זה קרה בחמישה פרקים. רה"מ הבא מקבל מדינה היברידית (שילוב של דמוקרטיה ודיקטטורה), ולא יוותר על הכוח הזה בקלות.
רה"מ הבא
אז בואו נביט קדימה. ראש ממשלה חדש יהיה כמעט בוודאות צעיר, טרי ובעל תדמית נקייה יחסית.
ניקח לדוגמה את רה"מ יאיר לפיד. כל דרכו הפוליטית היא ריכוזית באופן קיצוני. הזובור על ח"כ לשעבר ממפלגתו דר' עדי קול – זו רק דוגמה לדרך שבה הוא מחזיק חבורה של חיילים. הוא הקים מפלגה וקבע שיעמוד בראשה שמונה שנים, אח"כ העלה ל-12 שנים. האם בתור ראש ממשלה הוא יוותר על הכוח הזה? יש יותר סיכוי שיעשה קרחת.
הוא באמת מאמין בסיסמה "נבחרנו לשלוט" (במקום נבחרנו לשרת). אלוף החסימות בפייסבוק לא ייהפך לאביר חופש הביטוי, ההתייחסות שלו ל- 20% מהאזרחים כ"זועביז" לא תשתנה, ומי שהצהיר בתור שר אוצר שהוא לא מקשיב לציבור – לא יהפוך את עורו.
גדעון סער כוחו בתוך הליכוד, ויהיה מחויב להמשך המדיניות של ביבי. בעצם כל ראש ממשלה ימני יתקשה להחזיר את הפלורליזם, זכויות האזרח, חופש הביטוי ושוויון ההזדמנויות, אחרי ההסתה של ביבי. בטח לא שמרן כמו סער.
גבי אשכנזי מגיע ממערכת טוטליטרית. יש לנו דוגמה נהדרת מאהוד ברק שתפקד כגנרל-על. אחרי עשרות שנים של פיקוד, ישר לראשות המערכת הפוליטית – לא יעבוד. ואם יעבוד, לא בדמוקרטיה עסקינן.
מה עושים?
כדי שהממשלה הבאה תחזק בחזרה את הדמוקרטיה צריך דבר אחד – לחץ ציבורי מסיבי. קמפיין של כל מפלגה צריך לעסוק בהחזרת המשטר הדמוקרטי – ניתוק הפוליטיקה מהתקשורת, ביטול ושינוי חוקי משילות, חיזוק הפרדת הרשויות, ביטול ועדת שרים לחקיקה, החזרת השקיפות, חיזוק הפלורליזם, ניתוק קשרי הון-שלטון ועוד.
בטוקבק, בשיחת סלון, במאמרים, בהפגנות, בתמונת פרופיל, באוניברסיטה, בעבודה ובכל מקום צריך לדרוש את הדמוקרטיה שלנו בחזרה.
פוליטיקאים מימין יעדיפו להמשיך לדבר על דעאש וחמאס, ואלה משמאל יעדיפו את תהליך השלום או כל מדע בדיוני אחר. אנחנו כאזרחים צריכים להרעיד את האדמה כדי שבכנסת יבינו שהמהפכה השקטה שנתניהו העביר חייבת להתבטל.
נתניהו, יאסר ערפאת ונביל שעת, הפורום הכלכלי העולמי, דאבוס, שוויץ, 1997. צילום: מאת Copyright World Economic Forum, CC BY-SA 2.0
היום בוא נתחיל להתמודד עם הכלום
יונתן פלג
היום שבו ביבי ילך, יהיה היום שבו בליכוד יישארו רק אבירי המים הרדודים. אלה שראו את האש מתפשטת, אבל במקום לעצור אותה – השתכשכו בבריכה וצללו. ביום שאחרי נתניהו, פחדנים במשרה מלאה פתאום יציגו את עצמם בתור הטוענים לכתר, למרות שבמשך שנים יצאו מגדרם – רק שלא לקרוא תיגר על הקיסר. אוספי בדלים, חולצי פקקים, חומי-אפים, נושאי התיקים הריקים, סגני שרים חסרי מעש, בעלי עמוד שדרה רפה, מדגישי הפ"ה פ"ה פ"ה, עוצמי העיניים, שולחי הידיים, המשתחווים אפיים, ומוחי הלנצח-נצחים-כפיים. זה מה שיישאר שם אחרי נתניהו. ביום שאחרי, זנבות קרפיונים בליכוד יבקשו להיות לראש, ולשאת את דגלה של המפלגה, הפילוג. הם ינסו וינסו, אבל אם בארזים נפלה שלהבת – מה יעשו אזובי קיר, ואם לוויתן בחכה הועלה – מה יעשו דגי רקק? יתעטפו להם בעותקים ישנים של 'ישראל היום' ז"ל.
ביום שאחרי נתניהו, מימין, יגידו שמילה זאת מילה, והגיע הזמן. הגיע הזמן לעשות את כל מה שנגמר באח: להתווכח, לכסח, לספח, לקפח, לשטח, לנצח. פירומנים מקצועיים ידברו אל לבנו, כדי שביום שאחרי השריפה – נקנה מהם גפרורים וג'ריקן בנזין. אסור לנו להתבלבל: אין לנו ארץ אחרת, אז חייבים לשמור על הגחלת – כדי שיהיה יותר קל להצית את הכל מחדש. נכון, השריפה הקודמת שהדליקו יצאה משליטה, אבל זה היה בגלל שינויי האקלים. ובדיוק כמו בזמנו של נתניהו, גם אחריו ימשיכו מפלגות הבית להשתין עלינו. הפעם הם יגידו שזה כיבוי צופים.
בבוקר שאחרי נתניהו, כל אלה שזיהו את פוטנציאל ההרס אבל בחרו להתמרכז בתוך הקונכייה ולתת לו לשרוף את כל מה שמשמאלם – יספרו לנו בפייסבוק ובשבתרבות על כמה שהם לא מדברים במונחים של ימין-שמאל. הם נטו חברתיים, ואגב – הם גם דור שלישי ללוחמי-אש עוד מתקופת המעברה, והמפלגה שלהם? זאת בכלל כבאית. כל השותפות שלהם עם האש המאכלת – כך יתברר – נועדה רק כדי להשפיע מבפנים ולוודא שהיא לא משתוללת ושורפת בטעות גם את מכרה הזהב האלקטורלי המכונה "פערים חברתיים-כלכליים".
ביום שאחרי נתניהו, בעזרת השם, המפלגות שאין להן אלוהים מלבד אלוהי השילוש הקדוש של ועדת הכספים, המשרד לשירותי דת וקצבאות הילדים – ימתינו בסבלנות בתקופת הכל דְּאַלִּים גָּבַר, יתנערו מעפר, ויקבלו על עצמן מחדש את תפקיד המקף מחולל הג'ובים שבין דת-ומדינה. הרי בכל זאת, מדובר על מסורת, זה עניין של החזרת עטרה ליושנה, ומי שאחריו המבול – ממילא לא מפחד משריפות.
ביום בו הלהבה של נתניהו תכבה, המצביעים הערביים עדיין לא ינועו אל הקלפי בכמויות אדירות כדי לבחור הנהגה שתייצג ותקדם אותם כציבור. בהיותם ישראלים למופת, הם שוב יבחרו בנציגים קולניים שלא סופרים את המצביע.
אחרי שנתניהו ילך, יו"ר האופוזיציה – זה שפניו כבר נמסו מרוב הפעמים בהן רץ שלוח-זרועות אל עבר האש בתחנון שתכניסהו תחת כנפה – ינסה לנכס לעצמו את ההצלחה. הוא ימנה את הסיבות: זה בזכות ההתמדה. זה בגלל עצרת המחאה עם השירים בכיכר. זה בזכות השבירה החזקה ימינה. זה תודות לחזרה אל עמדות מפא"י ההיסטורית. ולא משנה כמה פעמים הוא יחזור על המנטרות באופן פומבי, או יצביע בפני המצלמות על נבחרת האנשים הראויים שעומדים מאחוריו, כולם יידעו: המנהיגות ממנו והלאה, משך הבעירה של ביבי התארך במידה רבה גם בגללו, ונבחרת הראויים? ניצבת שם מריירת – מחכה לרשת את מקומו בתור אכזבת השמאל המתון.
כשנתניהו יעזוב אותנו לנפשנו, השמאל יעשה סיבוב מלא מרצ על האדמה החרוכה – אבל כרגיל, יישאר בגבולות תל-אביב רבתי. נביא זעם בעיניי עצמו, וסהרורי באוזני רוב שומעיו. נתניהו יסתלק למרות השמאל, ולא בגללו. השמאל לא ייהפך פתאום למשכנע יותר, והאידיאולוגיה שלו לא תפסיק בן-רגע להיות מוקצית מחמת המיעוט. השמאל הזה התאהב בפוזה של האנדרדוג נטול האחריות המעשית, ובמקום להתחיל למשוך אקטיבית את הישראלים, הוא כנראה ממשיך לקוות שהישראלים יגיעו אליו.
ביום שאחרי נתניהו מפעל הפיס עדיין יהיה קיים, נשים עוד ירוויחו פחות מגברים, סוחרי נשק ישראלים ימשיכו למכור לרודנים, קצבת נכות חודשית עדיין תספיק לשבועיים בקושי, בתי-בושת ימשיכו לפעול חופשי, פועלי בניין יוסיפו ליפול, יוצאי אתיופיה ימשיכו לסבול, הדיור הציבורי עדיין לא יכלול דיור ציבורי, והפנסיות שלנו יהיו בסימן שאלה. כל הסוגיות שלא מטופלות היום, יהיו כאן גם ביום שאחרי. באחריות.
אז היום שאחרי נתניהו לא יהיה יום שמח. נכון, השריפה תכבה, אבל עדיין – אין שומדבר משמח באדמה חרוכה. אפשר לנשום לרווחה על זה ששרדנו את האש, אבל לשמוח? על מה?
ראיתי פעם ברמת הגולן איך שריפה גדולה נגמרת. ראיתי איך כל הזוחלים והחרקים שהתחבאו בין הצמחים והקוצים ברחו מהאש הגוועת, ואיך במרחק קבוע של חצי מטר משם – עמדה שורה של חסידות משמינות שניצלו את המצב כדי לאכול את מי שחשב לחמוק מהאש. כשאני רואה סקרים על 'יש עתיד' בתור המפלגה הגדולה בכנסת, אני נזכר בזה.
היום שאחרי נתניהו, היום בו נתחיל להתמודד עם הכלום.
ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא ברק אובמה, 20 במרץ 2013
